עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18
ישראל. משרד החינוך. מנהל חברה ותרבותיד יצחק בן-צביהאוניברסיטה העברית בירושלים


תקציר
בתקופת האמאם יחיא התחדשה האפליה המשפטית נגד היהודים בתימן. במאמר תיאור הרקע ל"גזירת היתומים", אחת התקנות המיוחדות לתימן. במאמר תיאור תוכנה של התקנה והדרכים שבהם נקטו היהודים כדי להתחמק ממנה. התקנה נאכפה למעשה רק בתחום שבין צנעא לד'מאר ובאזורים הסמוכים, כלומר במרכז תימן, ובאופן מעשי כל המקומות האחרים היו פטורים ממנה.



היהודים בסביבתם : שדה של חיכוך - אסלום יתומים יהודים
מחברת: בת ציון עראקי קלורמן


על התיאור שלמעלה, שהצביע על יחסים הוגנים בדרך כלל ואף על קשרי ידידות בין יהודים ומוסלמים, מוטל צל כבד נוכח תקנה יוצאת דופן במשמעותה ובהשלכותיה, המכונה במקורות יהודיים "גזירת היתומים". תקנה זו, שאין דומה לה בארצות אחרות, חייבה את המדינה הזידית לקחת תחת חסותה כל ילד מבני החסות שהוריו מתו עליו בעודו קטין, ולחנכו בדרכי האסלאם. השערתו של החוקר ש"ד גויטיין היא שהבסיס המשפטי לפרשנות הלכתית זו נשען על החדית' כי "כל אדם נולד בדת הטבעית [אסלאם], ורק אבותיו עשאוהו ליהודי או נוצרי". "גזירת היתומים" התגבשה ועוגנה בחוות דעת הלכתיות זידיות כנראה במהלך המאה השמונה-עשרה, ונאכפה החל מסופה. העות'מאנים ביטלו את תקפותו של חוק זה באזורי שלטונם, והוא חודש לאחר שעזבו את תימן, בזמנו של האמאם יחיא. השבתו של החוק על כנו קשורה בחזרת השריעה הזידית כולה כחוקת המדינה הבלבדית, ובביטולו של החוק העות'מאני, מעשה שאליו חתרו אנשי הדת ושהתממש לאחר שיצאו העות'מאנים מן הארץ.

ככל שהדבר יישמע מוזר היה הבסיס לחקיקת החוק רצון שהמדינה תנהג באופן מוסרי ותדאג לרווחתם של יתומים. עד אמצע המאה העשרים עדיין סבלה החברה התימנית מפגעי טבע: בצורות שבעקבותיהן רעב ומוות, ומגפות כגון שפעת, אבעבועות שחורות וטיפוס, שהפילו חללים רבים. כתוצאה מגלי התמותה אצל המוסלמים והיהודים גם יחד נוצרה בעיה של ילדים חסרי ישע, שהתייתמו מהוריהם. המדינה המוסלמית ראתה עצמה אחראית לכלכלתם וחינוכם של יתומים מוסלמים קטינים. חלקם נאסף על ידי משפחות בעלות יכולת ואחרים שוכנו בבתי יתומים. בקרב הקהילה היהודית, שרבים מחבריה התגוררו ביישובים קטנים וזעירים, אירע מדי פעם שלא נותר מי שיוכל לדאוג ליתומים ולטפל בהם. אלה נידונו לאובדן או במקרה הטוב נאלצו לקבץ נדבות על מנת להחיות את נפשם. מקורות יהודים הכירו בכך ש"גזירת היתומים" באה לפתור את מצוקתם של היתומים היהודים שלא היה להם דואג. אולם הנחייתו הגורפת של החוק, שלא הבחינה בין יתומים מטופלים ויתומים מוזנחים, ודרשה לאסלם כל יתום קטין, הציבה איום מתמיד על הילדים היתומים ועוררה חרדה גדולה בקהילה היהודית באשר לגורלם.

אסלום היתומים

לעניין אסלום הוגדרו קטינים מי שעדיין לא נראו בהם סימני בגרות ולא היו מוכנים לחיי אישות. כאשר נודע לשלטונות על קטין או על קטינה יהודים שהתייתמו, היה עליהם לקחת אותם לרשותם בכוח. משהגיע היתום לבית האנשים שלקחו על עצמם לגדלו ולחנכו, נעשו בו שתי פעולות המסמלות את יציאתו מהעולם היהודי וכניסתו לזה המוסלמי:

א. הסירו את המאפיינים החיצוניים של זהות יהודית – גילחו את פאות הצדעיים, והחליפו את הבגדים לבגדי מוסלמים
ב. האכילוהו (גם בכפייה) מרק בשר משחיטה מוסלמית. לא היה כל טקס דתי של המרת דת או תהלוכת שמחה, בדומה לנוהג במקרים של התאסלמות מרצון, שהרי היתום הקטין לא היה בר-דעת ולא נחשב בן דת אחרת.

רוב המקרים של אסלום בכפייה אירעו בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים, במרכז תימן ובחלקים מדרומה. "גזירת היתומים" כמעט שלא הייתה ידועה במשך כל הזמן הזה בצפון תימן. המקרים הראשונים של אסלום יתומים, או של ניסיונות אסלום, מדווחים משם רק מראשית שנות הארבעים, מפני שרק לקראת סוף שנות השלושים התבסס שלטונו של האמאם גם באזורים אלה, ואז יכלו המושלים ששלח לערי המחוז ליישם את מדיניותו ביתר יעילות. אולם גם בזמן הזה לא הצליחו האמאם יחיא ובנו להשליט את חוקי השריעה במקום שאלה התנגשו עם מנהגי השבטים. בשנים 1953-1940 נרשמו בצפון תימן מקרים ספורים בלבד של אסלום וניסיונות אסלום.

תגובת היהודים ל"גזירת היתומים"

"גזירת היתומים" נתפסה בעיני היהודים כפגיעה חד-צדדית במעמדם כד'מים, וכעין הכרזת מלחמה עליהם. היה זה חוק מדינה שבו לחמו בכל כוחם, אף שידעו שהם עלולים להיענש בחומרה. היו כמה אמצעים שננקטו כדי להימלט מאימת החוק הזה.

אחד האמצעים היה השאת קטינים. כדי להוכיח את בגרותם של יתומים ולפטור אותם מחובת האסלום נהגו יהודים להשיא את קרובי משפחתם הקטינים. השאת קטינים לא הייתה תופעה יוצאת דופן, ויכולה הייתה לשמש מפלט ומקלט ליתומים שעמדו בסכנת התאסלמות. אלא שבנישואי יתומים היה גיל הנישאים נמוך מהמקובל, לעתים קרובות.

אמצעי אחר היה הסתרת יתומים והברחתם לישוב אחר, מפני שמדרך הטבע אי אפשר היה להשיא את כל היתומים. היו בהם תינוקות של ממש, ילדים רכים או בנים גדולים שלא נמצא להם שידוך. בעיר גדולה כמו צנעא, שם היה הרובע היהודי כעין עיר נפרדת הצמודה לעיר המוסלמית, ניתן היה להסתיר את יתומי העיר אצל קרובי משפחה. במקומות יישוב קטנים, שבהם הכירו המוסלמים מקרוב את שכניהם היהודים, לא היה מנוס אלא להבריח את הילדים ליישוב אחר, ובעיקר ליישוב גדול כמו צנעא, שם יכלו להיטמע ו"להיעלם" בתוך העיר הגדולה. בשנת 1946 נמנו בעיר למעלה ממאה יתומים, והקהילה התקשתה להמשיך ולתמוך בהם. מצב הילדים היה קשה, הם סבלו מתת-תזונה, ממחלות, מתנאי דיור ירודים, ומלבושם היה עלוב.

האמצעי האחרון היה הברחת יתומים לעדן. לרוב לא הייתה צנעא התחנה הסופית במסעם של היתומים. החל משנות העשרים ועד שנות הארבעים הוברחו יתומים לעדן בתקווה ששם יוכלו להשיג רישיונות עלייה לארץ ישראל. כך התמזגה זרימת היתומים לשטח החסות הבריטי עם תנועת ההגירה של היהודים מתימן לארץ ישראל, שעברה כמעט כולה דרך עדן.

עמדות המוסלמים להתגוננות היהודים

בעשור הראשון לחידוש "גזירת היתומים" הקפידו המוסלמים המחמירים על יישומה. כמה מן המושלים התעקשו לרדוף אחר היתומים שנמלטו ודרשו בתקיפות ממנהיגי הקהל, שבהם ראו אחראים לכל הנעשה בעדתם, להחזיר את הילדים או לגלות את מחבואם. ראשי הקהל נכלאו בבתי הסוהר עד שימציאו את היתומים.

בניגוד להם, מוסלמים רבים לא היו משוכנעים בנחיצותו או בצדקתו של חוק אסלום היתומים. אופיים של היחסים בין יהודים ומוסלמים שהתגבש במשך דורות – יחסי קרבה בשל קרבת המגורים והשירותים הכלכליים במלאכה ובמסחר, שסיפקו היהודים לשכניהם המוסלמים, ובמיוחד קשרי החסות שהעניקו שיח'ים שבטיים או יחידים מוסלמים ליהודים – עמדו במקומות רבים כמשקל נגד לתביעות החוק שבאו מצנעא.

בשנות העשרים, כשהלהיטות לאכיפת החוק הייתה בשיאה, נמצאו מוסלמים שהיו מוכנים להסתכן ולסייע ליהודים שנתפסו באשמת הברחת יתומים. מקרים מאוחרים יותר מלמדים שמקצת המופקדים על יישום החוק במדינה, מושלי מחוזות וקאצ'ים כאחד, אף סייעו ליהודים להתחמק מדרישות חוק אסלום היתומים. במחוז רדעא, לדוגמה, הסתמנה מעין הסכמה שבשתיקה ושיתוף פעולה בין אב בית הדין והקאצ'י של העיר לטיפול בעניין היתומים באופן שימנע את אסלומם. מידע מן החבלים הכפריים המובהקים מלמד שגם שם המריצו מוסלמים את היהודים להגן על ילדיהם מאסלום. דוגמה להתנהגות כזו היא מהכפר אלג'מעה, שם גרה סעדה (ידידה) – נערה כבת חמש-עשרה, יתומה משני הוריה. בשנת 1941 זימן אליו שיח' הכפר את קרובי הנערה והציע שסעדה תתחתן כדי שלא יאסלמו אותה. הוא אף המליץ על החתן: סעדיה קשתי, ילד בן שתים-עשרה ויתום מאם. זו אחת הדוגמאות להבנה שהושגה במרוצת השנים בין שתי העדות הדתיות כיצד לנהוג כדי להימנע מאסלום יתומים.

גם בצפון תימן נמצאו גילויי התנגדות מצד האוכלוסייה המקומית לגזירה. ידידים ערבים הסתירו יתומים יהודים בבתיהם, לא נתנו לאסלמם ואחר כך החזירו אותם לקרובי משפחתם היהודים. במקומות אחרים בתימן, המרוחקים מהשפעת השלטון האמאמי – בדרום המדינה, בדרום-מזרחה, בצפון-מזרחה ובחלקים מצפונה – גבר כוחם של מנהגי השבטים, ו"גזירת היתומים" כלל לא נאכפה. מקורות יהודיים אומרים כי החשש מפני אכיפת "גזירת היתומים" היה קיים רק בתחום שבין צנעא לד'מאר ובאזורים הסמוכים, כלומר במרכז תימן, ובאופן מעשי כל המקומות האחרים היו פטורים ממנה. מסתבר כי במרוצת השנים התעצבה הדרישה לאסלם יתומים יהודים יותר כעמדה האידאולוגית של המדינה התימנית ופחות כגישה מעשית.

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : הבסיס המשפטי לחיי היהודים בתימן
היהודים בסביבתם : יחסי החסות בכפר
היהודים בסביבתם : יחסי קרבה וידידות
היהודים בסביבתם : יהודים בבתי הדין המוסלמיים
היהודים בסביבתם : שדה של חיכוך : אסלום יתומים יהודים (פריט זה)
היהודים בסביבתם : יחס השלטונות לעלייה מתימן

ביבליוגרפיה:
כותר: היהודים בסביבתם : שדה של חיכוך - אסלום יתומים יהודים
מחברת: עראקי קלורמן, בת ציון
שם  הספר: תימן
עורך הספר: סעדון, חיים
תאריך: תשס"ב
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך. מנהל חברה ותרבות; יד יצחק בן-צבי; האוניברסיטה העברית בירושלים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. מנהל חברה ותרבות; יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. סדרה: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית