עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > איסלאם
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
לפי תפיסת האִסלאם הנישואין הם חסד מאלוהים. על טקסי האירוסין והנישואין באסלאם, טקס החינה, ריבוי נשים באסלאם, ויחס האסלאם לגירושין.



באִסלאם: "כי הן כמלבוש לכם ואתם כמלבוש להן"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


הנישואין הם התקשרות חוזית בין שני בני אדם, שמטרתה בניית חיים משותפים והקמת משפחה. שלוש הדתות מכירות בהתקשרות הזאת בין גבר לאישה ורואות קשר זה בחיוב. שלושתן קבעו דינים הנוגעים לנישואין ועיצבו את טקסי הנישואין.

ג. באִסלאם: "כי הן כמלבוש לכם ואתם כמלבוש להן"

לפי תפיסת האִסלאם הנישואין הם חסד מאלוהים, וניתן למצוא בקֻרְאַן פסוקים המעודדים את בני האדם ומאיצים בהם להינשא ולהקים משפחה. כך למשל מתואר בקֻרְאַן היחס לאישה ולנישואין:

"אחד מאותותיו הוא שצר לכם נשים כעצם מעצמכם למען תדבקו בהן, והשכין ביניכם אהבה וחֶמְלָה [...]". (סוּרת בְּנֵי בִּיזַנְטְיוֹן [אלרוּם] – 30, פס' 21)

"הוא אשר ברא אתכם מתוך נפש יחידה, ואז עשה לה בת זוג מתוכה, למען ידבק בה, [...]". (סורת ממרום החומה [אלאַעְרַאף] – 7, פס' 189)

מן הפסוק הראשון ניתן ללמוד שהאישה נבראה מגופו של אדם עצמו, כלומר, האישה והגבר נבראו מאותו חומר. האישה נבראה כדי להיות בת זוגו של הגבר וכדי שיחיו יחדיו באהבה ובחמלה. בפסוק השני מתוארים בני הזוג כשני בני אדם שיש ביניהם קירבה גדולה.

עוד נאמר בקֻראן:

"[...] כי הן [הנשים] כמלבוש לכם ואתם כמלבוש להן. [...]" (סורת הפרה [אלבַּקַרַה] – 2, פס ' 187)

בפסוק זה מודגשת ההדדיות ביחסים בין המינים. ובמקום אחֵר הקֻרְאַן מצוֶוה:

"[...] הַשִׂיאוּ את הפנויים אשר בכם ואת הראויים אשר בעבדיכם ואַמהותיכם (השפחות שלכם) [...]" (סורת האור [אלנוּר] – 24, פס' 32)

החַדִית' מבהיר את ערך הנישואין כך:

"אם עבד האלוהים (כלומר האדם) מתחתן, הרי הוא משלים את מחצית דתו (כלומר ממלא מחצית מחובותיו הדתיות) ועליו להיות יְרֵא שמים במחצית השנייה."

האִסלאם שולל חיי נזירוּת ומעודד את המאמינים להקים משפחה. זאת מתוך פרשנותם של מלומדים מוסלמים לאמרות שונות של הנביא מֻחַמַד.

מאירוסין לנישואין

באופן מסורתי, בקרב המוסלמים היוזמה לנישואין באה מצד הגבר. עליו לברר שהנערה שהוא מעוניין בה רווקה, ולפנות אל משפחתה באמצעות הוריו או בני משפחה מבוגרים אחרים. בביקור בבית האישה משתתפים, בנוסף לגבר ולבני משפחתו, גם האִמַאם המקומי או בני משפחה מבוגרים נוספים. משפחתה של הנערה מקבלת את פני המבקרים ויכולה להשיב לבקשה בכמה אופנים: בהסכמה מיידית, בדחייה מיידית, או בבקשה לדחות את מתן התשובה לזמן מה.

בחברה המוסלמית קיימות דרכי היכרות שונות - באמצעות שידוך, במקום העבודה, במוסדות להשכלה ועוד. כיום מוסלמים רבים נוהגים להכיר בני זוג ובנות זוג במפגשים חברתיים, ואחר כך מתקיים הטקס המסורתי של בקשת ידה של הכלה. בקרב חוגים מסורתיים נמנעים ממפגשים לפני האירוסין, וההיכרות בין בני הזוג מצומצמת יותר.

עם הסכמת הנערה ומשפחתה קובעים את מועד טקס האירוסין. עיקר הטקס הוא החתימה על העַקְד - חוזה הנישואין, שאותו עורך איש דת הנקרא מַאְד'וּן, כלומר רַשָם נישואין. בעַקְד מופיע גובה המוֹהַר - סכום הכסף שעל החתן להעניק לכלה עם הנישואין. המוֹהַר נחלק לשניים. את החלק הראשון, ה"מֻעַגַ'ל", מעבירים לידי הארוסה עד ליום החתונה; חלק זה יכול להינתן בכסף מזומן, בתכשיטי זהב ו/או ברהיטים. החלק השני, הנקרא מֻאַ'גַ'ל, נועד לתשלום לאישה אם יתגרשו בני הזוג. (במקרה של בקשה לגט - מי שיוזם את הבקשה לגט חייב לשלם את הסכום הדחוי שנקבע במוהר לבן הזוג שהוא רוצה להיפרד ממנו.)

על העַקְד חותמים בני הזוג המתארסים והאפוטרופוס שהאישה מְמַנָה לעצמה, בדרך כלל אביה. כן חותמים עליו שני עדים. על המַאְד'וּן להביא את העַקְד לבית הדין השַׁרְעִי (ההלכתי) בהקדם, לשם אישור.

מלבד חתימת העַקְד כולל טקס האירוסין מוזיקה, ריקודים וכיבוד. בטקס זה הארוס עונד טבעת על אצבע בידה הימנית של ארוסתו ומעניק לה מתנה - שרשרת או צמיד עשויים זהב.

אורכה של תקופת האירוסין יכול לנוע מכמה חודשים עד כמה שנים, והוא נקבע על ידי המשפחות. השיקולים הכרוכים בקביעתה קשורים בעיסוקיהם של בני הזוג (למשל, בלימודיהם), וכן בשיקולים כלכליים. בתום תקופת האירוסין נערך טקס הנישואין. משמעותו הדתית של הטקס היא בהכרזה הפומבית על הזוג כנשוי.

לקראת הנישואין רוכשים החתן והכלה ציוד לביתם ובגדים חגיגיים לטקס. יש הנוהגים לערוך טקסים מקדימים לנישואין - למשל, טקס החִינָה. בחברות מוסלמיות מסוימות נוהגים לקיים כמה ערבי שמחה הכוללים שירים וריקודים לפני החתונה, בחוג המשפחה הקרובה.

בחוגים דתיים מאוד, אין נוהגים לשלֵב בטקסים ריקודים וכלי נגינה אלא מסתפקים במקהלת גברים ששרה שירי דת.

ריבוי נשים באסלאם

האִסלאם מתיר את הפּוֹלִיגַמְיָה, אך מסתייג ממנה. לגבר מותר לשאת ארבע נשים במקביל, אך האִסלאם מַתְנֶה את ריבוי הנשים בכך שהגבר ינהג בנשותיו בצדק ובכך שיוכל לפרנס את כולן. כתוב בקֻרְאַן:

"[...] הינשאו לנשים הטובות בעיניכם, לשתים, ולשלוש, ולארבע. ואם חוששים אתם פן לא תוכלו לעשות צדק, הינשאו לאחת [...]" (סורת הנשים [אלנִסַאא'] – 4, פס' 3)

בפסוק אחר בולטת עוד יותר ההסתייגות מפוליגַמיה:

"לעולם לא תוכלו לעשות צדק בין הנשים, אף אם תשתדלו [...]" (סוּרת הנשים [אלנִסַאא'] – 4, פס' 129)

המֻפְתִי מֻחַמַד עַבְּדֻה, מחשובי הוגי הדעות המוסלמים במאה ה- 19 התייחס לריבוי הנשים בהסתייגות. עבּדה טען שכוונת הקֻראַן היא להטיל הגבלות קשות על ריבוי נשים ולהתיר זאת רק במקרים מיוחדים, כמו במקרה של עקרוּת האישה. לטענתו, קשה מאוד לגבר לנהוג בצדק עם נשותיו ולהימנע מלקפח אחת מהן, ולכן הוא הזהיר מפני האיבה והקנאה העלולות להתפתח בין הנשים ובין ילדיהן. עַבְּדֻה אף טען כי יחסים עכורים אלה בתוך המשפחה משפיעים לרעה על החברה כולה (על פי: תַפְסִיר אלקֻרְאַן אלחַכִּים, רִדא מֻחַמַד רַשִיד, כרך 4, עמ' 349).

‏‏הידעתם?

על טקס החינה ביהדות ובאִסלאם
בקהילות יהודיות ומוסלמיות רבות עורכים בימים שלפני הנישואין את טקס החִינה. בטקס מורחים בצורות שונות את כפות הידיים בחומר אדום-כתום המופק מצמח ששמו העממי הוא "חִינָה" או "כַּאפוּר" ושמו המדעי - כופר לבן". הצמח ידוע במזרח התיכון מזה אלפי שנים כצמח בושם בעל תכונות רפואיות, ונזכר במקורות יהודיים ומוסלמיים - בתנ"ך, בקֻרְאַן, במשנה ובתלמוד: בתנ"ך נאמר: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א, 14)
ובקֻראַן נאמר:"בָּרֵי הלבב ישתו מכוס שנמהלה בקַמפוֹר" (בערבית - כַּאפוּר) (סוּרת האדם [אלאִנְסַאן] – 76, פס' 5).
באִסלאם מיוחסת לצמח קדושה.

את טקס החִינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים ולגברים בנפרד. החתן והכלה נהגו ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחותיהם. בטקס שנערך לכבוד החתן השתתפו קרוביו וחבריו, ובטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעתים גם על כפות רגליהם. כיום טקס החינה נערך לעתים קרובות לחתן ולכלה יחד.

טקס החִינה המוסלמי המסורתי נערך אף הוא לנשים ולגברים לחוד. אולם כיום הטקס נערך לעתים בחברה מעורבת, אם מוזמנים אליו בני משפחה בלבד.
הנשים שמכינות את החינה ועורכות את הטקס לכלה ולחתן חייבות להיות נשים פוריות – מתוך תקווה שפוריותן תוקרן אל הזוג הצעיר.
מריחת החינה על ידיה של הכלה מסמלת פוריות - תקווה להיריון וללידה. מריחת החינה על ידיהן של חברותיה של הכלה מסמלת את תקוותן להינשא בקרוב. ומריחתה על ידיהן של נשים נשואות מסמלת הזדהות עם הכלה ותמיכה בה.

יחס האסלאם לגירושין

באִסלאם הגירושין מותרים, אך הם נתפסים כדבר שראוי לנסות להימנע ממנו. בספרות החַדִית' נאמר:

"הדבר המותר, אשר שנוא ביותר בעיני אלוהים, הוא הגירושין."

שני הצדדים יכולים ליזום גירושין, אך רק הבעל יכול לבצע את מעשה הגירושין, וזאת באמצעות האמירה: "הרי את מגורשת."

השַׁרִיעַה מצאה דרכים לנסות למנוע את הגירושין על ידי מתן אפשרות להתחרט - אם הגבר אומר לאשתו "הרי את מגורשת" רק פעם אחת, בני הזוג יכולים לחזור בהם לאחר תקופה של 4 חודשים ו- 10 ימים, כדי לוודא שאינה בהיריון. אם מתברר שהיא בהיריון, אסור לבעלה לגרשה עד ללידה.

בקֻראַן נאמר:

"הוי הנביא, בהכריזכם על הנשים כמגורשות, שַלחוּ אותן עם תום תקופת ההמתנה אשר בה הן מחויבות, [...]" (סוּרת הגִטִין [אלטַלַאק] – 56, פס' 1).

אם אין בני הזוג חוזרים לחיות יחד, תיחשב האישה בתום התקופה לגרושה. לעומת זאת, אם הגבר חוזר על הנוסח "הרי את מגורשת" שלוש פעמים בבת אחת - אין ביכולתם של בני הזוג לחזור ולחיות יחד.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

ביהדות: "והיו לבשר אחד"
בנצרות: "כי טוב להתחבר בנישואין"
באִסלאם: "כי הן כמלבוש לכם ואתם כמלבוש להן" (פריט זה)



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: באִסלאם: "כי הן כמלבוש לכם ואתם כמלבוש להן"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית