בני ישראל, יליד קומלוס (Komlus), רומניה, 1931.
הונגריה השתלטה על אזור מגוריו של העד בשנת 1940. במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. העד יחד עם יהודי עירו הוכנסו לגטו וגורשו ברכבת לאושויץ-בירקנאו, העד עבר סלקציה של מנגלה, זיהה את אחיותיו במחנה (שתיהן שרדו) והגיע בצעדות המוות למחנה הריכוז קאופרינג (Kaufering) שבגרמניה. עם התקרבות הצבא האמריקאי, גורש ברכבת למינכן ומשם לדכאו. הוא שוחרר על ידי הצבא האמריקאי, נדד באירופה, ניסה לעלות ארצה באנייה "פאן-יורק", נכלא ע"י הבריטים בקפריסין ומשם עלה לישראל בשנת 1948.
הגענו לדכאו. היה גשם, וזה היה לקראת ערב, בסביבות שעה 4-5. באו ואמרו: כל מי שיכול ללכת, שירד מהרכבת. מי שלא יכול ללכת - שישאר בקרון ויבואו ויקחו אותו עם משאית. אמרתי בלבי: ללכת עד שאני אפול. כדור אני אקבל, אבל לא שיובילו אותי. ירדתי מהרכבת עם כל זה שלא היה לי כוח. היה גשם. לקחתי את השמיכה, כיסיתי את עצמי ונסחבתי ככה בחמישיות עד שהגעתי לכניסה למחנה. היה שם גשר. עכשיו שהייתי בגרמניה הלכתי למקום הזה וזה כבר לא קיים בצורה כזאת. עשו כניסה אחרת לתוך המחנה. הגעתי עד לכניסה למחנה, היה גשר ומסביב היה מים. נפלתי שם. כבר לא הלכו בחמישיות אלא בבלגן, כמו שיירה של פרות. ליד השער היו מסדרים בחמישיות. אני התמוטטתי, גררו אותי הצידה, שמו אותי על הגשר בצד וכולם נכנסו למחנה. היו יוצאים גרמנים החוצה וצעקו קרמטוריום. אמרתי בלבי: כבר לא מעניין אותי, קרמטוריום או לא קרמטוריום. כבר לא היה לי איכפת מהחיים. פתאום בא מישהו עם אלונקה. שמו אותי על אלונקה, הכניסו אותי למשרד של הכניסה. שאלו אותי איך קוראים לי. לא דיברתי שום דבר. לא יכולתי לדבר יותר. לקחו לי רק את מספר מהבגד שהיה לי ולקחו אותי לאיזה שהוא מקום. הכניסו אותי למקלחות, רחצו אותי במים חמים, גילחו אותי, שפשפו אותי עם מברשת רצפה. עשו ממני חיים חדשים. יכולתי לנשום. שנה שלמה לא עשיתי מקלחת. שנה שלמה הייתי מלא כינים. וגלחו אותי. שמו לי שני קבקבים, שמיכה ואמרו לי לבוא. הלכתי אתם. הגעתי לתוך הצריף הזה. היו 2 קומות של מיטות ואני קיבלתי את המיטה התחתונה. ראיתי סדין לבן מלמטה, סדין לבן מלמעלה. אמרו לי: תכנס בפנים לשכב. אני עוד התפלאתי ושאלתי: שאני אשכב כאן בתוך זה? אמרו לי שכן. שכבתי במיטה הזאת.
ש. מי היו אלה שטיפלו בך?
ת. כנראה אלה שעבדו בבית החולים הזה. היו לבושים בלבן. שכבתי במיטה הזאת. זה היה אחרי הצהריים. היה גשם. בלילה אני שומע את החולים שיכלו להתרומם צועקים: אמריקנו! אמריקנו! אלה היו בעיקר איטלקים, צרפתים. אסירים ששמרו שם. עלו על החלונות והיו יריות. אותי זה לא הזיז. אני שכבתי בתוך המיטה כמו פגר.
למחרת בבוקר באו שני חיילים צרפתים ודברו אתי. אני לא הבנתי אותם שום דבר. אחר כך באו חיילים אמריקאים. אני זוכר שהם היו עם כובע פלדה. הם נכנסו ופתאום בא מישהו ולוקח אותי ביד ורץ אתי קדימה לכניסה וכבר היו כמה ילדים שם. הייתי ערום לגמרי רק מכוסה מקדימה והאמריקאים צילמו אותנו. אנחנו צעקנו ובכינו. היה בין האמריקאים כנראה יהודי והוא אמר: אל תפחדו, אלה לא גרמנים. הנה אני יהודי. הוא הראה את המגן דוד שלו והוא דיבר אתנו אידיש. צילמו אותנו והחזירו אותנו למיטות. שם הייתי תקופה מסוימת. היו באים לתת זריקות או משהו כזה ואמרו: אתה צריך עוד הרבה שפּק, הרבה חזיר לאכול, כדי שיהיה אפוא להזריק זריקה. הייתי עור ועצמות. שקלתי 25 ק"ג. שכבתי שם עד שהבראתי והעבירו אותי לבניינים מחוץ למחנה. זה היה מחנה שכבר היו שם חיילים אמריקאים והיו שם פסי רכבת עם קרונות. ליד זה היה גם בית חולים. שם שכבנו. שם עשו לנו חיטוי. קיבלנו בגדים אחרים. שם הייתי תקופה מסוימת.
לקריאה נוספת:
מעדותה של אדית אטלינגר על יום השחרור באיטליה
מזיכרונותיה של אוה שלוס על השחרור מאושוויץ-בירקנאו
מעדותה של הלפרין רות על חזרתה לשומסק, פולין, אחרי המלחמה
באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא שארית הפליטה
טקס – "היכן אוכל למצוא מקום שיהיה לי בית?" – כאב השחרור וחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש
