עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם > יהודי אמסטרדם בשנים 1939-1918
כתר הוצאה לאור


תקציר
שמואל הכהן מתאר את השינוי שחוללה הקמת זכרון יעקב בקרב הנוער היהודי ואת אווירת החגים בביתו, במיוחד ליל הסדר.



כמו אבנים שותקות: יג, טז
מחבר: שמואל הכהן


פרק יג (קטעים)

האווירה האורתודוקסית הנושנה והמאובקת ודאי לא השרתה על אנשים צעירים רצון מיוחד לקחת חלק בפולחן הדתי, ותנועת "המזרחי" הצעירה והתוססת יכלה לשנות דברים מיסודם. כשהוחלט שנצטרף לחוג תפילה חדשני של "זכרון יעקב" של תנועת "המזרחי", השתנו חיינו הדתיים הרבה, בעיקר במה שנוגע לנוהלי התפילה. אחי ואחיותי, ובמיוחד יצחק, הבכור, הפכו דמויות פעילות בתנועה, ובהדרגה נעשה ביתנו מרכז של הכנות ותכונה סביב הפעילות התנועתית. הכתובת "כיכר הערמונים שלוש" הפכה למושג אצל צעירים רבים בחוגי התנועה הציונית הדתית.

פרק טז (קטעים)

חגים ומועדים נחוגו על כל פרטיהם. הם האירו מבעד לימות השנה החדגוניים בשרשרת מאורות נוצצים. חג הפסח מצטייר בזיכרוני כנקודה קורנת ובהירה במיוחד, ואין פלא: פסח היה חג של תפנית, של היפתחות אפשרויות, של שינויים וחידושים. חופשת הפסח היתה החופשה הארוכה ביותר, לבד מחופשת הקיץ. החג בישר גם שינוי במזג-האוויר החורפי, אם כי לעתים הוחג עדיין בקור מקפיא עצמות.

בפסח נוקה הבית מן המסד עד לטפחות. אם היו דברים שהצריכו החלפה או תיקון, זה היה הזמן. החג הצדיק את ההוצאה. החלפת כלי האוכל היתה לי חוויה מיוחדת. כלי הפסח חיכו לרגע זה אי שם למעלה, ב"בוידם". החופשה כבר היתה בעיצומה ועל כן יכולנו אנחנו, הילדים הקטנים, לעזור לאמא. כבר "היכרנו" כלים שונים מן השנה הקודמת ועם הוצאתם ממקום אכסונם האירו לנו את פניהם כידידים ותיקים, קשורים לעולם שלם של אסוציאציות, ריחות וטעמים.

במוקד החג היו המאכלים: על פי רוב – ומכוח צו עליון – היו טובים וטעימים יותר ממאכלי היום-יום. וכמובן – המצות. המצות חוללו מהפכה שלמה בנהלי האכילה בבית. הביאו אותן ימים אחדים לפני ליל הסדר, מצות עגולות בקופסאות קרטון גבוהות שצבען חום של "פירמה דה-האן". המצה העגולה שונה לחלוטין מן המצה המרובעת, בעיקר משום שנדרשת מיומנות שונה במריחתה, בשבירתה ובאכילתה: במריחה מתעוררות בעיות מיוחדות ב"התאמת" הביצה, הגבינה, או הדג לשטח הגדול... הרשויות, על אף שהביאו בחשבון את הצריכה המוגברת בחג, הקפידו לבל תחרוג מן ההקצבה שלך. כשהתרבו דיירי הבית, המציאה אמי המצאות מקוריות כדי שלא נחרוג מגבולות התקציב, שבחג הפסח היה תופח כמו מאליו: ממרחים מדוללים ש"נצבעו" על-גבי המצות במברשת צבע רכה, ועוד מיני תחכומים שהכול ראו בהם שעשוע ואשר לא גרעו מהנאת החג.

מלבד הפסח לא היה עוד חג שמסכת ההכנות לקראתו נגעה כך בכל שטחי החיים ובמשך תקופה ממושכת כל כך. ה"בימוי" של טקסי השבת הוכן ביום שישי, לא יותר. גם בשאר החגים נדרש רק יום אחד של הכנה אינטנסיבית. אפילו הקמת סוכה נעשתה על פי רוב במשך יום אחד ואילו ההכנות לפסח ארכו שבועות אחדים. מדי כמה ימים היתה "משימה" כלשהי הנוגעת בחג "עולה על סדר היום" ומבוצעת. ובימים האחרונים שלפני החג הפך הדבר למעין מבחן, האם נספיק ונסיים הכול לפני ליל הסדר. ביעור החמץ נעשה באמסטרדם בדרך מיוחדת ומעניינת: בבוקרו של ערב החג היו באות לכיכר יונס-דניאל-מאיר ולסביבתה, טבורו של הרובע היהודי הישן, קבוצות נערים גויים. הם היו מדליקים מדורות בתוך פח אשפה או גיגית ומכריזים בקולי קולות: "חומץ, למי יש עדיין חומץ!!" היהודים היו באים לשם, בידם צרור קרן של שאריות חמץ ותמורת כמה סנטים היו הנערים עושים את המלאכה.

