דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ט

אולי זה גם ההקשר לאזכר כמה פרטים מיוחדים במינם מהתרשמותו של הרצל מביקורו במצרים באביב 1903 בעת ההכנות ליציאת משלחת הסקר לאל-עריש: רישומיו ביומן בעת ביקור זה מעידים על הבנה די נדירה למגמת ההתפתחויות הפוליטיות במזרח התיכון. כל מי שסבור שהרצל ראה את הנוכחות האימפריאלית המערבית באזור כקבועה וביקש לבנות עליה באופן בלעדי את מימוש החזון הציוני והתעלם מן המציאות של החברה הערבית, ראוי לו שיקרא את קטעי היומן המתייחסים לביקורו החטוף במצרים.

בדרכו לסיור בפירמידות של גיזה, רואה הרצל מה שלא רואים אחרים ומסיק מסקנות: "עוניים הנורא של הפלאחים שבדרך אינו ניתן לתיאור. אני מתחייב לחשוב גם על הפלאחים כשיבוא היום ויהיה בידי כוח". במקביל, הוא מתרשם ממספרם הרב של צעירים מצרים משכילים המופיעים להרצאתו של היסטוריון בריטי באחד המועדונים החברתיים בקהיר ומוסיף:

אלה הם השליטים של מחר. מדהים שהאנגלים אינם רואים זאת. הם מאמינים, שתמיד יהיה להם עניין עם פלאחים. היום מספיקים 18,000 חיילים לארץ גדולה זו. אבל לכמה זמן?

ומכאן עובר הרצל להערכה עיונית מקיפה יותר על תפקידו ההיסטורי של המערב בארצות המזרח, ובלשון שמזכירה במפתיע את הערכתו הדיאלקטית של קרל מרקס על השלכות השלטון הבריטי בהודו, כותב הרצל דברים מרשימים שמעטים מבני דורו הביעו בצורה כה חדה:

הפונקציה של האנגלים היא עצומה. הם מנקים את המזרח, מביאים אור ואוויר לפינות המלוכלכות, שוברים את העריצות הישנה והורסים מנהגים אפלים. אבל עם החירות והקדמה הם מלמדים את הפלאחים את ההתקוממות.
אני מאמין כי בית-הספר האנגלי במושבות הורס את השלטון הקולוניאלי האנגלי – או שהוא מבסס את השלטון העולמי האנגלי, אחת האלטרנטיבות המעניינות של דורנו.
הייתי רוצה לחזור בעוד חמישים שנה לראות את התוצאות.

גם בנושא זה מעידים היומנים, כרומן חניכה, על התפתחות אישיותו של הרצל בתקופת הדמדומים של סוף המאה התשע-עשרה – fin de siècle – והם מהווים מסמך לא רק על אישיותו והתנועה הציונית, אלא גם על עולמה של אירופה, "העולם של אתמול", מפרי עטו של מבקר תרבות ההופך עצמו לאיש מדינה וחווה גם הוא את משברה של אירופה.

אם ראינו בתחילת היומנים את הרצל הטירון הפוליטי, רדוף רעיונות בשלים למחצה, סותרים זה את זה, לא מודע למציאות הפוליטית של דורו כמו גם למורכבות החיים היהודיים, הרי לקראת סופם מופיע הרצל כדמות דרמטית שההצלחה והטרגדיה גם יחד הם מנת חלקה. חכם יותר, עצוב יותר, אך ריבוני הרבה יותר בהערכת המציאות תוך כדי עיצובה.

בפברואר 1902 כותב רוטשילד האנגלי להרצל מכתב מלא ספקות, שמא מה שיוקם בארץ-ישראל יהיה גיטו אורתודוקסי, שמא אין ביכולתו של העם היהודי לגבש מדינה מודרנית וחדשה. הרצל מתקומם על הערכה זו, מצביע על החזון ששרטט הוא עצמו באלטנוילנד כדרך להקמתה של מדינה ליברלית ומוסיף:

ההיו מקימי המדינות שהן היום גדולות, חזקים יותר, חכמים יותר, משכילים יותר, עשירים יותר מאשר אנחנו היהודים כיום? רועים עניים וציידים הקימו קהיליות (Gemeinwesen) שהפכו אחר-כך למדינות. בדורנו אנו ביססו עצמם יוונים, רומנים, סרבים, בולגרים – ואנחנו איננו יכולים לעשות כן?

ניתן לומר כי אמונה זו ביכולתם היוצרת, הדמיאורגית, של עמים – ושל יחידים – היא שהעלתה את הרצל למרומים של עשייה ופעילות, שאנשים אחדים, בעלי ניסיון רב ועשיר ממנו, אולי היו נרתעים מהן. היומנים הם עדות לתהליכי הבשלה אלו, כמו גם לפקפוקים הפנימיים, לאי-הביטחון שליווה את הרצל בכל דרכו, כאשר הגינונים החיצוניים היו לעתים אולי רק מסכה דקה המבקשת לכסות עליהם. יחד עם זאת, מודע הרצל למשמעות ההיסטורית של מפעלו למרות כל הקשיים והמכשולים: באחד מרגעי המריבה הקשים שלו עם הציונים הרוסים המגבשים, בראשית אוסישקין וצ'לנוב, אופוזיציה נגדו בתוך התנועה הציונית, כותב הרצל בנהמת לבו ביוני 1901:

ביום מן הימים, כאשר תתקיים כבר מדינת היהודים, ייראה הכול קטן ומובן מאליו. ייתכן שיימצא אז היסטוריון הגון שיגלה שבכל זאת היה זה משהו שעלה בידיו של עיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעת ההשפלה העמוקה ביותר של העם היהודי, בתקופת האנטישמיות המגעילה ביותר, ליצור מסמרטוט דגל ומאספסוף מדוכא אומה, שהתלכדה בגאווה מסביב לדגל זה.

כשסיים נורדאו את נאומו הפגרוגרמטי הגדול בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון, לחץ הרצל את ידו ובלשון שכל בן תרבות אירופה בן דורו היה מזהה אותה, בירך אותו בפסוקו של הורציוס: "Aere perenniub" - "הצבת מצבה נצחית יותר מנן הארד".

מדינת ישראל במישור ההיסטורי, והיומנים במישור הספרותי, הם מצבתו של הרצל.