הנציגות הארצית של יהודי גרמניה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(גרמנית: Reichsvertretung der deutschen Juden). הארגון המרכזי של יהודי גרמניה.

ב-1935 הוסב שמה, בהוראת השלטונות ל'נציגות הארצית של היהודים בגרמניה' (Reichsvertretung der Juden in Deutschland) וב-1939, בעקבות שינויים במבנה הארגוני של הארגון ובמעמדו החוקי, ל'התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה' (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland).

עם עליית היטלר לשלטון לא היה למעשה ליהודי גרמניה ארגון כולל בעל אופי ייצוגי, פרט לארגון גג רופף של האיגודים הגליליים (Landersverbände) של הקהילות שהוקם בינואר 1932. רק בספטמבר 1933 הוקמה, ביוזמת מנהיגיהן של כמה קהילות במערב גרמניה ומתוך שיתוף-פעולה עם הנהלת קהילת ברלין ועם אותו ארגון גג רופף, נציגות פדרלית כוללת. הנציגות, בהרכבה ובסמכויותיה, נועדה להתמודד עם הבעיות הקיומיות החמורות של יהודי גרמניה במשטר הטוטליטרי החדש, שבמדיניותו המוצהרת היתה המלחמה ביהודים. נשיא הארגון היה הרב ליאו בק, אך הרוח החיה ואיש המעשה המרכזי היה מנהלו אוטו הירש. לידם פעלה הנהלה שייצגה את הארגונים הפוליטיים והדתיים העיקריים.

פעולותיו של הארגון נועדו להקיף את כול תחומי החיים הפנימיים של יהודי גרמניה ולייצגם כלפי השלטונות וכלפי הארגונים היהודיים שמחוץ לגרמניה. תחומי הפעילות העיקריים, שהתנהלו באמצעות ה'ועדה המרכזית של יהודים גרמנים לסיוע ולשקום' היו:

חינוך, שכלל טיפוח בתי-ספר יהודיים והרחבתם ופעילות עניפה של חינוך מבוגרים, בעיקר באמצעות 'מרכז להשכלה יהודים למבגרים'.
הסבה והכשרה מקצועית למספרם הגדל של יהודים שאיבדו את מקורות פרנסתם, כהכנה לקראת הגירה.
סעד לציבור הגדל של נזקקים מחמת ההתרוששות הגוברת של היהודים ולמוסדות סיעוד לקשישים, לחולים וכדומה.
סיוע כלכלי, ובכללו קיום לשכות עבודה וקופות אשראי.
הגירה, שנוהלה בשנים הראשונות באמצעות אגודת העזרה של יהודי גרמניה ו'המשרד הארץ-ישראלי', שטיפל בעלייה לארץ-ישראל.

הפעילות העניפה בתחום התרבות התנהלה במסגרת האגודה לתרבות של יהודים גרמנים, שעד סוף 1941 נשארה עצמאית. הפעילות האינטנסיבית של הנציגות, שאפשרה ליהודי גרמניה להתמודד עם התוצאות החמורות של משטר האפליה והרדיפות, הסתייעה במידה רבה בארגוני סעד יהודיים בעולם, אך בראש ובראשונה נשענה על רוח ההתנדבות והסיוע ההדדי של יהודי גרמניה עצמם.

במגעיה עם השלטון שאפה הנציגות להבטיח את המשך הקיום החומרי והרוחני של יהודי גרמניה וראתה עצמה מוסמכת להגיב על גזירות מרכזיות, כגון חקיקת חוקי נירנברג בספטמבר 1935, או פעולות הטרור ומאסרי ההמונים בקיץ 1938. במקרים קיצוניים אף יצאה הנציגות בפעולות גלויות מיוחדות, כגון, מחאה פומבית נגד הסתת עלילת-הדם של העיתון האנטישמי דר שטירמר [Der Sturmer] בקיץ 1934 וחיבור תפילות מיוחדות לבתי-הכנסת בעקבות גלי הטרור האנטי-יהודי הגואים בקיץ ובסתיו 1935. הפעולות הללו גררו צעדי תגובה קשים מצד השלטון, אך גם הם לא מנעו עוד פעולות מחאה עם גְבור הטרור נגד היהודים בקיץ 1938, ואף אחרי הגירושים הראשונים בשנת 1940.

שלא כקהילות היחידות המאוגדות בה לא היה לנציגות מעמד חוקי מוכר, אך למעשה, היא זכתה להכרה מצד השלטון, שראה בה, כהגדרת הס"ד, את ה'נציג היחיד של היהודים החיים בגרמניה כלפי ממשלת הרייך'. ממרס 1938, בעקבות ביטול מעמדן החוקי של הקהילות מתקופת ויימר, החלה הנציגות להתארגן מחדש לקראת הפיכתה למעין קהילה כלל-ארצית. בשל מאורעות 'ליל הבדולח' הושלם התהליך רק בפברואר 1939, עם הקמת ה'התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה'. רק ביולי 1939 הכירו השלטונות באירגון זה עם חקיקת חוק מיוחד, שהסמיך את ההתאחדות לפעול בתחום ההגירה, החינוך והסעד. הנציגות פעלה בפיקוח משרד הפנים (למעשה – בפיקוח ה'משרד הראשי לבטחון הרייך') וחייבה לכלול בין חבריה כול מי שהיה יהודי על פי חוקי נירנברג.

בהרכב הנהגתו ובמגמות הבסיסיות של פעילותו היה הארגון המרכזי החדש ממשיכה של הנציגות, אך המדיניות המחמירה והולכת של הרייך כלפי היהודים העניקה לפעולותיו למען הציבור היהודי משמעות חדשה: בעקבות פירוקם של כול שאר הארגונים היהודיים בסוף 1938 היתה ההתאחדות, עד לחיסולה ביולי 1943, נושאת הקיום היהודי היחיד בגרמניה. בראש מאווייה עמדה ההגירה, שהתנהלה אז מתוך תודעה של הצלה. מאמציה בתחום זה נמשכו גם לאחר פרוץ המלחמה, בשיתוף-פעולה הדוק עם ארגונים יהודיים בארצות ניטרליות, עד לאיסור הרשמי של ההגירה באוקטובר 1941. כמו כן, לאחר שהתלמידים היהודים הוצאו סופית מבתי-הספר הכלליים בסוף 1938, הרחיבה ההתאחדות הארצית את כול מערכת החינוך היהודי. ההתאחדות הארצית פעלה אף בזמן גירושי ההמונים, עד לסגירתה ביוני 1942. בעקבות הרחבת המאמצים להגירה הורחבו גם מסגרות ההכשרה וההסבה המקצועית, ועם ההתרוששות הגוברת של הציבור היהודי שנשאר בגרמניה, הקשיש ברובו, הפכה פעילות הסעד בהדרגה לפעילותו המרכזית של הארגון.

כלל הפעולות של הנהגת ההתאחדות התנהלו בתנאי לחץ וטרור הולכים ומחמירים מצד השלטון, ובכללם גם מאסרם של כמה מחבריה והוצאתם להורג. ביניהם יש לציין את מאסרו של יוליוס זליגסון שנאסר ב- 1940 בעקבות פעולות מחאה של ההתאחדות נגד גירוש המוני היהודי מבדן-פפלץ (Baden-Pfalz) שבדרום מערב גרמניה, מאסרו של אוטו הירש והוצאתו להורג בקיץ 1941 והמאסרים החוזרים ונשנים של פאול אפשטין, יורשו של אוטו הירש. ביוני 1942 כמה מעובדי ההתאחדות נימנו בין מאות היהודים שנלקחו כבני-ערובה והוצאו להורג כתגמול על פעולות מחתרת של קבוצת באום ביוני 1942.

שנים רבות התנהל ויכוח בציבור ובספרות המחקר על הבעייתיות ביחסה של ההתאחדות ותפקודה נוכח גירושי ההמונים. בשנות ה-60 התגלה ארכיון ההתאחדות וממנו התברר, שהגירושים הראשונים בשנת 1940 עוררו מחאות גלויות מצד ההנהגה, ואילו הגירושים מסתיו 1941 התנהלו לרוב מבלי שההנהגה המרכזית עצמה היתה מעורבת בהם. הקהילות, שפעלו אז כסניפי ההתאחדות ברחבי גרמניה, אולצו במקרים מסויימים, על ידי הגסטפו, להעביר את ההודעות למועמדים לגירוש ולדאוג לריכוזם במקומות האיסוף.

במחצית הראשונה של 1943 גורשו לגטו טרזינשטט אחרוני המנהיגים של ההתאחדות, בתוכם הרב ליאו בק ופאול אפשטין, ביולי באותה שנה, חוסלה ההתאחדות באופן רשמי והופסקה הופעתו של בטאון הארגון ה-Jüdisches Nachrichtenblatt, שמאז 'ליל הבדולח' היה העיתון היהודי היחיד בגרמניה. במקום ההתאחדות פעלה עד סמוך לנפילתו של הרייך 'שארית התאחדות' (Rest-Reichsvereinigung), שטיפלה בעיקר ביהודים הנשואים בנישואי תערובת ובצאצאיהם, שלא נכללו בין המגורשים.

אשר להערכת דמותו הכוללת של הארגון היהודי המרכזי ברייך ופעילותו היו דעות שונות בקרב יהודי גרמניה בני התקופה, והן משתקפות בחלקן גם בספרות המחקר. יש שראו בפעולות הארגון ביטוי למגמה לשמור ולקיים את דמותה האותנטית של יהדות גרמניה ואת ערכי היסוד שלה גם במשטר הטוטליטרי הגזעני ובהקשר זה עולה נושא ה'התנגדות הרוחנית', בייחוד לגבי תחום החינוך וחינוך המבוגרים (עקיבא ארנסט סימון). לעומתם, יש שראו דווקא במגמות הללו טעות טרגית ואשליה, שייתכן וגרמה לכך שלא ניתנה שימת דגש מספקת לפעולות למען הגירה מואצת ולהצלת יהודי גרמניה בעוד מועד (רוברט ולטש).

באשר להשפעה אפשרית של ההתאחדות היהודית הארצית בגרמניה ופעילותו על ההנהגה היהודית בארצות אחרות שכבשו הגרמנים, ישנם רמזים ברורים לכך, שבשלבים מסויימים, כגון בעת הקמת הארגון המרכזי של יהודי צ'כיה, היודנרטים הראשונים בפולין וה'אגוד הכללי של היהודים בצרפת' (אוז'יף), הובאה בחשבון חשיבותו של עקרון ייצוגיות בעלת סמכות פנימית אותנטית.

לקריאה נוספת:
דפוסי ההגירה של יהודי גרמניה 1938-1933
עליית הנוער ותנועות הנוער בגרמניה בשנות ה - 30'
תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
ערכי לקסיקון נוספים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
מבחר חומרים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939