עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



תקציר
על טקסי המוות והקבורה, ומנהגי האבלות בנצרות.



בנצרות – "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


בזרם הקתולי ובזרם האורתודוקסי כוהן הדת מעניק לאדם גוסס המבקש זאת, סקרמנט המכוּנה "משיחת החולים" (ובעבר כּוּנה "המשיחה האחרונה"). השלב החשוב ביותר במתן הסקרמנט הוא סימון סימן הצלב על מצחו של הגוסס בעזרת שמן זית מקודש. במקביל כוהן הדת נושא ברכה שאחד מנוסחיה הוא:

"יהי רצון שדרך משיחה קדושה זו, האדון, באהבתו ובחמלתו, יעזור לך בעזרת חסד רוח הקודש."

מקובל לראות בטקס זה מעשה המסייע לאדם, הן מהבחינה הרוחנית והן מהבחינה הפסיכולוגית. יש בו השלמה עם המוות המתקרב.

קיומו של נוהג זה נרמז כבר בברית החדשה, באיגרת יעקב:

"אִם יֵשׁ חוֹלֶה בֵּינֵיכֶם, יִקְרָא אֶת זִקְנֵי הַקְּהִלָּה וְיִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ בְּמָשְׁחָם אוֹתוֹ שֶׁמֶן בְּשֵׁם ה' " (ה, 14).

לעתים משולב בסקרמנט משיחת החולים גם סקרמנט המחילה, שבו הגוסס מתוודה על חטאיו ומביע חרטה עליהם (ראו הסבר על סקרמנט זה בפרק "התבגרות").

יש העורכים לגוסס טקס נוסף, ובו הוא מקבל פיסה מלחם הקודש - הלחם הניתן למאמינים בטקס ההודיה. פיסת לחם זאת, הניתנת ברגעי חייו האחרונים של האדם, והנקראת "צידה לדרך", אמוּרה ללוות אותו, על פי האמונה, במסעו מן העולם הזה אל חיי הנצח. פיסת הלחם המקוּדש מאחדת את הגוסס עם גופו של יֵשוּע, והיא קשורה לאמונה שהמת יקום לתחייה בעתיד, כפי שיֵשוּע קם לתחייה לאחר צליבתו.

בזרם האורתודוקסי עורכים לגוסס טקס הקרוי "היפרדותה של הנפש מן הגוף", הכולל שירת מזמורים. הטקס מדגיש את האמונה שהמוות הוא היפרדות של הנפש מהגוף, אך אין הוא מהווה את סוף דרכה של הנפש.

בזרם הפרוטסטנטי, שבו לא נערכים טקסים מוּבְנים כאלה, יִימָצֵא עם הגוסס בשעותיו האחרונות רועה הקהילה (המקביל לכוהן הדת), או חבר אחר בה. תמיכתו בגוסס תתבטא בהקשבה לדבריו, בקריאה של קטעים מכתבי הקודש באוזניו, ובתפילות.

לאחר המוות נערכים טקסים שונים. נרחיב בתיאור הטקסים כפי שהם נערכים בזרם הקתולי. בזרמים האחרים טקסי המוות והקבורה דומים לטקסים אלה במידה זו או אחרת.

נהוג לחלק את הטקסים לשלושה. הטקס הראשון,"משמר המת", מהווה מעֵין פתיחה לאחרים. תחילה מכינים את המת לקבורה על ידי אנשים המתמחים בכך. אופי התהליך תלוי בתרבות המקומית. נהוג שלאחר המוות רוחצים את הגופה, מלבישים אותה בבגדים נקיים וחגיגיים ומבשמים אותה בקטורת. אחת ממשמעויותיה של הרחיצה היא טיהור המת לקראת הכניסה למלכות השמים.

מקורה של הרחיצה בברית החדשה. בסיפור על נערה צעירה בשם טביתא, נאמר:

"בַּיָּמִים הָהֵם חָלְתָה וָמֵתָה, וּלְאַחַר שֶׁרְחָצוּהָ שָׂמוּ אוֹתָה בַּחֲדַר הָעֲלִיָּה." (מעשי השליחים ט, 37)

לאחר הרחיצה יש מקומות שבהם מציבים את הגופה על משטח ומצליבים את זרועותיה. יש הנוהגים להניח בכפות ידיה ספר תפילות או צלב, ולהדליק סביבה נרות.

הטקס מתקיים בבית הנפטר, בבית ההלוויות או בכנסייה. הוא כולל קריאת קטעים מכתבי הקודש, בין השאר מתהילים שבברית הישנה ומספרי הבשורה שבברית החדשה. עורך הטקס (לרוב כוהן דת) נושא דרשה קצרה. אחר כך נאמרת תחינה שבה הקדושים מתבקשים להגן על הנפטר, ונישאת "תפילת האדון" (ראה בפרק "התפילה בימי החול"). לאחר מכן אחד הנוכחים מספיד את הנפטר. הטקס מסתיים בתפילה מסכמת ובמזמור תהילים המתאים בתוכנו לטקס.

הטקס השני הוא טקס ההודיה של ההלוויה. הוא נערך מיד לאחַר הטקס הקודם או ימים אחדים לאחריו. בדרך כלל הוא נערך בכנסייה. על ארון הקבורה, המוּצב בחזית הכנסייה, מזליפים מים קדושים, כסמל לטבילה שהנפטר זכה לה בינקותו או בהצטרפו לכנסייה כבוגר. נר הפסחא (שהוא נר גדול המשמש בכל שנה לפתיחת טקס ההודיה של הפסחא), מוּצב על יד הארון כסמל לתחייתו של יֵשוּע. לאחר שמכסים את הארון, שמים עליו לעתים סמלים נוצריים כמו צלב או ספר כתבי הקודש, והטקס עצמו נפתח. הקטעים הנקראים מכתבי הקודש קשורים אמנם לרוב במוות, אך רובם הגדול בעלי אופי אופטימי: הם עוסקים בתחייה, במשפט הצדק של האל, בחסד של יֵשוּע המשיח, בטוּב הצפוּן לרוח הצדיקים, וכדומה. בעזרת קטעים אלה הכנסייה מדגישה את אמונתה בחיי הנצח של הנשמה ובתחיית המתים בעתיד לבוא. למרות הצער – מבטה של הכנסייה לעתיד, תקוותה, והודייתה לאֵל על החיים שהנפטר זכה להם עד מותו, הם המעצבים את הטקס.

לאחר מכן נמשך טקס ההודיה כרגיל. בסיומו נושאים או שרים מזמור פרֵדה מהנפטר, ולאחר סיומו מתחיל מסע ההלוויה לעבר מקום הקבורה.

במקום הקבורה נערך הטקס השלישי והאחרון - "טקס ההפקדה" (או "טקס ההעברה"). זהו טקס המדגיש, בשמו ובמבנהו, כי המוות אינו מסמן את סופם של חיי האדם אלא הוא שלב בחייו. הכנסייה רק מפקידה את הנפטר בידי האל, ומעתה ואילך רוחו של הנפטר תמשיך לחיות בסמיכות לאל. לעתים כוהן הדת נושא תפילה כזו:

"בתקווה ובביטחון, בתחייה אל חיי נצח דרך יֵשוּע אדוננו, אנו מפקידים בידי ריבון העולם את אחינו/אחותנו (וכאן נאמר שם המת/ה) ומניחים את גופתו/ה באדמה, עפר לעפר, אפר לאפר, אבק לאבק. יְבָרך אותו האל וישמרהו, יָאֵר האֵל פניו אליו וִיחוּנֶהוּ, יִשָׂא האֵל פניו אליו וְיָשֵׂם לו שלום". (המשפטים האחרונים של הברכה לקוחים מברכת הכוהנים המופיעה בספר במדבר ו, 26- 24).

לאחר מכן טומנים את הגופה באדמה, לרוב בתוך ארון. אז נושאים תחינה ובה מבקשים מהקדושים להתפלל עבור הנפטר, והטקס מסתיים בכמה תפילות קצרות.

במדינות נוצריות רבות בוחרים כיום נוצרים בשרֵפת גופתם במקום בקבורתה. הנימוקים לכך הם רצון לחסוך בקרקע, לשמור על איכות הסביבה ועוד. זרמים רבים בנצרות מתירים את שרֵפת הגופות, כל עוד אינה נעשית ככפירה בתחיית המתים. בזרם הקתולי מעדיפים לבצע את השרֵפה בין טקס ההודיה לטקס ההפקדה, שבו נטמנים השיירים באדמה או בתאים המיוחדים לכך. חל איסור לפזר את השיירים או להימנע מקבורתם.

בתקופת הזמן שלאחר ההלוויה נערכים לנפטר טקסי זיכרון. מקובל לקיים טקסים כאלה בימים השלישי, השביעי, התשיעי, השלושים, הארבעים, וכן ביום השנה למותו של אדם. קיימים הבדלים מסוימים בין הזרמים השונים בנצרות בימי עריכת הטקסים.

טקסי הזיכרון מושפעים גם ממנהגים מקומיים. בזרמים נוצריים מסוימים מציינים יום זיכרון כללי למתים - למשל, "יום כל הנשמות". ביום זיכרון זה החיים מתפללים בעד נשמותיהם של המתים, נותנים עבורן צדקה ומשתתפים בטקס ההודיה. בזרם הקתולי מצוין יום זה לרוב ביום השני של חודש נובמבר. בזרם האורתודוקסי מציינים אותו במועד הסמוך לחג השבועות הנוצרי (הפנטקוסט) או סמוך לפסחא.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

אבלות : מבוא
ביהדות: הלוויה, "קריעה", קדיש
בנצרות: "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח" (פריט זה)
באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב"



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: בנצרות – "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית