המקורות מלמדים שהיו מקרים לא מעטים בערים, ויותר מכך בכפרים, שיהודים ביקשו סעד משפטי בבתי דין מוסלמיים. יהודים פנו ל"ערכאות של גויים" כשידעו שההלכה המוסלמית עומדת לצדם (למשל נשים שפנו בענייני ירושה); בעת התדיינויות בענייני מקרקעין, מפני שהפסיקה והחלטת הקַאצ'י נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין של המדינה, וכאשר רצו להיות בטוחים שבית המשפט יוכל ליישם את פסק דינו, מה שלא היה כל כך בטוח לגבי בית הדין היהודי. בכפרים הרבו היהודים לפנות לשיח' שישמש בורר ויישב סכסוכים שונים ביניהם, כאלה הנוגעים בבעלות על קרקעות או בסכסוכים אישיים ואחרים, וגם נכבדים יהודים ידועים שימשו בוררים בין הקבילים.
להלן אירוע לדוגמה, שנרשם בפנקס בית הדין של קהילות צנעא. אירועים אלה מלמדים עד כמה היו יהודים מוכנים לבטוח בערכאות המוסלמיות. אפילו בענייני אישות, בנושאי גירושים, פנו יהודים לבית דין מוסלמי:
כשביקש יודא בן סלימאן אלמסורי לגרש את אשתו גזאל בת מנצור אלהשאש, הוכחנו אותו יום אחר יום כמה ימים שלא יגרש, ולא נתפייס לנו. ואחרים גם כן פייסו אותו ולא נתפייס.
ואחר זה הופיעו [משפחת האישה] לפני שופטי הדת המוסלמיים, יגן עליהם האל יתעלה, ונכלא יודא אולי יתפייס שלא יגרש. ונתפייס לפנים עד שיצא מבית האסורים והחזירה לביתו, וחזר בו. והגיעו אצל שופט הדת המוסלמי וגירש אצל[!], ופיצו אותם [את בני משפחת האישה] על זכויותיה לפני השופט המוסלמי. והגיענו מכתב, בחתימת השופט מחמד אלחמרי, כי ישלימו הגירוש אצלנו. והביא את המכתב מחמד אלהמדאני בהסכמת אדוני יחיא, יגן עליו האל יתעלה, שהגירוש יסתיים אצלנו בפנינו.
ועוד חזרנו ופנינו עתה אל יודא אלמסורי להחזירה ולא נתפייס וגירש מרצונו כדין.
יום ד' בע"ז [למניין השטרות, שהיו נוהגים בו יהודי תימן, כלומר שנת תקכ"ו 1766], חתימת בית-דין.
י' רצהבי, "מעשי בית-דין צנעא במאה הי"ח – לקט תעודות מפרוטוקול בית-דין", ממזרח וממערב ד (תשמ"ד), עמ' 109-79.
הצעד הרשמי והסופי של הגירושים אמנם היה חייב להיעשות על פי ההלכה היהודית ובבית הדין היהודי, אולם ההכרעה בעניין הגירושים כבר נעשתה אצל הקאצ'י המוסלמי, שביקש מבית הדין לבצע את החלטתו. גם ההסדרים הכספיים בין בני הזוג והחזקת הילדים הוסדרו מראש בבית הדין המוסלמי. זה בוודאי לא היה מקרה שכיח בקהילה היהודית, אך הוא מראה שאם פנו יהודים לבית דין מוסלמי בדיני אישות, שהוא מטבע הדברים תחום שיפוטי מובהק של בית הדין היהודי, הם לא נמנעו לפנות אליו גם בנושאים אחרים. אין ספק שהפניה לערכאות פגעה בעמדתו ובסמכויותיו של בית הדין היהודי, ובמידת יכולתו הוא נלחם בנטייה זו.
ההלכה המוסלמית, שלא הכירה בעדותו של יהודי כנגד מוסלמי, הייתה מכשול עקרוני בפני יהודים שנאלצו להתדיין בבית דין מוסלמי בכל סכסוך שהיה להם עם מוסלמי. ובכל זאת, כפי שעולה ממקורותינו, דומה שבדרך כלל לא השתמשו השופטים המוסלמים, ובכלל זה האמאם, בעיקרון הלכתי זה בדרך של שיגרה משפטית כדי להטות את הכף כנגד יהודים, אלא השתדלו להוציא משפט צדק.
לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : הבסיס המשפטי לחיי היהודים בתימן
היהודים בסביבתם : יחסי החסות בכפר
היהודים בסביבתם : יחסי קרבה וידידות
היהודים בסביבתם : יהודים בבתי הדין המוסלמיים (פריט זה)
היהודים בסביבתם : שדה של חיכוך : אסלום יתומים יהודים
היהודים בסביבתם : יחס השלטונות לעלייה מתימן
