עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
המאמר בוחן את גורמי ההגירה של יהודי גרמניה עם עליית היטלר לשלטון ב-1933. המסקנה היא כי בעת ההיא הושפע תהליך קבלת ההחלטה להגר במידה רבה מגורמים כלכליים. עד "ליל הבדולח" (1938) לא ראו רבים מיהודי גרמניה את מצבם כנואש וכמוביל לאבדון.



דפוסי ההגירה של יהודי גרמניה 1938-1933
מחבר: דורון נידרלנד


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

עליית היטלר לשלטון בראשית 1933 הביאה בעקבותיה תמורות רבות משמעות בתנאי החיים של יהודי גרמניה. לכאורה היה ניתן לצפות, כי הדבר יגרום להגירה מיידית של רוב היהודים; אך לא כך אירע. בחינת גורמי ההגירה בתקופה הנאצית מובילה למסקנה, כי בעת ההיא הושפע תהליך קבלת ההחלטה להגר במידה רבה מגורמים כלכליים.

הגורם העיקרי להגירת יהודים בשנים 1938-1933 היה מידת היחשפותם של היהודים ברמה המגזרית והאישית לפגיעות בתחום התעסוקה. דרכי הפגיעה ביהודים בתחום זה היו רבות ומגוונות. עם העיקריות שבהן נמנו חקיקה מפלה ומגבילה לגבי תעסוקה, אריזציה של בתי עסק וחרם כלכלי, שהיה יעיל בעיקר בכפרים ובעיירות. התנודות התכופות בעוצמת הצעדים שעשו רשויות השלטון בגרמניה הנאצית כדי לפגוע ביהודים בתחום התעסוקה, וכן אופיים הסלקטיבי, חוללו תנודות מקבילות בנטייה להגר ועיצבו את ממדיה ואת אופייה של ההגירה היהודית בכל זמן נתון.

ההחלטה העקרונית להגר הייתה רק השלב הראשון בתהליך ההגירה. לאחר מכן נדרש המהגר הפוטנציאלי לבחור את מועד ההגירה ואת ארץ היעד. אחד השיקולים החשובים היה עלות ההגירה. חשיבותו עלתה לאין שיעור בתקופה הנאצית, כאשר הוטלו על היהודים מסים כבדים, היטלים והגבלות אחרות, בעיקר בנוגע לקניית מטבע חוץ והוצאתו לחו"ל. צעדים אלה ייקרו מאוד את מחיר ההגירה, והעמידו בסימן שאלה את עצם כדאיותה.

למקרא הדברים האלה עשוי הקורא לשאול את עצמו, כיצד יכלו יהודים שנרדפו בגרמניה הנאצית להמשיך לחשוב במושגים של כדאיות כלכלית. אבל צריך להבין, כי עד "ליל הבדולח" (1938) לא ראו רבים מיהודי גרמניה את מצבם כנואש וכמוביל לאבדון. זאת, לנוכח חוסר העקיבות במדיניות של רשויות השלטון כלפיהם. הנחתם הבסיסית הייתה, כי מצבם עשוי להשתפר בעתיד, בין כתוצאה משינוי אפשרי בשלטון בגרמניה ובין כתוצאה משינוי יחסו של השלטון הנוכחי ליהודים, ועל כן היה מושג הסיכון מרכזי בשיקוליהם. כאשר יהודי נדרש לשאלת עתוי ההגירה הוא שקל היטב, האם מצבו כה מסוכן וחסר תקווה עד כי הוא חייב להגר ולהסתכן באיבוד חלק גדול מרכושו.

אל המסקנה, כי הסיכון הכרוך באובדן הרכוש גבוה מן הסיכון הכרוך בהישארות על אדמת גרמניה, הגיעו בעיקר בעלי הון גדולים. הם סבלו פחות מיהודים אחרים מן ממדיניות האריזציה, והיה להם הרבה מה להפסיד כתוצאה מהגירה. מכאן יובן מדוע הם נטו, לרוב, להגר רק בשנים 1939-1938, משכלו כל הקֵצין.

מרבית היהודים האחרים נטו להחליט על עתוי ההגירה על פי עקרון "המינימליזציה של ההפסד". לשון אחר, הם שאפו להקטין את עלות ההגירה ובעיקר את הפסדי העברת ההון שהיו מרכיב עיקרי בה. השינויים התכופים שחלו בתנאי הוצאת הון יהודי מגרמניה נתנו בידיהם מרחב תמרון מסוים, והם ניצלוהו על הצד הטוב ביותר: כאשר חלו שינויים, לטובה או לרעה, בתנאי הוצאת הון לארץ יעד מסוימת, השפיע הדבר באופן מיידי על עתוי ההגירה אליה ועל מידת הפופולריות שלה כיעד אטרקטיבי בהשוואה לארצות אחרות. דוגמה מובהקת לכך הם השינויים הקיצוניים שחלו בכוח המשיכה של ארץ-ישראל, שנבעו במידה רבה מהתנודות בהסדר "ההעברה" בכל זמן נתון.

שיקול כלכלי אחר שהשפיע על מועד ועל בחירת הכיוון היה ההערכה הסובייקטיבית של המהגר הפוטנציאלי באשר לסיכויי קליטתו והצלחתו המקצועית בארץ יעד זו או אחרת. לעתים התבססה ההערכה הזאת על מדדים אובייקטיביים, כמו יוקר מחייה נמוך, מצב כלכלי טוב או רע, תנאי שוק הדומים לאלה של גרמניה ואפשרויות תעסוקה טובות במקצוע מסוים. ואולם במקרים רבים הועדפה ארץ יעד מסוימת רק משום שהמהגר הפוטנציאלי סבר, כי יֵקל עליו להתבסס בה מבחינה כלכלית באמצעות קשרים קודמים, עסקיים או משפחתיים.

כדי להבין את מניעי ההגירה או ההישארות של יהודי גרמניה נחוץ, אם כן, להביא בחשבון שלוש מערכות גורמים: תנאי החיים בגרמניה, עלות ההגירה ותנאי החיים בארצות היעד. רק ניתוח משולב של שלושת הפרמטרים הללו בזיקה הדוקה לממד הזמן מאפשר להסביר את התופעה.

בתקופה הנאצית נודעה לגורם שדחף להגר -- הרעת תנאי החיים בגרמניה -- חשיבות ראשונה במעלה לגבי ההחלטה העקרונית להגר. ארץ היעד ומועד ההגירה המדויק נקבעו במידה רבה על פי עלות ההגירה ותנאי החיים בארצות היעד השונות.

מסקנה חשובה העולה מניתוח דפוסי ההגירה היא, כי שנת 1938 כולה, ולא רק התקופה שאחרי נובמבר, מהווה נקודת מפנה. בשנה ההיא בלטה הנטייה של הרוב המכריע של יהודי גרמניה להגר. אולם, אבל קשה היה עוד להבחין בנטייה זו בקרב קבוצות מזוהות לפי מין, גיל, מצב משפחתי ומעמד כלכלי-חברתי. הסיבה העיקרית לכך היא ההתדרדרות המשמעותית שחלה בתנאי החיים של כל יהודי גרמניה מסתיו 1937.

מניתוח מניעי ההגירה ותכונות המהגרים עולה שניתן להבחין בשלושה שלבים בהגירת יהודי גרמניה בשנים 1938-1933:

1. 1937-1933: הגירה מומרצת או הגירה כפויה למחצה. עליית הנאצים לשלטון הגדילה במידה רבה מאוד את ההגירה. עם זאת, עד שנת 1938 לא בחרו רוב יהודי גרמניה בהגירה, ואלו מביניהם שהיגרו לא עשו זאת באותו פרק זמן. מסתבר כי עלות ההגירה ותנאי החיים בארצות היעד, הם שקבעו במידה רבה את עיתוי ההגירה ואת כיווניה. הסלקטיביות בתכונות המהגרים בשנים 1937-1933 מוכיחה, כי לא הייתה זו הגירה של פליטים. אולם, לא הייתה זאת הגירה מרצון, על כן יש לראות בהגירה היהודית מגרמניה בשנים ההן "הגירה מומרצת" או "הגירה כפויה למחצה".

