דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ח

מן היומנים ניתן גם ללמוד על יחסו של הרצל לארץ-ישראל – הן על דרך המפגש המיידי והן על דרך החזון שהוא מועיד לדמותה בעתיד. כמובן שאלטנוילנד היא המקור העיקרי לתיאורה של ארץ-ישראל חדשה, מודרנית ותעשייתית, בה משתלבים, לפי דברי הרצל עצמו, קפיטליזם וסוציאליזם לארג חדש של סולידריות חברתית ("הדדיות" כלשונו של הרצל השאולה מן הסוציאליזם האוטופי), יחד עם סובלנות לאוכלוסייתה הערבית, שתיהנה משוויון-זכויות ותהווה חלק בלתי-נפרד מן החברה החדשה (כבר ב- 1899 הוא כותב ביומנו כי צוואתו לעם היהודי תהיה: "בנו את מדינתכם כך, שהזר ירגיש אצלכם בטוב").

אולם היומנים מעידים על כך שלא רק ארץ-ישראל לעתיד לבוא, אלא גם זו הקיימת, מפעימה את הרצל, אם כי לעתים בצורה מורכבת. מתחילת היומנים ברור כי הרצל מבקש לשאוב כל מידע אפשרי על אפשרויות הפיתוח בארץ-ישראל, וכתוצאה מכך הוא רוקם תוכניות – לעתים בגדר מגדלים פורחים באוויר – שקל יותר יהיה לתארן ברומן אוטופי מאשר להוציאן אל הפועל במשאבים המצומצמים כל-כך שעמדו לרשות הרצל. גם כאן המתיחות בין רומן למפעל מעשי מבצבצת, לעתים בצורה יצירתית, לעתים באורח כמעט מביך, מתוך רישומי היומן.

אך יתרה מזאת: במסעותיו מתחיל הרצל לראות מקומות אחרים, בהם הוא מבקר, דרך האספקלריה של ארץ-ישראל. ראינו כבר כי ביקור בהולנד משמש לו הזדמנות להתפעמות מיכולת היצירה האנושית בתנאי טבע לא קלים. תגובה דומה ניתן למצוא כאשר הוא נוסע באוקטובר 1898 לפגישה עם השגריר הגרמני באוסטריה, המבלה את חופשתו בבית האחוזה היונקרי שלו. דרכו של הרצל אל האחוזה עוברת בערבות החול של ברנדנבורג, השונות על-כך מן הנופים הרומנטיים של אזור דרום גרמניה ואוסטריה המוכרים לו. גם כאן, כבהולנד, המציאות הגיאוגרפית המיידית משמשת להרצל רק כמשל:

אזור הספר של בּראנדֶנבּוּרג (die Mark) כבר מזמן אינו עוד אותו מדבר חולות, כפי שמדברים עליו. וכך ניצור גם אנו, במדבר החולות של ארצנו, אזור כזה.

נוכחותה זו של ארץ-ישראל לובשת לעתים נימה רומנטית, אם לא תיאטרלית, כאשר ביום כיפור תרס"ב, כשהוא מבלה בעיר הנופש באלט-אוסה (ויש להניח כי לא צם), הוא מתלבט אם לשוב ולכתוב לסולטן, שלא השיב לפנייתו הקודמת. ואז, בהמשלה ברורה על הפסוק "על נהרות בבל", הוא רושם ביומנו:

היום ישבתי על שפת האגם, והיה כה יפה. וחשבתי לעצמי שאולי אוכל לשבת כך, באביב הבא, על שפת אגם הכינרת – והחלטתי לכתוב [לסולטאן].

אולם רוב ההתייחסויות לארץ-ישראל הן ברמה אופרטיבית, כולל ההתייחסות החוזרת שוב ושוב באשר לבינויה מחדש של ירושלים, שמאז ביקורו בארץ-ישראל ב- 1898 מעוררת בגו רגשות אמביוולנטיים: מצד אחד התפעמות ממורשתה ההיסטורית, ומאידך גיסא תחושת אי-נחת עמוקה מן הנחשלות, ההזנחה וגדודי הקבצנים בני כל הדתות הצובאים על המבקר דווקא במקומות הקדושים. מכאן נחרצותו להשאיר בעיר העתיקה, לאחר שיקומה וניקויה, רק את המקומות הקדושים לשלוש הדתות ולבנות עיר חדשה ומודרנית מחוץ לחומות, שבה, ורק בה, תגור האוכלוסייה שתעבור מן העיר העתיקה וכן האוכלוסייה שתיווסף. דמותה של ירושלים מודרנית זו וקישורה להיסטוריה העשירה של העיר חוזרות ומופיעות ביומנים בהקשרים שונים, כמו למשל בעת ביקורו ברומא בינואר 1904. כאשר הוא נוסע במרכבה פתוחה בחוצות רומא כדרכו לפגישה עם מלך איטליה, הוא מעלה בדעתו, לנוכח העושר והפאר הארכיטקטוני המקיפים אותו, כי בירושלים יש לבנות "דרך התפוצות "(Strasse der Diaspora), שמשני צדיה יוקמו בניינים בסגנונות הבנייה של העמים שבקרבם ישבו היהודים בנדודיהם לדורותיהם, וכך ישולבו תולדות ישראל ותולדות העמים יחד עם עבר והווה בירושלים המשוקמת.

ביקורו היחיד של הרצל בירושלים אכן הותיר בו רישומים מורכבים, ואף העובדה כי היה זה ביקור חפוז, שמטרתו מפגש עם הקיסר וילהלם השני, ממנו ציפה (ולשווא) להצהרה דרמטית דווקא בירושלים, הטביעה את עצם חותמה על הביקור שלוח הזמנים שלו היה כפוף לחלוטין למסלולו של הקיסר. עם זאת, רישומי היומן מעידים על סערת הנפש הגדולה של הרצל. בלילה האחרון במסע באונייה רוסית קטנה מפורט סעיד ליפו, מעיד הרצל כי לא עצם עין כל הלילה, ישב על הסיפון, ועם עלות השחר החלו הוא וחברי משלחתו לתור אחרי "החוף היהודי" (die jüdische Küste). "בתחושות מעורבות התקרבנו לארץ אבותינו", כותב הרצל, ותחושות מעורבות אלה בוודאי הושפעו מן התנאים המצחינים במחלקה השלישית בה נדחס ערב רב של נוסעים: ערבים, עולי רגל רוסים-אורתודוקסים וגם אותה אשה יהודייה מרומניה המבקשת, למרות שניירותיה אינם בסדר, להגיע לבתה החולה בירושלים ("Jeruscholajim").

המפגש עם ארץ-ישראל של מטה הוא אכן מורכב, ומכה את הרצל בצורה דומה בה היכה את מרבית אנשי העלייה הראשונה והשנייה. מצד אחד יפו על העוני וההזנחה שלה, אחר-כך הנסיעה דרך "הנופים הערביים המוזנחים" לראשון לציון ולרחובות – וכאן הארה: בראשון לציון הוא סופג, בצד ההתפעמות מן המושבה העברית עצמה, משהו מאימת המתיישבים מפני שליחי הברון ומתוודע אל תלותם הבעייתית בעבודה ערבית. אך כאשר יוצאים צעירי רחובות ומקבלים את פני משלחתו כשהם רכובים על סוסים בפנטזיה מזרחית, עולות דמעות בעיניו של הרצל בראותו בהם "את מוכרי-המכנסיים שהפכו פרשים".

כשמגיעים הרצל וחבריו לירושלים ביום שישי בערב ברכבת מיפו, המגיעה לעיר באיחור רב, הם הולכים ברגל, מחמת השבת, מתחנת הרכבת למלונם, והרושם הראשון מבטא את הערגה הרומנטית במלוא ביטויה:

מפוארת היא הצללית של מצודת ציון (מגדל דוד). זו עדיין עיר יפה, שאפילו בהתפוררותה הנוכחית, יכולה ליהפך, כאשר נחזור לכאן, לאחת הערים היפות בעולם.

היומן גם מעלה נקודות השופכות אור מעניין על רגישות מורכבת למסורת (ההליכה ברגל מתחנת הרכבת מחמת השבת היא היבט אחד של מורכבות זו). הכותל וקבצניו דוחים את הרצל, ואווירת הקנאות הדתית ("שישו תרם לה", הוא מעיר באורח המבהיר שאין הכוונה רק לקנאות יהודית) מעיקה עליו. בניגוד למה שניתן לצפות מבן תרבות אירופה, שכנסיות היסטוריות מפעמות את רוחו, אין הוא מבקר בכנסיית הקבר, ואף אינו עולה למסגדים בהר הבית בציינו, כי אם מבקרים בהר הבית "מפירים חרם רבני". הוא מבקר בקברי המלכים ומביע תרעומת על כך שמשפחת הבנקאים היהודית הספרדית מצרפת, פרירא, תרמה את האתר, אותו קנתה בכספה, דווקא לממשלת צרפת. כל כעסו על אילי הממון היהודים וחששותיהם ממעורבות פוליטית עולים מן ההערה החריפה שהוא רושם ביומנו על בני משפחת פרירא, שכנראה חשבו "שאין היהודים מסוגלים להיות בעלים של משהו": קברי מלכים יהודים (אפילו מלכים מחדיב) לא ראוי להם להיות בשליטת ממלכה זרה.

מאידך, פרט לחוג מצומצם של קרובים לעניין הציוני, אין הרצל טורח ליצור קשר בעת ביקורו בירושלים עם יהודי ירושלים בני היישוב הישן, ומקפיד כי משלחתו הציונית תזוהה כיישות נפרדת ממשלחת יהודי ירושלים בעת קבלת-הפנים לקיסר בכניסתו לשער יפו.

כל זה מתבטא באותה הערה ביומן האומרת כי "אם נקבל את ירושלים יש לנקותה. כל מה שאינו קדוש, יש לפנות [מן העיר העתיקה]. יש לבנות דירות פועלים מחוץ לעיר, לבער את קני העוני. אחר-כך, תוך שמירת סגנון הבנייה, לבנות עיר מאווררת, מנוקזת". העיר העתיקה תישאר אתר דתי, שניהולו אף יוכל להישאר בידי הרשויות הדתיות השונות. אך אין לו ספק כי מחוץ לחומות ניתן לבנות עיר נאה ואלגנטית, ובעת שהוא מתבונן על העיר מעל פסגת הר הזיתים הוא מעלה את ההשוואה המתבקשת לרומא, "מה ניתן לעשות ממנה?" – ומסכם: "ניתן לעשות מירושלים יהלום".

זיקה ממשית זו לארץ-ישראל מאפיינת גם את פעילותו אפילו בעת המשבר הקשה בסוגיית פולמוס אוגנדה. למרות האכזבה ממגעיו עם הסולטן ושריו, הוא ממשיך לנסות שוב ושוב להגיע לדריסת רגל בארץ-ישראל. בדצמבר 1903 הוא חוזר ושולח תזכיר, באמצעות הנספח הצבאי התורכי באוסטריה, אל שר המלחמה התורכי, ובו הוא מציע תוכנית להתיישבות מוגבלת במחוז עכו: אם צ'רטר על כל שטחה של ארץ-ישראל איננו בגדר ההישג, לפחות נוכחות, חלקית ככל שתהא, בצפון הארץ אולי תתאפשר. לעניין זה הוא פונה אל פלווה ומבקש ממנו התערבות גם מצדה של השגרירות הרוסית בקושטא בעניין עכו תוך כדי הקמת ועדה לעידוד הגירה מרוסיה בראשותם של ציוני רוסיה. בעיצומו של המשא ומתן עם ממשלת בריטניה בעניין אוגנה הוא פונה אל אנשי יק"א, השולטים על כספי ירושת הברון הירש, ומבקש מהם הקצבת תקציבים כדי לשקול את קניית אדמות עמק יזרעאל ומדווח על מגעיו עם משפחת סורסוק הביירותית בהקשר זה.

כל זה מעיד כי הרצל היה רחוק באותה עמדה המיוחסת לו לעתים, כאילו ירושלים דחתה אותו, או כי נכונותו לשקול את הצעת אוגנדה נלוותה לשוויון-נפש כלפי ארץ-ישראל. ארץ-ישראל וירושלים נשארו טבור מטרותיה של הציונות בעיני הרצל, גם אם ירושלים של היישוב הישן ומריבות הדתות השונות לא עוררו בו אהדה.