הערות שוליים:

* המאמר הופיע בכתב העת הצרפתי, Revue des études juives, כרך 39 (1899), עמ' 52-39, תורגם לעברית על ידי מר משה גוטל ונערך על ידי אביעד הכהן. פרופ' דניאל שוורץ הוסיף לו עדכונים ביבליוגראפיים והערותיו באו בסוגריים מרובעים. מחבר המאמר, הרב צבי פרץ חיות (1927-1876), נכדו של מהר"ץ חיות, למד בבית המדרש לרבנים בוינה והוסמך לרבנות על ידי גדולי רבני גליציה. לימים כיהן כפרופסור לתנ"ך ותולדות ישראל בבית המדרש לרבנים בפירנצה, וכרבה של טרייסט. משנת 1918 כיהן ברבנות וינה. קובץ מאמרים לזכרו יצא בוינה, תרצ"ג – המערכת. [על הנושא כולו, ראה גם: J Juster, Les Juifs dans l’Empire romain; צ' ברס ואחרים (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א (ירושלים, תשמ"ב);
י' לוין, מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד (ירושלים, תשמ"ו); H. Zucker, Studien zur jüdischen Selbstverwaltung im Altertum (Berlin 1936). בנוגע לסוף התקופה, ראה: א"מ ראבילו, "השיפוט האזרחי היהודי בימי יוסטיניאנוס הקיסר", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 409-397]. הפניות ל"גרץ": H. Graetz, Geschichte der Juden IV, Leipzig 1866

1. שירר E. Schürer, Geschichte des jüdischen Volkes im Zeitalter Jesu Christi, II, Leipzig 18983 pp. 196-197) אומר במידה רבה של הסתייגות: אמנם העם היהודי בנה במהרה מרכז חדש הודות לבית הדין שביבנה, אבל זה האחרון לא היה [תחילה] אלא בית דין לענייני משפט, אשר להחלטותיו היה ערך תיאורטי בלבד. מ' וינברג, “Die Organisation der jüdischen Ortsgemeinden in der Talmudischen Zeit” M.G.W.J. 41 (1897), עמ' 591, אינו נותן כל הוכחה המתייחסת לתקופה המעניינת אותנו שתאשר את קביעתו כי היהודים נהנו מסמכות שיפוטית של ממש.
2. אבות דרבי נתן, פרק ד [מה' ש"ז שכטר, וינה, תרמ"ז, יב, ע"א]: "איני מבקש ממך אלא יבנה, ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה, ואעשה בה כל המצוות" [כיום, חיבור זה אינו מוחזק ל"קדום ביותר". ראה מ' קיסטר, אבות דר' נתן – עיונים בבעיות נוסח, עריכה ופרשנות, דיסרטציה, ירושלים, תשנ"ד].
3. בוודאי לכך מתייחס המאמר "'ובאת' – לרבות בית דין שביבנה" (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד (ל, ע"א)), שלפיו היו חייבות הקהילות לפנות ליבנה ולבקש את פסקיה (וראה הערה 5 להלן).
4. בבבא בתרא י, ע"א מסופר על אחייניו של רבן יוחנן בן זכאי שסבלו מן הרומאים כנראה עוד בימי שלטונו של אספסינוס.
5. ראה למשל חולין מח, ע"א: "התליע כבד שלה – זה היה מעשה ועלו עליה בני אסיא שלוש רגלים ליבנה"; ראה גם סנהדרין לג, ע"א: "מעשה בפרה שניטלה האם שלה... ובא מעשה לפני חכמים ביבנה". ייאמר דרך אגב, כי אין להסיק כל מסקנה מן הביטוי "שלש רגלים" (ראה, לדוגמא, I. Jelski, Die innere Einrichtung des grossen Synedrions zu Jerusalem, p. 69), משום שביטוי זה מצוי שוב בתקופה מאוחרת יותר בפיו של אביי (חולון עז, ע"א), ואצל רבי יצחק נפחא (קידושין נט, ע"א – "המתן עד שיעלה אצלנו לרגל").
6. ראה משנה ראש השנה ד, א. הוויכוחים שהיו לו עם הצדוקים בעניינים הנוגעים לירושה (בבא בתרא קעו, ע"ב) יכולים בהחלט להשתייך לתקופה שקדמה לשנת 70, מאחר שכבר בזמן זה היה לו מעמד סמכותי מסויים. ראה משנה שבת טז, א; כב, ג; ירושלמי שבת פט"ז (טו, ע"ד) בעניין שהותו בגליל במשך שמונה-עשרה שנה. [על תקנות ריב"ז, ראה גם: ש' ספראי, "בחינות חדשות לבעיית מעמדו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן", ספר הזיכרון לג' אלון (מ' דורמן, ש' ספראי, מ' שטרן עורכים, ת"א, תש"ל), עמ' 226-203).
7. ראה סנהדרין לב, ע"ב: "הלך אחר בית דין יפה, אחר ריב"ז לברור חיל". הקטע הנוסף "תנא קול ריחים... אור הנר בברור חיל..." מקורו, כידוע, מקטע אחר שנכנס לטקסט זה (ראה ירושלמי כתובות פ"א ה"ה (כה, ע"ג)).
8. משנה גיטין ה, ו, ראה גרץ, נספח 3; F. Rosenthal, “Das Sikarikon-Gesetz” M.G.W.J. 37 (1893), עמ' 2 ואילך. [וראה להלן, הערה 37).
9. משנה סנהדרין יא, ד: "אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, דברי רבי עקיבא".
10. ראה ילנסקי (לעיל, הערה 5), שם, עמ' 81 ואילך.
11. תוספתא סנהדרין ח, א (מהד' צוקרמנדל, עמ' 427) בענין הסנהדרין הקדומה: "א"ר אלעזר בר צדוק: כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה אבא ואחר מימינו וזקנים משמאלו ומפני מה אחד יושב על זקן מימינו מפני כבודו של זקן". ה"מימינו" השני מראה בברור כי ב"זקן" התכוונו לגמליאל, מכאן שרק אחד ישב לימינו של הנשיא. מה איפוא המשמעות של "אבא ואחר"? בירושלמי סנהדרין פ"א (יט, ע"ג) אנו קוראים "אבא ואחיו", על סמך זה אני מציע לקרוא "אבא אחיו" ואני מסב את הדברים על אבא אחיו וחתנו של גמליאל (ראה יבמות טו, ע"א).
12. בעניין נסיעתו לרומא ראה ספרי עקב, פיסקא מג [מהד' פינקלשטיין, עמ' 95) ובמקבילות.
13. ראה סנהדרין יא, ע"א; "ומעשה בר"ג שהלך ליטול רשות אצל שלטון אחד בסוריא"; בבא קמא פג, ע"א ומקבילות בנוגע לדברים שהותרו לבית רבן גמליאל משום שהיו "קרובין למלכות".
14. ראה ירושלמי בבא קמא פ"א ה"ד (ד, ע"א): "מעשה ששלחה מלכות שני אסטרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל"; בבלי ב"ק לח, ע"א, "וכבר שלחו מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל".
15. בבבא קמא (עד, ע"ב), נאמר שרבן גמליאל, ברצונו לשחרר את עבדו, לא עשה זאת בדרך המקובלת ("שאני ר"ג דלא בפני ב"ד, והא ד' יהושע אב"ד"). לכך מוסיפים שמקרהו של רבן גמליאל צריך להיות נבדל מן האחרים, כי לא היה בפני בית הדין. להערה זו משיבים שד' יהושע היה בכל זאת כ'בית דין'. ראה גם ירושלמי שבועות ספ"ה (לו, ע"ג).
16. ש"י רפפורט, ערך מילין (פראג, תרי"ב), ערך אב בית דין, עמ' 2, מייחס לאב בית הדין סמכויות בעניין שיפוט אזרחי מבלי שייקח בחשבון קטע זה.
17. ראה מאמרו של רבי ישמעאל במשנה בבא בתרא י, ח: "הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע שבתורה גדול מהן והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמע את שמעון בן ננס".
18. כתובות קה, ע"א: "ר' ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז, א"ל דינא אית לי. א"ל פסילנא לך לדינא". וראה עוד גיטין נח, ע"א: "לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל". ראוי לציון הקטע בבבא קמא פ, ע"א, בו נאמר על ר' ישמעאל שמשפחת אביו מתה בגלל "שהיו דנין דיני ממונות ביחיד". עם זאת, נראה שבקטע זה ראוי להעדיף את הנוסח: שמעון שזורי.
19. ירושלמי ברכות פ"ד ה"א (ז, ע"א): "מינו אותו אב בית דין" (וראה גם ילסקי (לעיל, הערה 5), עמ' 34 ואילך וההערה).
20. בבא מציעא סג, ע"א: "אמר ר' יהודה: מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר ע"פ ר' אלעזר בן עזריה" ותוספתא שם (מהד' צוקרמנדל, עמ' 379); משנה בבא מציעא ה, ג: "וכך היה ביתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים". בענין יחסיו עם ביתוס ראה גם בבא בתרא יג, ע"ב "ואמר ר' יהודה: מעשה בביתוס בן זונין ... ע"פ ר' אלעזר בן עזריה".
21. משנה בבא בתרא ט, ז: "אמרו לו (לר' אליעזר) מעשה באמן של בני רוכל ... וקיימו את דבריה..." יש כאן אולי הד להחלטה של הישיבה שתאריכה אולי לפני שנת 70.
22. גיטין פח, ע"א ומקבילות: "היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עכו"ם, אף על פי שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם".
23. אנו מכירים פסק דין שנתן בלוד (בבא מציעא מט, ע"ב). אופייני הוא שסוחרים שלא היו מרוצים ממנו סירבו להכיר בכוחו לפסוק בעיר זו. ראה עוד בבא קמא קג, ע"ב: "מעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם... ובא לפני ר' טרפון".
24. בבא בתרא קנד, ע"א: "מעשה בבני ברק באחד שמכר נכסי אביו ומת... ובאו ושאלו את ר' עקיבא. משנה ב"ק ח, ו: "ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובאת לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה ד' מאות זוז"; משנה נדרים ט, ה: "ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה היתה כתובתה ת' דינרין ובא לפני ר' עקיבא... אפילו אתה מוכר שער ראשך". מעניין לציין שקטע אחרון זה הוא אולי רמז למאורע שאירע בחיי ר' עקיבא עצמו. ראה ירושלמי שבת פ"ו (ז, ע"ד), בקשר לאשתו של ר' עקיבא ד"הוות מזבנא מקליעתא דרישא ויהבא ליה והוא לעי באורייתא".
25. ירושלמי סנהדרין פ"א (יח, ע"ב): "ר' עקיבא כד הוה בר נש אזל בעי מדיין קומיה הוה אמר ליה הווה יודעין לפני מי אתם עומדים לפני ה' ולא לפני עקיבא בן יוסף".
26. סנהדרין יד, ע"א בענין יהודה בן בבא וחמשת (או, מדויק יותר ששת) החכמים שנסמכו על ידו.
27. בתענית כט, ע"א, מסופר שרבן גמליאל נרדף על ידי הרומאים וניצל רק בזכות שתדלנותו של רומי רם מעלה. אולם במקום רבן גמליאל צריך בוודאי לקרוא שמעון בן גמליאל (גרץ, נספח 18). לפי הסיפור בתענית, שם נקרא הנשיא "בעל החוטם". בלבולים אלו אינם נדירים. ראה לדוגמא ע"ז כ, ע"א: "מעשה בר' שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית", וצריך להיות רבן גמליאל; ירושלמי שם פ"א ה"ט (מ, ע"א) ומשנה עירובין ו, ב, וגם שם צריכים להחליף רבן גמליאל ברבן שמעון בן גמליאל. בהתאם לברייתא בבבלי שם, סח, ע"ב. א' קרוכמל, בספרו פירושים והארות לתלמוד בבלי (לבוב, 1881), עמ' 152, מעיר שמילה זו נכנסה כאן במקום חותם שהיה סמל לסמכותו של הנשיא. ואכן, אנו מוצאים את הנשיא רבי יהודה השלישי כשבבעלותו טבעת יקרה (מועד קטן יב, ע"א; עירובין סט, ע"א) ראה גם הערתו המבריקה של ילסקי (לעיל, הערה 5) עמ' 73, הערה 2.
28. בענין התקנות שתוקנו שם ראה כתובות נ, ע"א; ירושלמי שם (פ"ד, ה"ח): "הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם...", "המקפיד את הזקן והכהו ינתן לו דמי בשתו...", "שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות". יש לציין בעניין זה מה שנאמר בבבלי, שם, "באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש... מעשה באחד שביקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו לו חברו ומנו ר' ישבב ואמרי לה ר' ישבב... חבירו ומנו ר' עקיבא". בחלק הראשון המלה "באחד" מוזרה. כשנאמר על מישהו "חברו ומנו ר' ישבב" אין מדובר עוד בסתם פלוני. איני חושב שאטעה אם אקרא כאן "באחר" – אלישע בן אבויה. אנו יודעים שאביו היה מעשירי ירושלים (ראה ירושלמי חגיגה פ"ב (עז, ע"ב), ואם כן גם בנו היה צריך להיות בעל נכסים. איני רוצה לפסוק בשאלה האם "אחר" הוחלף בכוונה תחילה ל"אחד" כדי לא להעניק לכופר כוונה כל כך חיובית. ראה עוד בעניין זה ירושלמי פאה פ"א ה"א (טו, ע"ב), "מעשה בר' ישבב שעמד והחליק כל נכסיו. שלח לו ר' גמליאל". העובדה שחכמים אלו התגוררו באושא עוד לפני שהתכנסה שם הסנהדרין צויינה כבר על ידי הירושלמי (שם): "ור' גמליאל לא קודם לאושא" (וראה הערה 30 להלן).
29. משנה ב"מ ח, ח: "מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ... ובא מעשה לפני ר' שמעון בן גמליאל ורבי יוסי".
30. ראה עוד ב"ב כח, ע"ב, "מאן הולכי אושא ר' ישמעאל". היו, אם כן, כינוסים נוספים קודם לכן באושא. לגבי התקופה המאוחרת יותר, ראה שם, קמו, ע"א בענין מתנות נישואין: "וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא". במה שנוגע לתקופתו של ר' אחא ראה כתובות פח, ע"ב, "אמר ר' אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק באנטיוכיא".
31. ראה הקטע במשנה המצוטט בהערה 29; תוספתא מכות ג (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 438): "שטר שזמנו בשבת א"ל ר' יהודה (ברבי יוסי) מעשה בא לפניך בצפורי והכשרתה". וראה במיוחד ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א (יח, ע"א): ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומי... על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון אני איני יודע דין תורה... מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון".
32. ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"א (כד, ע"ב): "בימי ר"ש בן יוחאי ניטלו דיני ממונות מישראל, אמר רשב"י בריך רחמנא דלינא חכים מידון". ראוי לציין כי מתקבל הרושם שאביו של ר' שמעון שסבל כל כך מהרומאים (שבת לג, ע"ב) היה בעל קשרים עם השלטון (פסחים קיב, ע"א) ובנו שלו שרת את רומי (ראה להלן בענין אלעזר בן שמעון).
33. גרץ נספח 20 [ושטרן (להלן, הערה 60), עמ' 623-622).
34. ראה גם גרץ, נספח 23.
35. ראה בבא בתרא ח, ע"א: "כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי"; שם, קמג, ע"א: "ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אאבילי ואסטרגי אמר רבי...". ראה גם פסחים קיב, ע"ב. בין ארבעת הדברים שרבי ממליץ לבניו: "ואל תבריח עצמך מן הנכס"; הביטוי "דילמא משכחו לך" שייך אליבא דאמת לתקופה מאוחרת יותר, חייבים גם לציין את המלצתו ליורשו (כתובתו קג, ע"ב) "נהוג נשיאותך ברמים" (וראה רש"י שם). אי מהימנותו של הביטוי הזה ושל הבא אחריו, "זרוק מרה בתלמידים" נראית לי ודאית. יתכן שמילים אלו הוכנסו לפיו של הנשיא העומד למות על ידי מאן דהוא הרוצה ברעתו (אולי בר קפרא) על מנת לפרסם שעקרונות הנשיאות (שם, סדרי נשיאות) נתבססו על קשיחות ושחיתות. אפשר גם שבמקום "ברמים" חייבים לקרוא "ברומים". בנוגע לקשייו של רבי עם הרומאים, אופייני הוא שלא הכיר את מנהגיהם; ראה בבא בתרא קסד, ע"ב: "ואמר ליה זונין לרבי כן מנהגה של אומה זו מלך שנה מונין שתיים".
36. לתקופה זו שייך כנראה המאמר (תוספתא בבא מציעא ה, כ, מהד' צוקרמנדל עמ' 382; ירושלמי שם פ"ה ה"ז (י, ע"ג): "ישראל שמינה גוי אפוטרופא"... וגוי שמינה ישראל...".
37. משנה גיטין, פרק ה [וראה תוספתא, מהד' צוקרמנדל, עמ' 328]: "רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י"ב חודש". במהדורת קראקא של התלמוד הירושלמי מופיע "רבי יהושע הושיב ב"ד" אך זהו פירוש לא נכון של "רב"י" [על סיקריקון ראה: ש' ספראי, "סיקריקון", ציון יז (תשי"ב), עמ' 64-56; ד' רוקח, "הערות כוזביות", תרביץ לה (תשכ"ו), עמ' 131-125).
38. ראה לדוגמא ירושלמי שביעית פ"ז (לז, ע"ב): "מעשה בא לפני רבי" שבו מדובר בענין הלוואה. ירושלמי כתובות פ"א ה"א (כה, ע"א): "מעשה בא לפני רבי" בעניין דיני משפחה. האמור שם (לד, ע"ג) מסופק, בגלל שרשב"ג נקרא שם "זקנך" וראה עוד: ירושלמי בבא מציעא פ"ב ה"ט (ח, ע"ג), בענין מציאה; ט, ע"ג, בענין פיקדון; ובבלי בבא מציעא עג, ע"ב, שם דן רבי ישמעאל עמו בהחלטה הנוגעת למקח וממכר.
39. ירושלמי סנהדרין פ"א (יט, ע"א): "בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו חזרו וחלקו כבוד לבית הזה: אמרו בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי" (לגבי התקופה המאוחרת יותר ראה יומא, עח, א: "דבר זה הניחו לבי נשיאה כדי להתגדר בו") [על מינויים בידי הנשיא ראה י' לוין, מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד (ירושלים, תשמ"ו), עמ' 91, 94].
40. לפי בקשתה של קהילת סימוניא שולח אליה רבי את לוי בתור שופט, ראה ירושלמי יבמות ספי"ג (יג, ע"א) ומקבילות [וראה י' לוין (לעיל, הערה 39), עמ' 88].
41. סנהדרין לו, ע"א: "אמר רב אנא הוא ממנינא דרבי ומינאי דידי הוו מתחילי ברישא". לפי גיטין נט, ע"א דבר זה קשור עם ההצבעה בענין חוק הסיקריקון. מפליא מעט הדבר שרב צורף להצבעה אף על פי שלא קיבל סמיכה. הסמכתו, שאגב לא היתה מושלמת, נעשתה רק ערב יציאתו לבבל. ראה סנהדרין ה, ע"א.
42. שבת קלט, ע"א: "א"ר שמלאי משום ר"א בר' שמעון... מטה רשעים אלו הדיינים שנעשו מקל לחזניהם"; סנהדרין צח, ע"א: "אמר ר' שמלאי משום ר"א בר' שמעון אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל". מעניין הוא שמציגים את מצב הדברים בבבל בתקופה זו כקרוב לברבריות. ראה גיטין יד, ע"ב וירושלמי קידושין פ"ג (סד, ע"א) שם מסופר שר' אחא בר' יאשיה שלח יום אחד שנים מחבריו לנהרדעא כדי לגבות כסף, והם הסתכנו בסכנת מות. צריכים גם לציין שר' אחא עצמו נקבר בסביבות נהרדעא. ראה שבת קנב, ע"ב.
43. בבא מציעא פג, ע"ב: "אתיוה לר' אלעזר בר' שמעון וקא תפיס גנבי". ראה גרץ (לעיל, הערה 27), עמ' 227 [על כל הסוגייה ראה ש"י פרידמן, "לאגדה ההיסטורית בתלמוד הבבלי", בתוך: ספר הזיכרון לרבי שאול ליברמן (ש"י פרידמן עורך, ניו-יורק וירושלים, תשמ"ג), עמ' 132-122].
44. שם, פד, ע"ב: "כי הוו אתי בי תרי לדינא אמר מר מלתיה ומר מלתיה. נפיק קלא מעליתיה איש פלוני אתה חייב".
45. ב"מ, שם: "ואף ר' ישמעאל בר' יוסי מטא כי האי מעשה לידיה".
46. כתובות קה, ע"ב: "ר' ישמעאל ברק יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה... דינא אית לי... א"ל פסילנא לך לדינא אותיב זוזא דרהבנן וקדיינין".
47. ירושלמי שבועות פ"ז (לז, ע"ד) בענין אריסו של בר זיזא שהפקיד בידי פלוני ליטרא זהב. ראה גם בבא מציעא עג, ע"א; בבא בתרא נט, ע"ב, בענין ויכוחים בין שכנים; סנהדרין כט, ע"ב בענין צוואתו של אדם המכונה "עכברא דשכיב אדינרי".
48. לפי דעתי המשך הביטוי שבירושלמי סנהדרין פ"א (יט, ע"א): "חזרו והתקינו... שלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין" שייך לתקופתו.
49. סממן לכבודו היה אולי מפתח הזהב שהיה רגיל לשאת: ירושלמי שבת פ"ו (ח, ע"א): "ר"ג ברבי ירד לטייל... ומפתח של זהב בידו". ראה גם עניין אותות הכבוד שנתנו לבניו בעיר כבול, שמחות ח, שם חייבים כמובן לקרוא במקום "לבן זכאי לבבל" – לר' זכאי לכבול. ראה בעניין זה ויקרא רבה, פרשה כ (אחרי מות), בראש הפרשה ובעניין שהות בניו של ר' גמליאל בכבול, פסחים נא, ע"א.
50. ירושלמי כתובות פ"א ה"א (כה, ע"ב), בעניין דיני משפחה; שם, פ"ד הי"ד (כט, ע"ב); ירושלמי בבא מציעא פ"י (יב, ע"ג) בציפורי, בעניין בית. ירושלמי גיטין פ"ג (מד, ע"ד) בעניין עבד שברח; בבא בתרא קכו, ע"ב בעניין ירושה; שם קסד, ע"ב מציגים בפניו "גט פשוט" בציון שנת שלטונו של ארכיון. ההקשר מלמד שהארכון היה נוכרי (כמו למשל ירושלמי ברכות פ"ה, (ט, ע"א): בר ארכונא ולא קם מקומי). בכל זאת אין להניח שבניסוחו של שטר סחיר היו מדברים בתאריך כניסתו לתפקיד של פרוקונסול. ידוע שגם מחוץ לא"י היו ארכונים יהודים E. Schurer, Die Gemeindeverfassung der Juden in Rom (Leipzig 1879), pp. 20ff, ושלפי מקור ישן בחירתם התקיימה תמיד בחודש תשרי [וראה מש"כ בעניין זה מ' שטרן, בתוך: הפזורה היהודית בעולם ההלניסטי-רומי (מ' שטרן וצ' ברס עורכים, ירושלים, תשמ"ג), עמ' 335 הערה 41].
51. ר' חייא, סנהדרין ה, ע"א, אומר על עצמו: "כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד". ראה בעניין פעילותו גם בבא בתרא נט, ע"ב; בענין יריבות בין שכנים ב"מ יג, ע"א; במשפטו של שבתאי בר מרינוס עם כלתו (גם בירושלמי שביעית ספ"ו (לז, ע"א); ירושלמי בבא מציעא פ"י (יב, ע"ג), בעניין שתי המפלגות בישיבה; ירושלמי שבועות פ"ז (לז, ע"ד) בעניין הפיקדון שנמסר על ידי אריסו של בר זיזא; בירושלמי פ"א (סנהדרין יח, ע"ד), מתייצב ר' יוחנן בפניו בענין פרטי ור' חייא מצרף אליו אחד מתלמידיו כדי לפסוק.
52. ירושלמי בבא בתרא פ"ג הי"ג (יג, ע"ב): "ר' יונתן הוה דאין טבאות והוה תמן חד רומיי והוה לר"י חד אילן נטה לגו ההוא רומייה... הוה דאין כל עמא ולא דאין נפשיה לית הוא בר נש... נפק אמר בריך אלההון דיהודאי". אותו דבר מסופר בשינוי מה בבבלי, שם, ס, ע"א ברבי ינאי בלא שמוזכרים שם רומאים.
53. ירושלמי שביעית פ"ז (לז, ע"א) במשפטו של ר' מרינוס עם כלתו בפני ר' חמא אביו של בר קפרא ור' הושעיה. בעניין זה היה רצוי להפך ולקרוא "ר' חמא אביו של בר הושעיה ובר קפרא" כמו במקרים אחרים כגון: ירושלמי נידה פ"ג (נ, ע"ב).
54. ירושלמי גיטין פ"ג (מה, ע"ד) יהושע בן לוי עם רבי חנינא בעניין עבדים בורחים. גם הלך עם חבר לקיסריה אצל האנטיפטוס (ראה ירושלמי ברכות ט, ע"א) שגילה כלפיו כבוד רב.
55. ראה קטע מעניין בב"ב נח, ע"א בקשר אליו: "אכלו קורצא בי מלכא אמרי איכא חד ביהודאי דקא מפיק ממונא מאינשי בלא סהדי ובלא מידי אתיוהו חבשוהו... אמרו הואיל וחכים כולי האי ליתב אבבא ונידון דינא". אותה טענה הופנתה בערך באותה תקופה כנגד ר' שילא. ראה ברכות נח, ע"א (כנראה בנהרדעא. ראה יבמות קכא, ע"א): "ר' שילא נגדי להאי גברא דבעיל מצרית. אזל אכל קורצא בי מלכא אמר איתא חד גברא ביהודאי קדא דיין דינא בלא הרמנא".
56. ראה ירושלמי פאה פ"א ה"א (טו, ע"ד) בו רבי יונתן משתדל לשכנע מישהו לקיים מצות כבוד הורים, ורבי ינאי אומר לו: "ולמה לא כפיתוניה". ביחס לקטע זה ראה כתובות מט, ע"ב.
57. ראה ירושלמי בבא בתרא פ"ג (יג, ע"ב) בענין הפרעות הנגרמות על ידי שכנים.
58. בבא קמא נח, ע"ב: "גבי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאה למה לי".
59. ראה סנהדרין כז, ע"ב, בו נאמר שראש הגולה רצה שינקרו עיניו של נאשם ברצח; בענין ההערכה שממנה נהנה ראה ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד (ה, ע"א): "אמר ר' חייה רובה... ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמאי ארקבסה או ריש גלותא" (ראה גם שבועות ו, ע"ב, ותלמוד ירושלמי שם) [ראה גם: מ' בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד (תל-אביב, תשל"ו); י' גפני, "מעשי בית דין בתלמוד הבבלי: צורות ספרותיות והשלכות היסטוריות", PAAJR, כרך 69 (1982), עמ' 40-23].
60. גרץ, שם (נספח 23). אני מבקש להסב את תשומת הלב גם לקטע מענין של Scriptores Historiae Augustae, Alexander Serverus פרק 45 (המצוטט על ידי Th. Reinach, Textes des auteurs grecs et romains relatifs au Judaïsme p. 349 [וכן: M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism חלק שנהי, (ירושלים, 1980), עמ' 632, מס' 523]: “Dicebat aue grave esse, cum id Christiani et Judaei facerent in preadicandis sacerdotibus, qui ordinandi sunt, non fieri in provinciarum rextoribus” Reinach (בהערה מס' 1) משער שמדובר "בחברי הסנהדרין המקומית". רצוי להתייחס בעניין זה גם לקטע הלקוח מדברי אוריגינס (Ad Africanum); גרץ, שם, מייחס אותו לתקופת יהודה השלישי, בסביבות שנת 240, זמן מועט לאחר מותו של אלכסנדר סוורוס. [על פרשה זו, ראה: M. Goodman, “The Roman State and the Jewish Patriarch in The Third Century”, in: The Galilee in Late Antiquity (ed. I. Levine), New York-Jerusalem 1992, pp. 127-139
61. ידוע שהיה לו משמר של גותיים. ראה ירושלמי הודיות פ"ג ה"א (מז, ע"א): "שלח גותיין למתפש ית ר"ש בן לקיש", ברכות מד, ע"א: "הוה משדר ר"י נשיאה באלושי אבתריה" (ייאמר, דרך אגב, שגם לר' נחמן בבבל היה כנראה משמר, ראה קידושין לג, ע"א: "רב נחמן משדר גוזאן"; אולי מדובר בשומרי ראשו של ראש הגולה); אנו מוצאים משרתים גותיים גם אצל ר' אבהו; ראה ירושלמי ביצה פ"א (ס, ע"ג). אולי ליהודה השני היו גם מדים. ראה בבא בתרא קיא, ע"א, שם אומר עליו ר' ינאי "איהי יאי וגולתיה יאי". בירושלמי סנהדרין פ"ב (כ, ע"ב), קורא לו ר' חנינא שילבש את בגדי השרד שלו כדי שאפשר יהיה לחזות "במלך בתפארתו".
62. ירושלמי כתובות פ"ט ה"ב (לג, ע"א): "אייתי ר"ש בן לקיש עבדוי דר"י נשיאה ואפיק מינה"; נידה נב, ע"א, "אזל ר' יוחנן אמרה לר"י נשיאה שדר בלושא".
63. ראה בראשית רבה פרשה צח, ובעניין אופיו, וייס, דור דור ודורשיו, חלק ג, עמ' 67 ואילך.
64. בבא בתרא ז, ע"ב: "ר' יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן".
65. ראה: E. Kuhn, Die städtische und bürgerliche Verfassung der römischen Reichs עמ' 83 ואילך.
66. ראה את ההוראות המתייחסות לכך (שנים 331-330) בקודקס תאודוסיאנוס, טז, ח, 2 (לינדר, מס' 9).
67. ראה הקטעים המצוטטים לעתים קרובות בבבלי סנהדרין ז, ע"ב וירושלמי בכורים פ"ג, ה"ג (סה, ע"ד) [וראה: ג' אלון, "'אילין דמתמניין בכסף'", בתוך: ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב (ת"א, תש"ל), עמ' 57-15].
68. שבת קלט, ע"א: "אמר ר"א בן מלאי משום ר"ש בן לקיש כפיכם נגאלו בדם אלו הדיינין... אלו סופרי הדיינין... אלו עורכי הדיינין".
69. ירושלמי, סנהדרין רפ"ג (כא, ע"א): "תרין בר נש הוה לון דין באנטיוכיא אמר חד לחבריה מה דר"י אמר מקבל עלי". באותו מקום מדובר "בערכאות שבסוריא" אליהן מתייחס שמעון בן לקיש כאילו הן מחוסרות סמכויות. אולם לפי סנהדרין כג, ע"א זהו ר' יוחנן אשר מסתייג מהן.
70. ירושלמי, ברכות פ"ה ה"א (ט, ע"א), "ר' יוחנן הוה יתיב קומי כנישתא דבבל בצפורין עבד ארכונא ולא קם... אמר לון ארפוניה בנמוסיה דברייה הוא עסיק".
71. ירושלמי, סנהדרין פ"א, (יח, ע"א): "ר' יוחנן אזיל מידון קומי ר' חייה רבה אייתיב גביה חד תלמיד".
72. בירושלמי בבא בתרא פ"ח ה"ח (טז, ע"ב), אלעזר ושמעון בן יקיס מציגים בפניו עניין של ירושה; בבבלי בבא מציעא מח, ע"ב הוא פוסק בעניין מסחרי בו היה מעורב ר' חייא בר יוסף; ירושלמי בבא בתרא פ"ט ה"ו (יז, ע"א) בעניין הנוגע לאחותו של שמעון בר אבא; ירושלמי, סנהדרין פ"י (כא, ע"ד) ר' לוי (ראה עליו: בכר, אגדת אמוראי א"י, חלק ב, עמ' 7 הערה 6) ניגש לד' אלעזר בעניין קניית בית אך הופנה בחזרה אל ר' יוחנן, וכך אבמכוס בענין טחנה.
73. ירושלמי, כתובות, פ"ד (כח, ע"ב): "עוקבא אתא לגבי ר' יוחנן א"ל עוקבא זון בניך"; ירושלמי בבא מציעא פ"ב (ח, ע:ב); בענין מציאות; ושם פ"ד (ט, ע"ג), בענייני מסחר; ירושלמי קידושין פ"א (ס, ע"א), בעניין שפחה; שם, פ"ב (סב, ע"ג), בעניין חפצים שהופקדו; ב"ב קמג, ע"א וירושלמי בבא בתרא פ"ט (יז, ע"א), בענייני ירושה "בטבריא ואגביה ר"י פלגא"; כתובות פד, ע"ב, בעניין קרובת משפחתו, דבר המוכיח גם שבפסיקות אלו אין מדובר בבית משפט של ממש. לבסוף חייבים לראות גם את ב"ק צט, ע"ב, בו פוסק ר' יוחנן בעניין אחריותו של שוחט בבית הכנסת של מעון; ראה גם שבת קלט, ע"ב: "א"ר אסי עובדא הוה בבי כנשתא דמעון". (עניין זה התרחש, כמובן, בטבריה). קטע מעניין בנושא זה מופיע בירושלמי, סנהדרין פ"ב (כ, ע"א), "דרש יוסי מעוני בכנשתא דטבריא". היינו: הוא פנה לקהילתו בבית הכנסת של מעון.
74. סנהדרין, ס, ע"ב; יהודה בן נחמני, מתורגמנו של ר' שמעון, מעליב בפומבי שופט שמונה על ידי בית הנשיא ומבטיח גם עונש חמור לנשיא עצמו, כנראה בזכות פסקו של ר' שמעון המצוטט באותו מקום: "אר"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה". בעניין יחסיו עם יהודה בן נחמני, ראה גם כתובות ח, ע"ב [וראה: R. Kimelman, “The Conflict Between R. Yohanan and Resh Laqish on the Supremacy of the Patriarchate” , דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתלמוד, הלכה ומדרש (תשמ"א), עמ' 20-1].
75. ירושלמי, סוף הוריות, (מח, ע"ג): "תרתין זרעין בצפורין בלווטיא ופגניא שאלין בשלמא דנשיא בכל יום אתון בעון מיעל קדמאי אשתאלית לר"ש בן לקיש". אי אפשר לדעת אם "הבולווטין" היו שייכים למועצה יהודית [וראה: י' לוין (לעיל, הערה 39), עמ' 114-112).
76. בירושלמי, כלאים פ"ז (לא, ע"א), ר' שמעון בן לקיש מחייב את ר' אלעזר לשלם; מכות ה, ע"א, אשה שהוכח כי עדיה שיקרו פעמים אחדות מופיעה בפניו; כתובות פד, ע"ב, משפט קרובו של ר' יוחנן.
77. ירושלמי, בבא בתרא פ"ח ה"ו (טז, ע"ב): "ר' יוסטיני הוה ליה עובדא קומי רבנן וחייבוניה קם קומי ריש לקיש אמר ליה זיל חות לנכסיך".
78. ראה הקטע שנזכר לעיל, ירושלמי כתובות פ"ט (לג, ע"א): "אייתי ר"ש בן לקיש עבדוי דר"י נשיאה ואפיק מיניה".
79. ירושלמי, בבא קמא פ"ח ה"ח (ו, ע"ו): "חד בר נש אקפיד לר' יודה בר חנינה אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ליטרא דרהבא"; וכן ירושלמי כתובות פ"ד (כח, ע"ד). בעניין אושא, במקפיד את הזקן והכהו, "אמרי ר"י בר חנינא הוא".
80. ראה ז' פראנקל, מבוא הירושלמי (ברעסלוי, תר"ל), קב, ע"ב.
81. ב"ק לט, ע"א, רבא אומר עליו "דיינא ונחית לעומקא דדינא".
82. ירושלמי, בבא מציעא פ"ו ה"ח (יא, ע"א) בעניין הריב שבין ר' נחמיה לבין אחד משכירי-היום שעמו. ראוי לציין שאותו מקרה מובא במסכת בבא מציעא פג, ע"א, על רב ורבה בר חמא (כך יש לקרוא ולא בר-בר, ראה סנהדרין ה, ע"א).
83. ראה ירושלמי שבת פ"ו (ח, ע"ב). אותו מקרה מובא בברכות סב, ע"ב, ושם יש לקרוא כמובן במקום פרסאה-רומאה (ראה את הקלקול האופייני שבבבא קמא קיז, ע"א, בו הפרסים (פרסאי) נהפכים ליוונים (יונאי) ולהיפך, כדי לא להגיד שהרומאים לא נקטו בפעולות תגמול).
84. ראה את פסיקתו בבבלי סנהדרין ז, ע"ב, "מנין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדש".
85. לגבי הנקודה הראשונה, ראה את הקטע המצוטט לעיל בהערה 72, בירושלמי סנהדרין פ"י (כא, ע"ד). לנקודה השניה ראה בבלי בבא בתרא ז, ע"ב, בו אלעזר מפנה ליוחנן בקשה בענין מיסים וחנן עונה לו ש"ואלעסזר בני קבע בה מסמכות". לפי זה מסיקים, לאור ירושלמי פאה פ"ח ה"ז (כא, ע"א) ש"ר' אלעזר הוא פרנס", היינו: מילא את תפקיד נשיא הקהילה (ראה בכר, אגדת אמוראי א"י, חלק ב, עמ' 7, הערות 5-4, בניגוד לווייס, דור דור ודורשיו, כרך ג, עמ' 88). בענין כישוריו כ'פרנס' ראה פסיקתו של ר' יוחנן בשבת קיד, ע"א; יומא כב, ע"ב.
86. ראה ירושלמי כתובות, פ"ו (ל, ע"ד), בעניין רכוש יתומים, בדעה אחת עם חבריו; ירושלמי בבא בתרא פ"ט (טז, ע"ד) בעניין זכויות בין בני זוג; בבלי בבא קמא קיז, ע"ב, בו מופיע בפניו ר' אבא בעניין משפטי.
87. בכר, בספרו המוזכר לעיל, עמ' 94, לפי כתובטת יז, ע"א; ברכות חגיגיות המופנות לר' אבהו על ידי אשתו של הפרוקונסול [וראה L.I. Levine. “R. Abbahu of Caesare”, in: Christianity, Judaism and Other Greco-Roman Cults, IV (ed. J. Neusner), Leiden 1975, pp .66-76
88. ראה ירושלמי ביכורים פ"א (סד, ע"א): "אתא עובדא קומי ר' אבהו וארבעיה על ספסילא". המקרה הופנה לר' אבהו שהשכיב אותו (כדי לתת לו מכות).
89. ירושלמי מגילה פ"ג (עד, ע"א) א ולהלן הערה 97.
90. ירושלמי סנהדרין פ"א פ"א (יח, ע"א): "ר' אבהו הוה יתיב דאין בכנשתא מרדתא דקסרין לגרמיה", ירושלמי כתובות פ"ט ה"ג (לג, ע"א), בו פסק בעניין הנוגע לאלמנה; בבלי בבא קמא קיב, ע"ב, בעניין הריב שבין ר' ירמיהו לבין גיסו.
91. בבלי כתובות, פד, ע"ב: "יתיב ר' אבהו ויתיב ר' אבא גבייהו, א"ל רב אבא משום דבי נשיאה מחנפית להו".
92. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז (עו, ע"ג) ופסיקתא דר' כהנא (מהדורת בובר, ס, ע"ב): "ר' יודן נשייא שלח לר' חייה ולר' אסי... עליו לחד אתר אייתון לון סנטורי קרתא" [ר' יהודה הנשיא שלח את ר' חייה ור' אסי. עלו למקום אחד והביאו להם את שומרי העיר]. לפי גירסה אחרת, "ריש מטרתא וסנטרא" – מפקד המשמר והשומרים.
93. לרבי יהודה השלישי היתה טבעת יקרה (מו"ק יב, ע"ב ומקבילות). כנראה ניתנה לו כאות לתפקידיו; וראה ירושלמי שבת פ"ו (ח, ע"ג) בו מדובר בגרמניא עבדיה. יתכן והיו לו משרתים גרמניים כמו שלקודמו, רבי יהודה השני, היו משרתים גותים [וראה א' לינדר, היהודים והיהדות בחוקי הקיסרות הרומית (ירושלים, תשמ"ג)].
94. קודקס תאודוסיוס טז, ח, 8 [לינדר, מס' 20] (משנת 392) עוסק בתלונתם של בעלי דרגות גבוהות (?) בעניין אותם שפוסקים מבלי שיש להם סמכות לכך (בענין בעלי דרגות גבוהות של תקופה מאוחרת יותר, ראה אותו מקור סעיף 29 [לינדר, מס' 53]: “Primates que in utriusque Palaestinae synderis nominantur”). ז' פראנקל, מבוא הירושלמי (ברעסלוי, תר"ל), סה, ע"א, מצטט בענין זה ירושלמי יבמות פט"ו (טז, ע"ב): "חד אריסטון בעי קומי ר' חנא". אך הקטע המצוטט על ידי מראה שבעלי הדרגות הגבוהות היו גם הם שופטים שקיבלו הסמכה; ראה הערה הבאה [וראה לינדר (לעיל, הערה 93)].