2. 1938: מעבר מהגירה כפויה למחצה להגירה כפויה. בשנה זו ניתן להבחין בגידול ניכר בממדי ההגירה ובירידה ניכרת במידת הסלקטיביות של כל תכונות המהגרים. גורמי הדחיפה הפכו אז דומיננטיים במובהק, ודחקו לקרן זווית את שאלת עלות ההגירה ואת השיקול של תנאי החיים בארצות היעד. במלים אחרות, כתוצאה מהרעת תנאי חייהם בגרמניה היגרו ממנה היהודים בשנה ההיא במספרים גדלים והולכים על אף הגידול הניכר בעלות ההגירה ובלי לבדוק ביסודיות, כמו שעשו קודם לכן, את תנאי החים בארצות היעד.

3. מ"ליל הבדולח" (נובמבר 1938) ואילך: הגירה כפויה. טיבה של ההגירה זו באה לידי ביטוי בשני מישורים. הראשון -- בממדי ההגירה הגדולים ובעליית הרצון להגר בקרב כל יהודי גרמניה; השני -- במדיניות של רשויות השלטון בגרמניה, שהחלו לראות בקידום הגירת היהודים יעד מרכזי ונתנו לכך גם ביטוי ברמה המוסדית.

מסתבר, כי גם לאחר 1933 לא עמדו יהודי גרמניה על ייחודה של הסכנה שנשקפה להם מן המשטר הנאצי. עד שלב מאוחר מאוד – נובמבר 1938 – סברו חלקם כי הסכנות המאיימות עליהם אינן מצדיקות את נטילת הסיכונים הכרוכים בהגירה אל ארץ חדשה, לעתים בלתי נודעת, ובאיבוד חלק הארי של הונם. לפיכך נמנעו מהגירה. דוגמה מובהקת לצורת חשיבה זו היא ההימנעות משליחת נשים צעירות ורווקות בגפן לארצות שמעבר לים לנוכח החשש מן הצפוי להן שם. הנימוקים שגרמו לרוב היהודים לחשוב כך היו רבים ומגוונים. הייתה תקווה כי המשטר הנאצי יתמוטט בעתיד הקרוב, או שיחסו ליהודים ישתנה לטובה. הקשר התרבותי-הרגשי העמוק אל המולדת הגרמנית שהעניקה ליהודים שוויון זכויות מלא היה קשה לניתוק. העלות הגבוהה של ההגירה, שאף הלכה וגדלה ככל שנקפו החודשים והשנים, ובעיקר ההנחה – שהייתה לה עד 1938 אחיזה מסוימת במציאות – כי המדיניות האנטי יהודית לא תוביל לנישול מוחלט של היהודים מחיי הכלכלה בגרמניה.

דפוסי ההגירה של יהודי גרמניה בשנים 1938-1933 מראים, כי המדיניות הגרמנית בשאלת פתרון "הבעיה היהודית" באמצעות הגירה הצטיירה בעיני היהודים, במידה רבה של צדק, כמדיניות מלאת סתירות וחסרת כיוון ברור ועקיב. מותר אמנם להניח, כי המטרה הסופית לעשות את גרמניה "נקייה מיהודים" הייתה מקובלת על כל מקבלי ההחלטות בהנהגה הנאצית. ואולם החשש מתגובת דעת הקהל העולמית ומפגיעה בכלכלת גרמניה, ובעיקר עצם הקיום של גופי שלטון יריבים ("פוליקרטיה"), עיכבו בהכרח את הגשמתה של מטרה זו.

רק בראשית 1939, בעקבות הצלחתו של אייכמן בגירוש מהיר של יהודי אוסטריה ולאחר שהתברר, כי היהודים אינם ממהרים לצאת את גרמניה על אף כל האמצעים שנקטו נגדם בשנים 1938-1933, החליטו רשויות השלטון הגרמניות לנקוט במדיניות הגירה יזומה ומכוונת. הוקמה "רשות מרכזית של הרייך להגירה יהודית", על פי הדגם שייסד אייכמן בווינה. הרשות שמה לה למטרה לזרז את ההליכים הקשורים בהגירה. הדבר נעשה באמצעות תהליך כפוי ומואץ, שבו הובלו מהגרים יהודים בתוך יום מאשנב של פקיד אחד למשנהו, כאשר בסופו של היום יצא היהודי מן הבניין מרושש לחלוטין ובידו המסמכים הדרושים להגירה.

השוני המהותי בין מדיניות ההגירה החדשה שננקטה החל מראשית 1939 לבין המדיניות הקודמת בא לידי ביטוי בדבריו של הפקיד הנאצי אדוארד הרטמן: "לאחר מה שנקרא 'ליל הבדולח' לא הסתפקו עוד בעלי השררה הנאצים בכך שיביאו להגירת יהודי גרמניה על ידי אפליה, אלא התחילו לארגן את הגירת היהודים מגרמניה".

בדיקת הקשר בין מדיניות ההגירה הגרמנית לבין דפוסי ההגירה של היהודים מלמד, כי הניסיון לעשות את גרמניה "נקייה מיהודים" בדרכים עקיפות, דהיינו על ידי השימוש במדיניות מפלה כלפי היהודים, נכשל. משנוכחו מקבלי ההחלטות בגרמניה לדעת, כי היהודים אינם מהגרים בהמוניהם מיוזמתם, הקצינו את המדיניות האנטי-יהודית והחלו "לארגן" את ההגירה.

לסיכום, יש לשים לב לתופעה נוספת המופיעה אצל יהודי גרמניה המהגרים. אחד הביטויים המובהקים לקושי של יהודי גרמניה להפנים את התמורות שחלו במצבם תחת השלטון הנאצי הוא תופעת ההגירה החוזרת. אלפי יהודים שעזבו את גרמניה במהלך שנת 1933, בעקבות ההלם של עליית הנאצים לשלטון, שבו אליה זמן קצר לאחר ששכך הגל הגדול הראשון של המדיניות האנטי-יהודית. כה גדול היה זרם השבים, עד כי השלטונות החליטו בראשית 1935 לכלוא את המהגרים החוזרים ב"מחנות הדרכה", כלומר במחנות ריכוז. לאחר פרסום הצעד הזה פחתו ממדי ההגירה החוזרת, ואולם אפילו אז נמצאו היהודים, אף כאלה שהיגרו אל מעבר לים, שחזרו ל"מולדת" הגרמנית. המסקנה היא, כי בין המהגרים שיצאו ב1933- נמצאו רבים שלא חשו עצמם כפליטים כלל ועיקר. הם קיוו לחזור לגרמניה בתוך זמן קצר, ועל כן ראו בארץ היעד אליה הגיעו מקלט זמני בלבד. אלפי יהודים שהיגרו ממנה חזרו לגרמניה לאחר שנתקלו בקשיי הסתגלות מסוגים שונים במקום מושבם החדש.

לקריאה נוספת:
מעדותו של אהרון יצחק על הגירה מגרמניה בשנות ה- 30
מעדותו של שמואל קנלר על ילדותו בשנות השלושים בגרמניה
ארגון החרם של ה-1 באפריל 1933 : הוראת המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
מבחר חומרים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39



אל האסופה גרמניה הנאצית והיהודים 1933-19393

ביבליוגרפיה:
כותר: דפוסי ההגירה של יהודי גרמניה 1938-1933
מחבר: נידרלנד, דורון
תאריך: , גליון 30
שם כתב העת: בשביל הזיכרון
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. בית הספר המרכזי להוראת השואה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית