(מתוך מוצ'ארסקי ק': "שיחות עם תליין", בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם, עמ' 160-159). מדוע, לדעתכם, העדיפו לוחמים אלה לקפוץ אל מותם, ולא להסגיר את עצמם לגרמנים?
במשך שבועות התמידו עשרות אלפי יהודים בהתחפרות עיקשת, אף שהתנאים בבונקרים הפכו בלתי אפשריים. הגרמנים השליכו רימונים וגז מדמיע לבונקרים ואילצו את יושביהם לצאת. גם היציאה מן הבונקרים לוותה בהתנגדות. ב-8 במאי נפל בונקר המפקדה של הארגון היהודי הלוחם ברחוב מילה 18. בבונקר זה שהו מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, ובכירי הלוחמים. הם שמו קץ לחייהם כאשר הבינו שאפסה כל תקווה להמשך הלחימה. המערכה התנהלה מבונקר לבונקר. היהודים סירבו לנטוש את מחבואיהם והגרמנים נאלצו לשרוף ולפוצץ את כל איזור הגטו, בית אחר בית. כאות נצחון לסיום האקציה האחרונה, לאחר דיכוי המרד כולו, הורה הגנרל שטרופ, מפקד כוחות הגרמנים, לשרוף את בית-הכנסת הגדול בוורשה, והודיע בגאווה כי "אין עוד רובע יהודי בוורשה". למרות זאת, ישנן עדויות על יהודים שנותרו בוורשה גם לאחר חיסול הגטו.
לקריאה נוספת:
מרד גטו ורשה
מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', גטו ורשה 1943
מזיכרונותיה של נעמי שץ-ויינקרנץ על מרד גטו ורשה
באתר יד ושם:
תצלומים נוספים בנושא ההתנגדות הלוחמת
עדות בוידאו- מרד גטו ורשה- מאשה פוטרמילך
מרד גטו ורשה- אוסף שטרופ
