|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > תקשורת ודמוקרטיהעמוד הבית > אחר > טרור > דפוסי פעולה |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ארגוני הטרור והגרילה ברחבי העולם נבדלים זה מזה בשיטות פעולתם, במטרותיהם, באמצעי הלחימה העומדים לרשותם, במידת הסיוע החיצוני המוגש להם, ועוד. בשל המגוון הרב של ארגונים יש להיזהר מהכללות באשר למדיניות הפיגועים ולאסטרטגיית הפעולה של ארגוני טרור וגרילה ברחבי העולם. ואכן, חוקרי הטרור חלוקים בינם לבין עצמם באשר לעצם קיומה של אסטרטגיה משותפת לארגוני הטרור. אסכולה אחת גורסת כי ארגוני הטרור העושים שימוש בטרור חסר הבחנה פועלים על-פי אסטרטגיה רציונאלית תלת-שלבית שראשיתה בביצוע פיגוע טרור המיועד להשיג סיקור תקשורתי מקיף. הסיקור התקשורתי אמור להפחיד את הציבור ובדרך זו להשפיע על העמדות וההשקפות הפוליטיות של האזרחים. החרדה של אזרחי המדינה תתורגם ללחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות להעתר לדרישות הטרוריסטים ולקבל החלטות העולות בקנה אחד עם האינטרסים של ארגוני הטרור. אסכולה זו רואה באמצעי התקשורת ובדעת-הקהל נדבכים מרכזיים במדיניות הפיגועים של ארגוני הטרור. האסכולה השנייה מטילה ספק במקום המרכזי שתופסת התקשורת באסטרטגיית הפעולה של הטרור ובמידת ההשפעה של דעת-הקהל בכלל ועל עמדות מקבלי ההחלטות בנושאי חוץ וביטחון בפרט. על-פי האסכולה הראשונה, אמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים ממלאים תפקידים מרכזיים בחברה הדמוקרטית המודרנית, בין השאר כגורם המתווך בין הציבור להנהגה, ומשפיע על עיצוב דעת-הקהל ועל החלטות השלטון. בשל חשיבות התקשורת בחברה המודרנית היא מהווה נדבך חשוב באסטרטגיה של ארגוני הטרור והגרילה. כדברי אחד מאבותיו הרוחניים של הטרור הלטינו-אמריקאי - קרלוס מריגלה: "חילוץ אסירים, הוצאות להורג, חטיפות, חבלה, טרור ומלחמת עצבים - כל אלה הן פעולות של תעמולה חמושה... הסטת כלי שיט מנתיבם, תקיפת רכבות והשתלטות עליהן על-ידי לוחמי גרילה - גם פעולות אלה מיועדות אך ורק למטרות תעמולה".1 פיגועי טרור לפיכך מכוונים להשגת סיקור מרבי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. ארגוני הטרור, המודעים לחשיבות התקשורת כאמצעי להעברת המסרים שלהם, עושים כל שביכולתם כדי למשוך את תשומת-לבה של התקשורת. במסגרת זו פועלים ארגוני הטרור להגדלת מספר הנפגעים בפיגועי הטרור, ולהסלמת מאפייני הפיגוע תוך שימוש באמצעים חמורים או מפחידים יותר. גבי ויימן מונה את היתרונות שמפיקים טרוריסטים מהסיקור התקשורתי של פיגועי הטרור: יצירת עניין ציבורי בפעילות הטרוריסטים והעצמת השפעת הטרור, הענקת הרמז חיובי למעשים הנפסדים של ארגוני הטרור ועיצוב תדמיתם, התייחסות לטרוריסטים כאל הצד החלש במערכה ויצירת אהדה למניעיהם, מתן מידע חשוב לטרוריסטים בדבר פעילות הלָחמה בטרור, ועוד.2 מרתה קרנשאו מציינת כי ההיסטוריה של הטרור מגלה שורה של התפתחויות, כשטרוריסטים בוחרים בכוונה מטרות שנחשבו עד אז לטאבו, ומקומות שלא מצפים בהם לאלימות, והחידוש מופץ אז באמצעות התקשורת העולמית.3 ג'ראלד פוסט מציין כי הטרוריסטים הצליחו להשיג מונופול וירטואלי על הנשק של מצלמות הטלוויזיה, ולעשות מניפולציות על קהל היעד שלהם דרך התקשורת. לטענת פוסט, ארגוני הטרור הפגינו את כוחם ואת חשיבותם באמצעות התקשורת, ועשו שימוש באמצעי זה להדגשת הלגיטימיות של מטרותיהם.4 על-פי אסכולה זו מתקיימים יחסי תועלת הדדית בין ארגוני הטרור ואמצעי התקשורת. מחד גיסא זוכים הטרוריסטים להישגים רבים מהסיקור התקשורתי של הטרור: המדיה משמשת כפלטפורמה להעברת המסרים של הטרוריסטים לקהלי יעד שונים, האדרה של ארגון הטרור ופעולותיו בקרב קהל התומכים בו, העצמת מימדי ויכולות ארגון הטרור הרבה מעבר לכוחו האמיתי, הסיקור התקשורתי משמש לאיסוף מידע מודיעיני חיוני לתכנון פיגועים ולהערכת כוונות ההתקפיות, לחיקוי פיגועים מוצלחים של ארגונים אחרים, להשגת לגיטימציה בינלאומית לארגון הטרור ולפגיעה בדימוי ובמעמד הבינלאומי של המדינה המתמודדת עם הטרור. אל מול כל אלה מעניקים הטרוריסטים לאמצעי התקשורת מידע חדשותי ומעניין - דרמה הכרוכה בחיי אדם, בסיס לפרשנויות פוליטיות, סיפורי צבע אישיים של הנפגעים ובני משפחותיהם ושל הטרוריסטים המעורבים בפיגוע, סיפורי רקע, ועוד. באופן כללי הטרור מספק לתקשורת עלילה מעניינת, סיפורי מתח, וכפועל יוצא מכל אלה גם "רייטינג". ארגוני הטרור אינם צריכים להתאמץ יתר על המידה כדי למשוך את תשומת-לב התקשורת. זו מתמסרת בקלות יתרה לארגוני הטרור, והתמסרות זו נובעת בין השאר מהתחרות הקיימת בין ערוצי התקשורת השונים ושיקולי רווחיות כספית. אירועים אלימים (ובראשם פיגועי טרור) "מוכרים את העיתון" ומעניינים את הציבור. שמידט ודה-גראף טוענים כי אין להתעלם מהעובדה שלתקשורת יש שיקולי רווחיות המתבססים על הכנסתה מפרסומת. הכנסה זו תלויה באחוזי הצפייה בטלוויזיה, ההאזנה לרדיו ומכירת העיתונים. אירועי הטרור מושכים את התעניינות הציבור ומעלים את נתוני המכירה.5 כפועל יוצא מחשיבות המרכיב התקשורתי באסטרטגית הטרור לסיקור התקשורתי עשויה להיות השפעה על מרכיבי הפיגוע השונים: בחירת יעד הפיגוע (בהתחשב בסמליות היעד, ברגישותו הביטחונית, במידת היותו הומה אדם, במיקומו, וכדומה), על אורכו של הפיגוע, מועד ביצועו, שיטת הביצוע הנבחרת, ועוד. ברוס הופמן מדגיש לפיכך כי התקשורת המודרנית ממלאת תפקיד מרכזי בפעילות הטרור. יתרה מכך, כאשר התקשורת נערכת לסיקור תקשורתי והפיגוע אינו מתרחש, היא נאלצת לעתים להצדיק את ההוצאות שהוצאו על-ידי הבאת סיפורי רקע ו"זוויות ראייה אנושיות". כך נוצר עיוות של התמקדות בסיפור האנושי במקום בתמונה כולה, ורשתות התקשורת הגדולות הופכות למעשה מגורם מדווח לגורם המשפיע על עיצוב המדיניות.6 רוב הציבור בארצות-הברית הזדהה במחצית שנות השמונים עם הטענות שהושמעו נגד אמצעי התקשורת באשר לסיקור פיגועי הטרור. בסקר דעת-קהל של רשת ABC ושל הוושינגטון פוסט, שנערך בינואר 1986, העריך רוב הציבור האמריקני (76% מהנשאלים) כי ההצלחה של הטרוריסטים תלויה בפרסום שהם מקבלים באמצעי התקשורת, וכי התקשורת מעצימה לעתים פיגועי טרור, ומשחקת לידי הטרוריסטים בכך שהיא מעניקה להם את הסיקור שהם שואפים לו. הוצע למנוע סיקור טלוויזיוני כזה בחוק ולאפשר למשטרה למנוע סיקור טלוויזיוני בעת הצורך. עם זאת, רוב הנשאלים האמינו שהסיקור התקשורתי של הטרור משרת את האינטרסים של הציבור, והרוב סברו שהטלוויזיה צריכה להמשיך ולסקר פיגועי טרור גם אם הדבר גורם לפיגועים נוספים. רוב מוחלט סבר שהטרור יתקיים עם טלוויזיה ובלעדיה.7 דו-ערכיות זו ביחסו של הציבור לסיקור תקשורתי של פיגועי טרור באה לידי ביטוי גם במחקרים אקדמיים. מול הגישה הרווחת בנוגע לקשרי הגומלין שבין התקשורת לארגוני הטרור הוצגה גישה אחרת, הגורסת שארגוני טרור אינם מחשיבים כל כך את הסיקור התקשורתי של פיגועיהם, ובוודאי שאינם מכוונים את מדיניות הפיגועים שלהם על-פי התקשורת. התומכים בגישה זו מסתמכים בין השאר על התבטאויות של ראשי ארגוני טרור הממעיטים בחשיבות התקשורת, ולעתים אף באים בטענות כלפיה. יתרה מכך, המשתייכים לאסכולה זו מדגישים כי יכולתם של ארגוני הטרור להשפיע על מקבלי ההחלטות בנושאים מדיניים באמצעות הפעלת לחץ והפצת חרדה בציבור אינה גבוהה, ובכלל מוטלת בספק. מרתה קרנשאו מציינת בהקשר זה כי מחקרים שנערכו לגבי ה-IRA ו-ETA העלו שארגונים אלה אינם מוצאים תועלת בסיקור התקשורתי. למעשה, התקשורת נתפסת בעיניהם כעוינת, משוחדת וסובייקטיבית. מבחינתם, החדשות המשודרות באמצעי התקשורת הם חלק ממדיניות המדינה שלה הם מתנגדים. נציגי ארגונים אלה טענו כי הקו שאפיין את התקשורת היה תמיכה בסטטוס קוו תוך הגזמה בדיווח על האלימות שלהם כדי לפגוע בתדמיתם בציבור, כשהפעילות הלא-אלימה של הארגונים כלל אינה מדווחת באמצעי התקשורת.8 זאת ועוד; הסיקור של פיגועי הטרור הוא בדרך כלל בעל הרמזים שליליים, דבר המעמיד בספק את הטענה כי צמצום הסיקור התקשורתי יקטין את מספר הפיגועים. ברוס הופמן מדגיש כי לעיתים הסיקור התקשורתי ממלא תפקיד חיובי בהתמודדות עם הטרור. כך היה למשל בעת חשיפתו של ה"יוניבומבר" בארצות-הברית בשל דרישתו לפרסם את המניפסט האידיאולוגי שלו בעיתונות היומית, ובהשלכות העיסוק הכמעט אובססיבי של התקשורת האמריקנית בחטופי מטוס TWA לביירות בשנת 1985, אשר להערכת משפחות החטופים הבטיח את העלאת הנושא לראש סדר היום של מקבלי ההחלטות בארצות-הברית, והביא לבסוף לשחרור בני הערובה.9 מעבר לכך, יש לקחת בחשבון כי הימנעות מסיקור פיגועי טרור בתקשורת, או צמצומו, עלולים לגרום להסלמה בהיקף הפיגועים ובמאפייניהם מצד ארגוני הטרור, במטרה לאלץ את התקשורת לסקר את הפיגועים בכל זאת. ואם בכך לא די, הרי שקיים חשש כי הימנעות מדיווח תקשורתי תיצור חרושת שמועות, ושהעדר מידע אמין ועדכני ייצור חרדה גדולה ומיותרת. המצדדים באסכולה זו גורסים כי לא זו בלבד שהתקשורת אינה משרתת את המטרות האמיתיות של ארגון הטרור, אלא שגם אילו השפיע הטרור על עיצוב עמדות פוליטיות של הציבור באמצעות הסיקור התקשורתי, כלל לא ברור אם לדעת-הקהל יש בסופו של דבר השפעה כלשהי על מקבלי ההחלטות ועל עיצוב עמדותיהם המדיניות. משום שלצד ההשפעה של דעת הקהל, חשופים מקבלי ההחלטות להשפעות נוספות ולעיתים אף סותרות של גורמים אחרים (ראה תרשים יט'). יתירה מכך, גם אם לסיקור התקשורתי של הפיגועים יש השפעה כלשהי על הציבור והשפעה זו מתורגמת ללחץ על מקבלי ההחלטות, כלל לא ברור שההשפעה היא דווקא זו הרצויה לארגוני הטרור. אדרבא, הסיקור התקשורתי עשוי לעורר מחאה ציבורית שתגדיל את הקצאת משאבים למלחמה בטרור. פול וילקינסון סבור שהטרור אינו מצליח להשיג את יעדיו באמצעות הפעלת פחד ואיומים. נהפוך הוא; לטענתו, הטרור מקשיח את עמדות האוכלוסייה וגורר אחריו טרור נגדי.10 ולטר לקוויר קובע כי החברה מוכנה לסבול טרור כל עוד אינו חורג מתחומי מטרד. כאשר מתפשטת ההרגשה של חוסר ביטחון וכאשר הופך הטרור לסכנה ממשית, אין מגנים עוד את השלטונות על התעלמות מזכויות האדם בהילחמם בו. להפך, עולה הדרישה לאמצעי דיכוי תקיפים יותר, מבלי להתחשב במחיר שישולם על חשבון זכויות האדם.11 טד רוברט גור מציין כי גלים של פיגועי טרור במערב אירופה לוו בעלייה בתמיכת הציבור בצעדי נגד קשים. לדבריו, ברוב המקרים גלי הטרור בחברות הדמוקרטיות טומנים בחובם את הזרעים להיעלמותו, משום שהאלימות פוגעת בתמיכה בטרוריסטים וגורמי הביטחון יכולים לאסוף עליהם מודיעין ביתר קלות.12 ברוס הופמן, המתבסס על מחקר שנערך במכון ראנד בשנת 1989, 13 מדגיש כי על אף העיסוק המקיף של התקשורת האמריקנית בסיקור פיגועי טרור בחמש השנים שקדמו למחקר, לא נוצרה כל אהדה או תמיכה בקרב הציבור האמריקני לעמדות ולמניעי הטרוריסטים.14 גור והופמן מתייחסים כמובן לטרור פנימי (המתבצע בתוך המדינה עצמה) ולהתייחסותם אין בהכרח נפקות לגבי טרור בינלאומי (המערב לפחות שתי מדינות), או טרור ה"מיובא" מחוץ למדינה. ייתכן כי דווקא אבו איאד, סגנו לשעבר של יאסר ערפאת וראש מנגנון הביטחון המאוחד בארגון הפתח, עשוי לגשר על הפערים שבין שתי האסכולות המנוגדות ביחס לשאלה אם סיקור תקשורתי של פיגועי טרור והשפעתם על דעת-הקהל משרתים את האינטרסים של ארגוני הטרור אם לאו. בהקשר זה קבע אבו איאד (בהתייחסו לפיגוע בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972), כי אחת ממטרות הפיגוע הייתה: "לנצל את הריכוז הבלתי רגיל של אמצעי תקשורת המוניים במינכן כדי לתת למאבקנו תהודה עולמית - לחיוב או לשלילה, לא חשוב!.."15 אבו איאד מדגיש למעשה כי לארגון המבצע את הפיגוע אין זה חשוב איזו ביקורת יעורר המעשה, כל עוד הוא מצליח להפנות את תשומת-לבה של דעת-הקהל לבעיית העם הפלסטיני. במילים אחרות, לא חשוב מה אומרים עליך בעולם, העיקר שידברו עליך ויהיו מודעים לבעיותיך ולדרישותיך. ברוס הופמן ממשיך קו מחשבה זה בקבעו כי מידת ההצלחה להשיג את ההשפעה המיוחלת נמדדת בדרך כלל בעיני הטרוריסט במונחים של כמות הפרסום ומידת תשומת-הלב שהושגה, ולא במונחים של טיב הפרסום, אם הוא שלילי או חיובי.
מהאמור עולה כי לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי באסטרטגית הטרור. נזקו של פיגוע הטרור הינו בדרך כלל בהיקף מוגבל ונקודתי לזירת הפיגוע בלבד, אולם הפיגוע מיועד להשפיע על קהל יעד רחב בהרבה מקבוצת הנפגעים עצמם. הדרך להגיע אל קהלי המטרה ולהעביר אליהם את המסרים שארגון הטרור מעוניין להעביר להם, מתבצעת באמצעות כלי התקשורת. המדיה משמשת לפיכך כאמצעי חיוני להעברת מסרים שונים סימולטנית לשלושה קהלי יעד שונים, (ראה תרשים):
לאוכלוסיית המוצא ממנה צומח הארגון ולפעיליו. מועברים מסרים של עוצמה, יכולת להשיג את היעדים האסטרטגיים למרות נחיתות מספרית, טכנולוגית, ומחסור במשאבים, קריאה לתמיכה, להצטרפות והתגייסות לשונות הארגון, ומעל לכל – העלאת המוראל של קהל יעד זה. מסר הפוך מועבר בו זמנית לקהל המטרה של הארגון – האוכלוסייה הנפגעת מהטרור. לקהל יעד זה אמור פיגוע הטרור להעביר את התחושה שהם כפרטים פגיעים בכל מקום ובכל זמן ולכן עוצמתם הצבאית-כלכלית כלל אינה יכולה להבטיח את חייהם, שלומם, בריאותם ורכושם. המסר המועבר לקהל זה מלווה בדרך כלל בשורה של דרישות קונקרטיות – פוליטיות או אופרטיביות שההיענות להם תביא לכאורה להפסקת פיגועי הטרור ולהחזרת השקט על כנו. בהתייחס לקהל יעד זה, המטרה של ארגון הטרור הינה להוריד את המוראל שלו ולפגוע בכושר העמידה של ציבור זה מול תופעת הטרור. המסר השלישי המועבר באמצעות כלי התקשורת על רקע התרחשותם של פיגועי טרור הינו זה המועבר לדעת הקהל הבינלאומית. אותה דעת קהל שאינה מעורבת כלל ועיקר בסכסוך וצופה באירועים מן הצד. המסר שמעביר ארגון הטרור לדעת קהל זו באמצעות הפיגוע הינו הפניית תשומת ליבם לקונפליקט שבו עסקינן, לטענות המושמעות על ידי פעילי הטרור ונציגיהם בעולם, ולסבל של אוכלוסיית המוצא של ארגוני הטרור. אמצעי התקשורת מהווים אם כן מעין פריזמה המעצימה את השפעת הפיגוע והופכת את הטרור לכלי יעיל. ללא הממד התקשורתי נשאר הטרור ברמה של גורם המחולל תמותה, אחד מני רבים ולאו דווקא החשוב והמסוכן מביניהם. גבי ויימן מדמה את זירת הטרור לזירת תאטרון. ואכן כמעט כל אותם מרכיבים הקיימים בהצגת התאטרון קיימים גם בהצגת הטרור, וביניהם: מפיק – יוזם הפיגוע, במאי – מארגון הפיגוע, מלהק – המאתר ומגייס מחבלים למשימה, קהל – דעת הקהל על סוגיה השונים הצופה בפיגוע, תפאורה – הזירה הנבחרת לביצוע הפיגוע, עלילה – סיפור הפיגוע, הרקע, ההתרחשויות, מסר – המסרים השונים המועברים לסוגי הקהל השונים, שחקנים – הטרוריסטים, הנפגעים, וגורמים אחרים. אולם, מעל ומעבר לכל אלה – הבמה. הבמה משמשת בתאטרון כפלטפורמה שעליה מציגים השחקנים את ההצגה. הבימה בדרך כלל מוגבהת כדי שיתאפשר לקהל גדול ורחב לצפות במתרחש ובאמצעותה ניתן להעביר את המסר של השחקנים לקהל. במת הטרור הינה לפיכך אמצעי התקשורת המשמשים את ארגון הטרורבדיוק למטרות אלה. במאמציהם להבטיח כיסוי תקשורתי בוחרים לעיתים ארגוני הטרור לבצע פיגועים בהם יש ריכוז רב של אמצעי תקשורת. אבו איאד, (לשעבר סגנו של יאסר ערפאת), הסביר בהקשר זה כי ההחלטה לבצע את הפיגוע באולימפיאדת מנכן התקבלה כדי "לנצל את הריכוז הבלתי רגיל של אמצעי התקשורת ההמוניים במינכן כדי לתת למאבקנו תהודה עולמית לחיוב או לשלילה, לא חשוב.16 ------------------------------------------------------------------------------------ 1. קופרמן, רוברט ודרל, טרנט, "טרור, הסכנה, המציאות, התגובה", מערכות, 1982, עמ' 268.
פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