95. כנגד וינברג (המצוטט לעיל, הערה 1). קודקס תיאודוסיאנוס, ב, א. 10 [לינדר, מס' 28], אינו מוכיח דבר, שם נאמר שהיהודים כפופים ל"גבוהים" של עצמם בענין הוראות הדת: ראה: interpretation, ibid: “alia vero negotia quae notris legibus continentur et ad forum respiciunt apud judicem provinciae…”.
96. כמו אלקסיס בזמנו של ר' מנא (ראה פראנקל, שם, סד, ע"א).
97. ירושלמי, מגילה, פ"ג ה"ג (עד, ע"א): "ר' חייה ר' יסא ר' אימי דנון לתמר אזלה וקרבת עליהון לאנטיפוטה דקיסרין". [וראה לוין (לעיל, הערה 87), עמ' 67].
98. ב"מ, כח, ע"ב: "ר' אמי אשכח אודיתא דדנרי חזייה בר רומאה דקא מרתת אמר ליה זיל שקול לנפשך דלא פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא".
99. ראה: שבת י, ע"א: "וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעל וליתי".
100. תנחומא, משפטים (מצוטט על ידי בכר, אגדת אמוראי א"י, חלק שני, עמ' 155, הערה 45): ר' אסי אומר "בני עליה אני בוכה שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל".
101. ראה כתובות לב, ע"א, בעניינים שבין בני זוג; ירושלמי בבא בתרא פ"ח ה"ח (טז, ע"ב), בעניין אחותו של ר' חנינא שהורישה לו את רכושו ולאחר מכן העבירה אותו לבעלה על-ידי מכירה; ירושלמי גיטין פ"ג (מה, ע"א) בענייני הלוואות; ב"ב ל, סע"ב; "ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דר' אמי"; שם, נט, ע"א בעניין של חזקה; שם, קמ, ע"ב בעניין חלוקה בין אחים ואחיות. קו אופייני לחושו המשפטי של ר' אמי נמצא בבבלי (ב"ב ס, ע"א), שם מסופר שנכסיו הרבים גרמו למיטרד ציבורי. פלוני שגרם למיטרד דומה הובא לפני ר' אמי והלה הורה לו להסיר את המיטרד. כאשר שאלו אותו למה אין הוא עושה זאת בעצמו, טען שזה בגלל פרסומו. ר' יוחנן ור' ינאי (ראה לעיל, הערה 52) פעלו במקרה דומה בצורה מעודנת יותר. לר' אמי היתה אולי גם סמכות להעניש עונשי גוף. ראה: ירושלמי קידושין, פ"א (סא, ע"א): "הוה ליה לכופניה".
102. בבא בתרא נט, ע"א בעניין מריבות בין שכנים: "ההוא דאתי לקמיה דר' אמי. שדריה לקמיה דרב אבא בר ממל".
103. כתובות פד, ע"ב, משפטו כנגד בית הנשיא; ב"ב קע, ע"א, בעניין המחלוקת שבין ר' אבא ור' בנימין בן יפת שטען בפניו, המלמדת אותנו שקיבל את סמכויות השיפוט כמומחה באופן קבוע.
104. הוא מעורב עם ר' אמי בעניין משפטי: שבועות ל"ב ע"א; ב"ק לג, ע"ב. כמו כן הוא מופיע לצד ר' אמי; כתובות פד, ע"ב, ומראה עמדה תקיפה כנגד בית הנשיא.
105. יהודה בן פזי פסק פסקי-דין בענייני ירושה: ירושלמי בבא בתרא פ"ח (טז, ע"א). ראוי לציין לירושלמי סנהדרין פי"ג ה"ו (פג, ע"ג): "ר"י בר פזי סליק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו לו ר' הב דעתך דאנן תרי ואת חד". כנראה ששני הצדדים חששו להגיע לבית משפט.
106. הוא פוסק בענין רכושן של אלמנות: ירושלמי כתובות פ"י ה"ו (לד, ע"א). בבבלי ב"ק קיב, ע"ב, הוא טוען במשפט כנגד גיסו של ר' אבהו.
107. ירושלמי בבא קמא פ"ב ה"ה (ג, ע"א), בעניין הערכת נזק; ירושלמי בבא מציעא פ"ב ה"ב (ח, ע"ב), בעניין מציאה.
108. ירושלמי בבא מציעא פ"ג ה"יג (ט, ע"ב) בעניין פיקדון; שם, פ"ח ה"יא (יא, ע"ד), בעניין שכירות בתים; ירושלמי בבא בתרא פ"ב ה"ב (יג, ע"ב), בעניין מריבות בין שכנים.
109. ייתכן שהיתה לו סמכות להטיל עונשי גוף. ראה ירושלמי קידושין פ"ג הי"ד (סד, ע"ד), "ייתי וילקי" ("שיבוא ויילקה"), בענין יעקב מנבוריא.
110. היה רגיל לפסוק כל מיני פסיקות. ראה ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א (יח, ע"ב).
111. הם פסקו ללא בין דין, ראה סנהדרין, שם; ירושלמי בבא בתרא פ"ב ה"ג (יג, ע"ב), בעניין מריבות בין שכנים.
112. ר' מנא, בגיטין מ ע"א, פוסק בעניין שפחה שברחה; ירושלמי קידושין פ"ג ה"ד (סד, ע"א), בעניין הלוואה; בירושלמי כתובות פ"ט (לג, ע"ב), מתווכח עם שופט עובד אלילים אלקסיס בעניין סדרי דין (וראה לינדר (לעיל, הערה 93)].
     112. *[למסקנה כללית זו מגיע גם ש' אלבק, בתי-הדין בימי התלמוד (רמת-גן, תשמ"א), עמ' 17. וראה גם, להעדר מערכת ערעורים: M. Schwarts, “Appeals in the Third [Century C.E.”, HUCA 49 (1978), pp. 187-203
113. הערה 60 לעיל.
114. ראה קודקס תאודוסיאנוס טו, ח, 22, בענין ניצול לרעה של סמכויות בידי רבן גמליאל האחרון.