כמו אבנים שותקות: ג

פרק ג (קטעים)

מחיי המשפחה בדירה שמעל לחנות ברחוב אִיטְרֶכְט אני זוכר רק כמה תמונות מבודדות, מנותקות מרצף. החדרים היו קטנים. אחדות מן הדלתות היו נסגרות מאליהן בגלל הנטייה הקלה של הבית. אני מציין כעת שהמקום היה קטן וצפוף במקצת, אך בזכרון ילדותי כל יֵש הוא גדול ביותר! לא היה לְמה להשוות. אצל אחרים לא היה מצב הדברים שונה.

מן החנות הוליכו מדרגות לא תלולות, מעוקלות מעט, אל קומת המגורים. שם היה "החדר הקדמי", שחלונותיו פונים לחזית. היתה עוד קומה ובה חדרי השינה של ההורים בחזית הבית, ומן העבר השני – החדרים שלנו, של ארבעת האחים. מאחורי אלה היה חדר האמבטיה, שדלתו נסגרה מאליה, וירדו אליו בשתיים או שלוש מדרגות. היתה בעיה של צפיפות בחדרי השינה, והיא נפתרה בעזרת מיטות "מתקפלות": המיטה כולה מתהפכת אל הקיר לתוך רהיט מיוחד המשמש אצטבה או ארון, ובמשך היום היא מוסתרת מאחורי וילון. השיטה הזאת מקובלת מאוד בהולנד, וסידור המיטה – קשירת המזרן, המצעים והשמיכות בחגורות מיוחדות והרמת כל אלה, לרוחב או לאורך, אל הקיר – הוא זיכרון המלווה את כל ילדותי וראשית נעורי.

אינני זוכר את סידורי הלינה של אחיותי. סביר להניח שאף הן ישנו בחדר אחד. שתקופה שאני כותב עליה – הייתי אז כבן שבע – ישנו יחד, כאמור, כל האחים הבנים: הבכור, יצחק, היה אז כבן שבע-עשרה, פליפ – בן שש-עשרה, הרטוך – ארבע-עשרה ואני, האח ה"קטן". בבוקר היה אבא נכנס לחדר ומעיר את האחים, שהיו חייבים להתייצב לתפילה ולאחר-מכן לבית-הספר. את המטלות האלה ואת אורח החיים הזה אתחיל להבין רק מאוחר יותר. הייתי ילד קטן, ומשום כך מנודה במקצת מחייהם.

[...]

הייתי עדיין צעיר מכדי לבקר בבית-הכנסת בערב שבת. עם אחיותי הייתי מחכה לשוב הגברים מן התפילה. המעמד היה חגיגי. כולם לבשו את מיטב המחלצות, שמלות, חליפות, חולצות יפות. הכל נראה נוצץ וממורק. השולחן היה מכוסה במפה שהבהיקה בלובנה, וליד מקום מושבו של אבא בראש השולחן כבר הונחו החלות הטריות, מכוסות במפית קומה במלים עבריות. הגברים שחזרו מבית-הכנסת היו מביאים עמם משב קור מן החוץ. הכל היו נעמדים סביב ומתקרבים אחד-אחד לאבי ולאמי, לקבל את הברכה המסורתית. ואז החל טקס הקידוש ונטילת הידיים, שאחריו אסור להוציא הגה עד לאחר ברכת "המוציא" (בשעת התפילה אין לומר דברי חולין). אנחנו הקטנים לא תמיד שמרנו על השקט, וחוץ מזה נתהוו "מצבי חירום" קטנים אשר חייבו תגובה כלשהי. כך נוצרה שפת קולות, העוויות ותנועות ששלטה באותם רגעים ספורים שבהם חִיֵיב הטקס דממה מוחלטת. קרה שהכל פרצו בצחוק חנוק, כששפת האילמים הזאת לא הובנה כראוי או שהעניינים הסתבכו.

[...]

לאבא היתה שמיעה מוסיקלית, והוא בירך על היין בקול יפה. בשעת הסעודה ישבנו אנחנו, הקטנים, בשקט, והקשבנו לשיחת המבוגרים, שאבא כיוון והנחה והאחים הגדולים כבר ידעו לקחת בה חלק פעיל.

[...]

פשיטת הרגל, ה"פַיִיט", נחשבה אז לקלון שאין נורא ממנו, כתם בל יימחה. אבדן הכל, לא רק אבדן הרכוש: נידוי מן החברה התרבותית, דחייה, התרחקות והרחקה, מעין פסק דין מוות לבני הבית ולמשפחה כולה. זו הסכנה שריחפה, כפי הנראה, מעל לראשו של אבא למן הרגע שהתיישב בחנותו במרכז העיר. ממש לידנו נפתחה חנות למוצרי בשר. הבשר לא היה כשר, והבעלים יהודים! אני זוכר את שלל האורות והקישוטים שעל הנתחים, שהיו חגיגה לעיניים, וכמובן שעוררו את מיצי הקיבה. החנות הזו תמיד המתה אנשים, ובאופן טבעי עורר הדבר את קנאתו של אבי. הוא עצמו סיפר את הסיפור: "יום אחד אני הולך לעת ערב לסגור את החנות, והנה פתאום מתברר לי שלא פתחתי אות כלל..."! כזה היה חוש ההומור שלו, לעתים נוטה ללעג עצמי מר. בשר אכן קנו; אך גרביים אופנתיים – למי זה נחוץ?

[...]

מעבר דירה באמסטרדם כרוך בתהליך מיוחד במינו. בגלל המדרגות הצרות והתלולות, שאינן מאפשרות להעביר מיטלטלים, קבעו בחזית כל בית, ממש מתחת לגג, קורה חזקה מאוד שבקצהה וו ברזל גדול וחזק. בבוא יום המעבר באים סבלים מומחים, תולים על הוו גלגלת, ובאמצעותה מעבירים חבלים עבים התלויים ומשתלשלים עד לרחוב למטה. בקומה שאת רהיטיה מעבירים מסירים אחת החלונות ודרך הפתח הזה מוציאים הכל. כל חפץ נקשר במומחיות, מורם, מונף החוצה ומורד לרחוב ובתוך כך ננקטים אמצעי זהירות מרביים. הסבלים הם ממש אמנים במלאכתם ואין נשקפת סכנה אף לפסנתר. כדי להעביר את הפסנתר מגייסים את כל מי שיכול לאחוז בחבלים, ואם אין די כוח, יֵצא אחד האנשים ויתלה את עצמו בין שמים וארץ, כשגופו מהווה משקל נגדי! והפסנתר יורד, אט אט, עד הגיעו אל המדרכה. הערותיהם של המובילים, קריאות הלעג והלהג שהם מחליפים, החרפות והגידופים ההדדיים, והרוח הטובה שבה נעשה הכל – עוד הוסיפו לכוח המשיכה ולעניין. נוכחתי במעמד הזה כמה וכמה פעמים.

[...]

בבית-הכנסת החדש שברחוב לֵינֵיאוּס החזן היה מר דה יונג. לימים נפגשו חיינו באורך לא צפוי, ובהיותי בן חמש-עשרה התוודעתי לבנו דוד, ועיני חזו במותו. החזן דה יונג היה דמות מוסיקלית יוצאת דופן. שלא כדרך חזנים רבים, שדמו לעתים לזמרי אופרה מתוסכלים, היא הוא איש תרבות ומוסיקה אמיתי.

הדרך מרחוב איטרכט עד להית-הכנסת ברחוב ליניאוס המרוחק ארוכה, ואני זוכר היטב שבשבתות ביקרתי שם עם אבא, ומכאן שאת כל הדרך הזאת הלכנו ברגל. ייתכן שהלכנו עד לכיכר פרדריקס ומשם לעבר הגשר הנקרא "הסכר הגבוה", קטע של רחוב סַרפַטִי, עד להצטלבות שבכיכר וֵייספ, ימינה בכיוון ה"אוסטרפארק" עד לראשית רחוב ליניאוס, ומשם שוב ימינה לעבר פסי הרכבת. על הפסים היה מחסום כפול גדול, שלעתים היה מורד בדיוק כשהתקרבנו. במקרה כזה היה אפשר לעבור על הגשר העלי העשוי ברזל (קולות צעדינו!), וזה כבר הביאנו לקרבת המבנה היפה של בית-הכנסת. על גגו התנוסס קישוט דמוי צריח, וזה הסתיים למעלה בצורה שבקלות יכולה להתפרש כצלב!

במיוחד שמור בזכרוני מבנה ארון הקודש. מאחורי הארון היתה קשת של זכוכית צבעונית ודרכה הסתנן האור פנימה. הקשת העניקה למקום תחושת מסתורין ואין-סוף. חלל בית הכנסת היה בנוי קימורי אבן והריהוט היה עשוי עץ אלון כהה. גורם מוסיקלי מרשים היתה הרביעייה הקולית בהדרכתו של הטנור אַלֶטְרינוֹ. שירתו הערבה של זמר הבס, וַן-מַרסֶן, איש צנום וגבוה, אדמוני ובעל משקפיים עבים, היתה שֵׁם דבר, וקולו עדיין מהדהד בזכרוני. העיבודים שהשמיעו היו עשירים ונועזים כל כך בהרמוניה שלהם, עד שלעתים ליוותה את שירת החזן דה יונג, יכולה היתה להיחשב חוויה מוסיקלית אמיתית. קישורי ספרי התורה, פעמוניות הכסף הטהור, צלצלו בצליל זך שהיה מעין תגלית...

אף שרחוב איטרכט היה צר למדי, שימש עורך תחבורה חשוב. קו החשמלית עבד בו בדרכו אל לב העיר, כרך כיכר ה"מִינְט" (המטבעה) ומשם לתחנת הרכבת המרכזית. היו בו גם חנויות רבות למדי, לא גדולות. דומני שעד היום לא השתנה הרחוב שינוי ניכר. מולנו היתה חנות המכולת של דֶה כַּסֶרֶס, פורטוגזים "טהורים" (יהודים כמובן) והבת ז'אנה, או כפי שהכל כינוה: "שַׁאנְטְיֶה", היתה מחברותי לכיתה בבית-הספר.

כמו כל הילדים, שחובת הלימודים בבית-הספר חלה עליהם, נשלחתי גם אני לשם בהיותי בן שש. בהולנד נחשבת ההליכה לבית-הספר עניין רציני מאוד, ועבורנו היתה מעשה שגרה, כפעולות הבלתי רצוניות של הגוף. זכרונות רצופים משם יש לי רק מן השנה השלישית ואילך. ייתכן שכבר מגיל שבע הורשיתי ללכת לבית-הספר – הליכה ארוכה למדי – לבדי. לסכנות שריחפו על ראשינו כל העת לא ייחסו חשיבות רבה מדי... כילד היית חייב ללמוד "לעמוד על הרגליים", לנווט את דרכך, ולהסתדר בעצמך בגיל צעיר יחסית. כתובתנו החדשה במרכז העיר סייעה בידי אבא למלא אחר שאיפת לבו לתת לילדיו חינוך יהודי.

באמסטרדם היו שני בתי-ספר יסודיים שהיו בבחינת "ממלכתי-יהודי", לימדו בהם את כל מקצועות החובה שמחייב החוק ההולנדי, ונוסף על כך לימדו עברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית. בית הספר הקרוב אלינו נקרא ע"ש פּלֵשׁ ושכן ברחוב קטן בצד כיכר וֵייסְפ, בין שתי תעלות מִשנֶה שנחפרו במאה התשע-עשרה (בהרחבה חרשת התעלות הראשיות). האזור ההוא היה מעין גטו יהודי – בלי שמישהו קבע כך רשמית – בתים של פרולטריון מדולדל, דחוק, שולי, של בעלי מלאכות זעירות, מוכרי גרוטאות ו"אלטא זאכן", עושי סיגרים וכיוצא באלה.

הלימודים בבית-הספר התחילו בתשע בבוקר, והיה עלי לצאת את הבית כבר בשמונה וחצי וללכת דרך ה"קֶרְקְסְטרַאט", רחוב הכנסייה. התנועה לא היתה אז צפופה כל-כך, מלבד תנועת החשמליות, ומכוניות, אם היו, לא דהרו על הכבישים במהירויות המוכרות היום. הכל התנהל על מי מנוחות, וילד כמוני יכול היה לחצות רחוב "סואן" בלי קושי: להסתכל קודם שמאלה ואחר כך ימינה (ואם התחלת לחצות – אל תחזור!) ולעבור. חלק גדול מן המסחר התנהל עדיין, באותם ימים, מעל דוכני עגלה ניידים. בעל הדוכן היה מכריז בקולי קולות על מרכולתו וקולו היה נישא לאורך הרחוב הצר בין חזיתות הבתים (הבנויים לבנים אדומות), עקרות הבית מנערות מצעים מן החלונות, דופקות שטיחים... (מלאכה שעד לשעה תשע צריך היה לסיימה, על פי חוק).

לפתע נפתח הרחוב הצר אל נהר האמסטל, נהר שהפך לתעלה לאחר שקבעו סכרים לאורכו, לווסת את גובה המים. מרחב הגון של מים, כמה עשרות מטרים מגדה לגדה, שטח שוקק וחי, עורק חיים של העיר הגדולה, ועליו מובלים קמח ופחם, מוצרי תעשייה וסחורות שימצאו את דרכם אל הנמל הפנימי ומשם אולי לים הצפוני, והלאה מזה לעולם הגדול שמעבר לים, אולי דרומה אל הנהרות הגדולים ומשם מזרחה לגרמניה, או דרומה לבלגיה ולצרפת? היו סירות שטוחות, מעין פלטפורמות צפות שנדחפו במים בכוח הידיים במקל ארוך שננעץ בקרקעית, והיו אחרות, מונעות במנוע שהיה משמיע קול מיוחד וממלא את האוויר סרחון כחלחל. לעתים היתה עוברת "רכבת" ארוכה של סירות פלטפורמה קשורות זו לזו. בצד, ליד הרציף, היו עוגנות לפעמים האניות הקרויות "רַיינְאַק" ועליהן ציוד להרמה והורדה של משאות כבדים. זרוע ההרמה היתה מונפת אנה ואנה וכבל פלדה היה נאסף על התוף הגדול ומשתחרר ממנו, לסירוגין, בעזרת מנוע, ובתוך כך משמיע קולות טרטור. שחפים עפים מכל העברים, עפים מעל, מרחפים, צוללים אל פני המים ונוחתים בקיפול כנפיים, תרים סביבם או יושבים בלא ניע על אחד ממעצורי העץ העבותים שראשם צבוע לבן וחישוקי ברזל מחזקים אותם סביב. למעצורים האלה קראו "נסיך אַלְוַוה", על שם המושל הספרדי ששלט בארצות השפלה במאה השש-עשרה. העננים שכיסו על פי רוב את השמים השתקפו במים, והאור היה שונה מהאור שברחובות העיר. אני אוהב נופי מים, את התכונה המיוחדת של נמלים, הקולות, האור, הצבעים. אם יש נופי ילדות שאני מתגעגע אליהם, מראות המים, על מגוון צורותיהם הרבות, תופסים בהם חלק חשוב.

בדרך לבית-הספר היה עלינו לעבור גשר עץ צר ומיושן, שכינויו היה – ועודנו – "הגשר הרזה" ("מַחֶרֶבּרוּךְ"). תחילה, בטרם שיפצו אותו, היה זה גשר מאזניים, הנפתח באמצעות מבנה עילי כדי לאפשר מעבר לאניות גדולות. הממונה היה מסובב גלגל גדול הדומה להגה של אנייה, והלוח היה מתרומם בעזרת מנגנון פשוט. אם היה הגשר פתוח בדרכנו אל בית-הספר, היינו עלולים לאחר בשל כך, אם כי כל התהליך נמשך דקות מעטות. איחור לבית-הספר נחשב חרפה מיוחדת. על המאחר היה להתייצב לפני המנהל, ואז, אם הגשר היה פתוח קיבל רק נזיפה על שאיחר לצאת מהבית (הגשר הציל מעונש!), אך אם הגשר היה סגור והמאחר לא הביא פתק מן ההורים, נענש ונאלץ להישאר בבית-הספר אחרי שעות הלימודים.

המוסד היה קטן, שהרי אבות העיר לא היו פזרנים במיוחד, אם ננקוט לשון המעטה. המנהל, שכונה "המורה הראשי", היה ממונה גם על הפעמון. הוא צלצל בו בעצמו, או ששלח את אחד מתלמידיו במקומו (בכיתה ו, מה נפלא יותר מאשר להישלח בשליחות הכל-יכול ובמצוותו לפתוח את השער?!).

בבית-הספר למדנו יום לימודים ארוך עד אחרי הצהרים, פרט לימי רביעי ושישי, שבהם למדנו שעה נוספת בצהריים והיינו פטורים מן הלימודים של אחר הצהריים. בדרך כלל נשלחנו הביתה בשתים-עשרה ורבע ובאחת וחצי היה עלינו להתייצב שוב. יום הלימודים היה מסתיים בארבע ורבע. חוויות רבות חוויתי באותן הליכות אל בית-הספר ובחזרה, וזכורים לי המראות, הקולות והריחות של העיר. זכורים י גם האירועים המיוחדים: שוטרים רכובים על סוסים, מכבי אש, תאונה, ריב של שכנים, עץ שקרס בסערת חורף, קרח שכיסה את פני הנהר, הגשר הנפתח והאנייה העוברת דרכו... ולפעמים עברה אניית מגורים ועליה משפחה שלמה: האב מתמרן ליד גלגל ההגה הענקי, האם עומדת על הסיפון, צופה במתרחש, ילדה בנעלי עץ רצה לכל אורך האנייה וזו צופרת פתאום בקול צרחני לא צפוי... ובירכתיים עומד הבן, ובזמן שהאנייה עוברת מול הממונה על הגשר מונפת לעברו חכה שבקצהָ נעל עץ קטנה והוא, בזריזות, משלשל לתוכה את דמי המעבר בגשר...

מעבר לגשר נמשך הרחוב הצר ומכאן ואילך הוא נקרא "רחוב הכנסייה החדש". מימין ניצבת חומת לבנים, התוחמת את המוסד העירוני לזקנים, ומשם פונים שמאלה לעבר גשר אבן ולאורך רציף של תעלת מים. מימיה של התעלה היו עכורים והתנהלו דרכה רק סירות משא שטוחות, שנדחפו במקלות, בכוח ידני. בשעה רבע לפני תשע המה הרחוב שלפני בית-הספר ילדים וילדות. כולם הגיעו ברגל. את הקטנים ביותר - תלמידי כיתות א ו-ב – הביאו האמהות, ואולי אח או אחות גדולים. בעשרה לתשע היה השער נפתח והכל זרמו פנימה דרך הכניסה ועלו במדרגות אל המסדרון הארוך שמשני צדיו הכיתות.

בצד שמאל ליד הכניסה הראשית היה אולם ההתעמלות, שבילדותי נראה לי גדול ממדים. לאמיתו של דבר לא היה גדול משני חדרי כיתה רגילים. אם באת לבית-הספר אחרי השעה תשע, היה עליך למשוך בידית נחושת עבה, הקשורה מבפנים בחוט ברזל לפעמון, ולצלצל. צליל הפעמון היה מתפשט במסדרונות בית-הספר. אם סיבת האיחור היתה מוצדקת, הרי שמשכת בעוז, שישמעו, ואם לא נענית מיד, משכת שנית. אולם אם לא היה צידוק לאיחור מטעם רשות כלשהי, וחשת סורר, סורח, ריקא, בטל, עצלן וכופר, אזי משכת משיכה קלה, משיכה שאך בקושי הניעה את הענבל...

לחלקים נוספים של המאמר:

כמו אבנים שותקות: א - ב
כמו אבנים שותקות: ג (פריט זה)
כמו אבנים שותקות: ד - ה
כמו אבנים שותקות: ח, יב
כמו אבנים שותקות: יג, טז
כמו אבנים שותקות: יח, כ
כמו אבנים שותקות: כא - כב