בחוץ-לארץ חוגגים שני ימי חג רצופים, ושני לילות סדר בזה אחר זה. במשך שנים חגגנו את ליל הסדר עם משפחתה של טנטה סוזה והכול היו מסובים יחד, ערב אחד בביתנו וערב אחד בביתם. אומה, סבתא, היתה אורחת קבועה, לפחות באחד משני הלילות. תמיד היו גם אורחים של הרגע האחרון. בביתנו הִנחה את הסדר יצחק אחי. הוא היה מתכונן לכך ברצינות ומילא את התפקיד בכישרון ובידע רב, שהרי היה תלמיד הסמינר לרבנים. גם בביתה של הדודה הנחה את הסדר הבן הגדול, פליפ, אף הוא תלמיד הסמינר וידידו הטוב של יצחק. היתה ביניהם מין תחרות, ולא על מנת לקבל פרס.

[...]

אורכו של הסדר היה נושא לתחרות עם ילדים מבתים אחרים, ואחרי החג היה מקור לגאווה ולהתפארויות בין ילדי בית-הספר: עד מתי ישבתם בסדר? מי שלא הגיע עד אפילו חצות – בכלל לא נחשב. וכדי שנשאר עֵרים בא האפיקומן, שעשוע בדוק מימים ימימה, ותלה מתח באוויר. סייעו בידינו להסתיר את המצה, ועד שבא הרגע המרגש, רגע ה"פדיון", התרוצצו בראש אפשרויות של "התעשרות בן-רגע"... אך היטב ידענו מהו מצבנו הכלכלי. מעולם לא העזנו לדרוש יותר מחפיסת השוקולד המסורתית, העלובה, והיא שחתמה, כרגיל, את סדר הפסח, שנחוג כהלכתו.

החג, שנחוג בקרב בני משפחה ובברק יוצא-דופן, נסך תחושה של חוסן, ביסס את האמונה בחוזקו של דגם החיים וחיזק את הביטחון בעולם. מעמד החג העמיד את ה"צרות", גדולות כקטנות, בפרופורציה שהקלה גם את הימים שלאחר-מכן והפיחה רוח של תקווה גדולה, של תנופה.

את ימי החג, היינו מבלים, לבד מבתפילה הארוכה בבית-הכנסת, בביקורי משפחה ובביקורים של קרובים וידידים, ואף הם ביקרו אצלנו. הכל היה חדור ברוח ה"כשר לפסח", החל בעוגות האפויות מקמח מצות וכלה בסוכריות הלימון, המיוחדת לפסח... אחרי ימים אחדים התחלנו לחלום על לחם ועל כל יתר מאכלי החול הרגילים. ביום האחרון נעשתה הכמיהה לחמץ חזקה מאוד. זכור לי שפעם בצאת החג מיהרנו לרחוב עם מזוודה (!), משום מה, לקנות לחמניות ולחם טרי כדי לשבור בהם איזה "רעב" מצטבר.

באוגוסט, בראשית חודש אב, באו "תשעת הימים" – ימי אבל, שבהם אסור לאכול מאכלי בשר. וזאת היתה דווקא חגיגה! תפוחי-אדמה צעירים בחמאה, דג מבושל ברוטב לבן, ואם היה מזג-אוויר חם היתה אמא מכינה אורז קר בטעם לימון.

בערב ראש השנה היינו אוכלים פלחי תפוחים בדבש, דבש מתוך קופסה קטנה לבנה מקרטון מדונג, שאותיות עבריות בכחול מודפסות עליה. דבש מארץ ישראל. והוא עטף את לובן התפוח ונזל זהוב על הצלחת.

בעברה האחר של כיכר הערמונים היה מחסן אופניים קטן. הממונה ידע לזהות זוג אופניים בין עשרות רבות של זוגות וידע למי שייך כל זוג. אחַי השתמשו בשירותיו באופן קבוע. פעם, למחרת ראש השנה, בא יצחק לקחת את אופניו. האיש שם לב, כמובן, שזה ימים אחדים לא בא לקחת אותם ושאל לפשר הדבר. יצחק אמר לו שחגגנו את ראש השנה. "כך?" שאל הלז בתימהון, "ראש השנה באמצע השנה?"

יום כיפור: התמונה הראשונה שעולה בזיכרוני היא הנר הארוך-ארוך שהיה נטוע בתוך כד חוּם מלא חול. כשהיינו שבים מבית-הכנסת בערב "כל נדרי" היה הבית כולו חשוך ורק אורו של הנר הענק הבליח, הבהב, מאיר אי-פה אי-שם את חפצי הבית המוכרים. היינו מנמיכים את קולנו. גם קולות צעדינו היו עמומים, בגלל נעלי הגומי. מהר, מהר למיטה, ואפילו לשתות כוס מים אסור... מתפילות יום כיפור שמורים עמי זכרונות רבים, אך במיוחד נחרטה בזכרון תפילת הנעילה בבית-הכנסת האורתודוקסי. הגברים רובם לובשים תכריכים, והנשים האלמנות בוכות בכי מר.

ובשמחת-תורה היו גבאי בית-הכנסת מחלקים שקיות של סוכריות, ולנו, הנערים, היתה תחרות: כמה שקיות תוכל להשיג? שבע-עשרה? עשרים ושבע? כמות הסוכריות היתה דמיונית, והחורים בשיניים – מוחשיים ביותר!

[...]

חג החורף האהוב, חנוכה, נחוג כידוע סמוך לאותו חג נוצרי חשוב, שבביתנו אפילו שמו היה בבחינת הס מלהזכיר: חג המולד. בתקופה זו של השנה היה חל ניתוק מפורש בין בתינו לבין בתים אחרים במשפחה שנהגו לחגוג את סינטרקלאס, ואף משהו מחג המולד דבק בהם. הם טענו שאינם רוצים "לפגוע בשכנים הלא-יהודיים..."

בביתנו היו חנוכיות אחדות. כבדות, עשויות נחושת. ערב-ערב היינו מדליקים אותן, רק הבנים, כל אחד את החנוכייה שלו. בהשפעת החגים הלא-יהודיים חולקו בערב הראשון מתנות לילדים: בגד, לפעמים אות משוקולד, האות הראשונה בשם. כדי לא להידמות "להם" יותר מדי היו מחלקים אותיות עבריות כאלה. למזלי באות ש' יש המון חומר!

[...]

זכורות לי גם חגיגות החנוכה של התנועה, אך החוויה הגדולה מכול היתה הדלקת הנרות בבית-הכנסת הפורטוגזי, בניין מפואר מאוד ומרשים, ה"אֶסנוֹחָה". כבר בהיותי ילד התפעלתי מאוד משלמות צורתו. אצלם, אצל הפורטוגזים, הכול זרם ויצר שלמות אחת: המבנה, אודם של מאות הנרות, בנברשות הנחושת העתיקות, הצללים מלאי-הרזים שהטילו שלהבות הנרות, לבושם המסורתי של המשרתים בקודש – גלימות שחורות ארוכות וכובעים משולשים נוסח המאה השבע-עשרה – והחזנות הנקייה מהשפעות זרות. קטעי החזנות שם הצטיינו במנגינות זכות, שכמוהן לא שמענו מפיו של חזן אשכנזי. כל הכרוך בבית-הכנסת שלנו נראה בעיני תמיד מסורבל וגדוש יתר על המידה. המוסיקה נשמעה לי לא מכובדת משום-מה. מעולם לא הבנתי את ההשתפכות דמוית-האופרה של החזנים האשכנזים, והדבר הצטייר לי כהתגלמות הכיעור.

כפי שכבר ציינתי, רק בשירתו של החזן דה יוֹנג ובשירת הרביעייה בבית-הכנסת ברחוב לִינֵיאוּס מצאתי לעתים יופי פיוטי לא-מזויף.

לחלקים נוספים של המאמר:

כמו אבנים שותקות: א - ב
כמו אבנים שותקות: ג
כמו אבנים שותקות: ד - ה
כמו אבנים שותקות: ח, יב
כמו אבנים שותקות: יג, טז (פריט זה)
כמו אבנים שותקות: יח, כ
כמו אבנים שותקות: כא - כב

ביבליוגרפיה:
כותר: כמו אבנים שותקות: יג, טז
שם  הספר: כמו אבנים שותקות
מחבר: הכהן, שמואל
תאריך: 1988
בעלי זכויות : כתר הוצאה לאור
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית