עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
היהדות רואה בנישואין מצווה וקשר קדוש. על טקסי הנישואין, הכתובה, החופה והקידושין, ועל יחסה של היהדות לגירושין.



ביהדות: "והיו לבשר אחד"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


הנישואין הם התקשרות חוזית בין שני בני אדם, שמטרתה בניית חיים משותפים והקמת משפחה. שלוש הדתות מכירות בהתקשרות הזאת בין גבר לאישה ורואות קשר זה בחיוב. שלושתן קבעו דינים הנוגעים לנישואין ועיצבו את טקסי הנישואין.

א. ביהדות: "והיו לבשר אחד"

היהדות רואה בנישואין מצווה וקשר קדוש. תפיסה זאת נסמכת על סיפור בריאת האישה מצלעו של אדם - מאחר שבמקור האיש והאישה היו מחוברים, התחברותם בנישואין היא מעֵין חזרה למצב שלפני ההפרדה, כמתואר בספר בראשית:

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:" (בראשית ב, 24)

יחסה החיובי של הדת היהודית לנישואין בא לידי ביטוי בפרשנות לתנ"ך ובאימרות חכמים. בספר בראשית נאמר:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקבָה בָּרָא אֹתָם:" (בראשית א, 27)

בעקבות פסוק זה קבע רבי אלעזר:

"כל אדם שאין לו אישה אינו אדם, שנאמר - זכר ונקבה ברא אותם... ויקרא שמם אדם" (תלמוד בבלי, יבמות סג, א).

כלומר, רבי אלעזר סבור כי הגבר זקוק לאישה כדי להשיג שלֵמוּת.

במקום אחר קובע התלמוד:

"כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (תלמוד בבלי, יבמות, סב ב)

אימרה זאת מתבססת על פסוק מספר בראשית, המספר על בדידותו של אדם הראשון ועל החלטתו של אלוהים לברוא לו בת זוג:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּו:" (בראשית ב, 19)

ביהדות המסורתית קשר הנישואין מושווה לקשר שבין אלוהים לעם ישראל, קשר שיש בו קירבה. על פי השקפה זאת, על האישה להיות כפופה לבעלה כפי שעם ישראל כפוף לאלוהים. ביטוי אחד מרַבים לגישה זאת מצוי בדברי ר ' יצחק אבוהב, שחי במאה ה- 14:

"אף על פי שהאשה היא בת זוגו של אדם, אל [תיחשב] בעיניה לבעלה כחבר, אלא כאדון." (יצחק אבוהב, מנורת המאור, 1961, עמ ' 369)

גישה זאת התבססה על הפסוק בספר בראשית שבו דיבר אלוהים אל חוה במהלך הגירוש מגַן עֵדֶן:

"[ …] וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:" (בראשית ג, 16)

כיום יחסה של היהדות למקומם של הגבר ושל האישה בקשר הנישואין הוא אחר. בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי, ואף בחלקים מן הזרם האורתודוקסי, נוהגים להבליט את ההדדיות בקשר הנישואין ולהדגיש את השוויוניות בין בני הזוג. לדוגמה, כשהכלה עונדת טבעת לחתן בטקס הרפורמי והקונסרבטיבי, היא מצטטת מן התנ"ך את הפסוק:

"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו, 3)

היהדות מעודדת את כל בני הקהילה להינשא, ואין בה קבוצת מאמינים הפטוּרה מנישואין - גם מנהיגי דת וגם תלמידי חכמים חייבים להקים משפחה, ובדרך כלל המסורת מורה לתלמידי חכמים לחלק את זמנם בין לימוד תורה לבין מילוי חובותיהם המשפחתיות. (עם זאת, יש לציין שבתקופת בית המקדש השני היו בעם היהודי קבוצות מיעוט שדגלו בחיי רווקוּת, אך דרכן לא נתקבלה על ידי הרוב.)

חיוב הנישואין בא לידי ביטוי גם באמונה שלאלוהים יש חלק במציאת בן זוג לכל אדם. בתלמוד נאמר:

"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (תלמוד בבלי, מועד קטן יח, ב)

בספרות האגדה מסופר על אישה רומית שבאה ושאלה יהודי:
"מה עושה האל שלכם אחרי שסיים כל כך מהר לברוא את העולם?"
"הוא מזווג זיווגים," ענה לה.
"מה הבעיה לזווג זיווגים?" אמרה האישה בלעג.
אמר לה: "זה קשה לא פחות מלקרוע את ים סוף לשניים."

כדי להוכיח לרב שטעה, לקחה האישה הרומית אלף גברים עבדים ואלף נשים שְׁפָחוֹת, יצרה זוגות והשיאה אותם זה לזה. מיד לאחר מכן פרצו מריבות וסכסוכים וכל הזוגות נפרדו והתפרקו. אז הודתה האישה שאכן קשה מלאכת הזיווּג. (על פי בראשית רבה [וילנא], פרשה סח ד"ה ד)

כתובה, חופה וקידושין

בתורה לא מופיעים חוקים הנוגעים לנישואין באופן מסודר ומפורש. נראה כי החקיקה המקראית הסכימה עם רוב נהגי הנישואין שהיו קיימים בזמנה, ורק בעניינים שבהם רצתה לשנות נוהג קיים מופיע חוק.

החקיקה המפורשת והמורחבת בנושא הנישואין מופיעה בעיקר במשנה ובתלמוד, במסכת "קידושין".

ה"קידושין" הם המעשה הקושר את האישה לבן זוגה, מעשה שבעקבותיו היא רשאית לקיים חיים משותפים רק עמו. על פי החוק המקורי הגבר מקדש את האישה על ידי כך שהוא מעניק לה סכום כסף (או שווה כסף), והיא מצהירה על הסכמתה לקבלו לשם קידושין. מאז ימי הביניים נהוג שהגבר מקדש את האישה באמצעות הענקת טבעת שעליו לקנות בכספו. (במקור התבצעו הקידושין באמצעות כתיבה ומסירה של שטר מיוחד, אך נוהג זה התבטל, משום שללא העברת מתנה מכובדת מהגבר לידי האישה נראה הדבר כזלזול בכבודה של הכלה.)

כדי לערוך קידושין אין צורך במניין. די בחתן ובכלה (או בנציגיהם) ובשני עדים. למרות זאת עורכים קידושין במניין לפחות, וזאת מכמה סיבות: כדי לומר "שבע ברכות" שמברכים בחופה (ראו בהמשך), וכמובן, מפאת הכבוד למעמד וכדי לשמח את החתן והכלה. תפקיד הרב המסדר את הקידושין הוא לוודא שהגבר והאישה הקפידו לערוך את הטקס על פי החוק הדתי, וכי הטקס תָקף.

‏‏הידעתם?

על חובותיה של האישה בנישואין
חובת פרנסת המשפחה מוטלת בכּתוּבּה רק על הגבר, אך כבר בעת העתיקה נקבע שגם לאישה חובות בעלות ערך כספי כלפי בעלה – חובות שאינן מופיעות בכּתוּבּה. חובות אלה נקבעו כדי ליצור בין בני הזוג הדדיוּת, והן מכוּנוֹת "מעשה ידיה". בספרות המסורתית הכוונה למלאכות הבית - ניקיון, בישול, טיפול בילדים ועוד. כן חייבת האישה לשתף את בעלה ברווחים שיש לה ממלאכות שהיא עושה בביתה, כגון מכירת בגדים שתפרה או תבשילים שהכינה.

חלוקה זאת של העוֹל בין הגבר לאישה תאמה את חלוקת העוֹל בין בני זוג בקהילות יהודיות מסוימות בעבר, אך בימינו היא רחוקה מן המציאוּת. רבות מן הנשים היהודיות עובדות כיום, כשכירות וכעצמאיות, והן נוטלות חלק ניכר בפרנסת משפחותיהן, וגברים לא מעטים נוטלים חלק במלאכות הבית.

לפני טקס הקידושין נערך בין הצדדים הסכם הקרוי כּתוּבּה. בכּתוּבּה מפורטים חובותיו של הגבר כלפי אישתו במהלך הנישואין, שעיקרם חובת הפרנסה: הגבר מתחייב לשלם עבור מזונותיה, בגדיה, הוצאותיה הרפואיות ועוד. כן נקבע בכּתוּבּה איזה חלק מרכושו של הבעל תקבל האישה אם תתאלמן. הכּתוּבּה קובעת גם את חובותיו הכספיים של הבעל כלפי אישתו אם יתגרשו.

חובת כתיבת הכּתוּבּה מנומקת בכך שחייהם המשותפים של גבר ואישה חייבים להיות מבוססים על חוזה המבהיר את חובותיהם זה כלפי זה. בחברה המסורתית הכּתוּבּה מגוננת על האישה בכך שהיא מקשה על הגבר לגרשה ללא עילה.

בקהילות ובעדות יהודיות שונות נערכים טקסים ואירועים הקודמים לקידושין. אחד מהם הוא טקס החִינָה, הנפוץ בקרב יהודים שחיו בעבר בארצות מוסלמיות כמו מרוקו, הודו ותימן. יש העורכים לכלה ולחברותיה ולחתן ולחבריו מסיבות ובהן הם נפרדים סמלית מחיי הרווקוּת.

טקס הקידושין נערך תחת חוּפּה - יריעת בד מקושטת, המחוברת ל- 4 מוטות. בתקופות מסוימות נהגו להכין את המוטות מעצים שניטעו ביום לידתם של החתן והכלה. המוטות נישאים בידי קרובי משפחה או ידידים, כסמל לתמיכה משפחתית וחברתית. החופה מסמלת את קורת הגג המשותפת שבני הזוג נכנסים אליה לאחר הנישואין. רוב היהודים הנישאים בטקס דתי במדינות אחרות בעולם, עורכים את הטקס בתוך בית הכנסת; בישראל, רבים נוהגים להציב אותה תחת כיפת השמים ולערוך את הטקס מחוץ לבניין. כיפת השמים מסמלת את הקדושה השְׁמֵימִית, ואילו החוּפּה מסמלת את הקדושה הנוצרת באמצעות הנישואין בחיי האדם על פני האדמה.

החתן והכלה מגיעים לטקס במיטב בגדיהם. הכַּלוֹת נוהגות ללבוש שמלות לבנות מהודרות, שצבען מסמל טוהר וקדושה וכן פוריות (שכן גם צבעו של החלב, חלב האם, הוא לבן).

בחלקו הראשון של הטקס נוהגים (בקרב חלק מעדות ישראל) לערוך הקפות - הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים. הרב מחזיק כוס יין ומברך:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן."

החתן והכלה לוגמים מכוס היין, והרב מברך את ברכת הנישואין:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין."

אז אומר החתן: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל" והוא עונד על אצבעה של הכלה את טבעת הנישואין. לאחר מכן הרב קורא בקול את נוסח הכּתוּבּה.

בחלקו השני של הטקס הרב מברך שבע ברכות על כוס יין שנייה. הברכות הן:

  • "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן."
  • "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ."
  • "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם."
  • "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְּמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם."
  • "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ."
  • "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה."
  • "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה, וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ, [עוֹד] יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה."

אחרי אמירת שבע הברכות מקיימים מנהג עתיק - שבירת כוס: החתן מנפץ ברגלו הימנית כוס זכוכית. אחרי כן נערכת סעודה חגיגית, שבה חוזרים על שבע הברכות ולאחר מכן רוקדים, שרים ומנגנים.

‏‏הידעתם?

על שבירת הכוס בחתונה היהודית, ועל משמעותה
שבירת הכוס על ידי החתן נראית כיום כמנהג ייחודי של חתונה יהודית, והיא מוצגת כזכר לחורבן בית המקדש. המחקר מלמד שמקובל לראות זיקה בין שבירת הכוס לחורבן החל מן המאה ה- 14, אך שורשיו של המנהג עתיקים הרבה יותר. לפיכך נתנו החוקרים הסברים נוספים למנהג. אחד מהם היה האמונה ששבירת הכוס מסלקת שדים ומזיקים, העלולים לפגוע בבני הזוג בעת שמחתם. על פי הסבר אחר שבירת הכוס מסמלת את העובדה שהנישואין הם פעולה בלתי הפיכה - עם נישואיה הכלה הופכת לאישה והיא לא תוכל לחזור למצבה הקודם. הסבר אחר אומר ששבירת הכוס מסמלת את שבירת השייכות של הכלה למשפחת המוצא שלה, כחלק מהתקשרותה החדשה עם משפחת בעלה.

שבירת כוס במהלך טקס הנישואין מקובלת גם בקרב קהילות לא יהודיות מסוימות, והיא מעידה על כך שהסמליות הקשורה בה היא כלל אנושית. לדוגמה, יש קהילות מוסלמיות שבהן שוברים כוס כשהחתן והכלה נכנסים לחדרם המשותף. כאן השבירה מסמלת את המעבר של הכלה לחיי נישואין ופוֹריוּת.

בתקופתנו נוהגים הן רבנים העורכים נישואין והן זוגות נישאים להעניק משמעויות נוספות למנהג שבירת הכוס. לדוגמה, בחתונתם של זוג יהודים בארצות הברית הוסבר המנהג על ידי בני הזוג עצמם כזכר לבני העם היהודי שנספו בשואה. בני הזוג קישרו, אם כן, את שבירת הכוס לחורבן בן זמננו ולא לחורבן בית המקדש, שהתרחש לפני אלפיים שנה. הרב קשר את שבירת הכוס לשבריריותם של חיי אנוש בכלל, שיש לזכור אותה גם ברגעי שמחה.

חידושים בטקסי נישואין ביהדות

טקס הנישואין הנערך על פי ההלכה מקובל כיום על חלק גדול מהציבור היהודי בישראל, אולם בקרב יהודי העולם רבים אינם עורכים אותו יותר; את מקומו תופסים במקרים רבים טקסים שנוצרו על ידי הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי.

במדינת ישראל, טקס הנישואין הנערך על פי ההלכה הוא היחיד הנחשב תקף לגבי היהודים, אך המדינה מכירה בנישואין שנערכו במדינות אחרות בטקסים רפורמיים וקונסרבטיביים ואף בנישואין אזרחיים, כלומר בנישואין שנערכו בחו"ל על פי חוקי המדינה שבה נישאו בני הזוג. אזרחים ישראליים המעוניינים להינשא בנישואין אזרחיים עושים זאת במדינות אחרות. בציבור היהודי בישראל קיים ויכוח בשאלת הנהגת נישואין אזרחיים.

בטקסי הנישואין הנערכים על ידי הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים, וגם באלה שעורכים רבנים אורתודוקסים מסוימים, מוסכם שתוקפם ועוצמתם של הקידושין נובעים מן ההדדיות שבאמירות. בטקס הנערך בזרם הרפורמי, ולעתים גם בזרם הקונסרבטיבי, החתן מעניק טבעת לכלה והכלה מעניקה טבעת לחתן. החלפת הטבעות היא סמל לשוויון. עקרון השוויון בא לידי ביטוי גם בנוסח של הכּתוּבּה, שהיא הצהרה של שני בני הזוג על מחויבותם ההדדית להקים משפחה.

הזרם הרפורמי גורס כי על בני הזוג להיות מעורבים בעיצוב הטקס, כדי שישקף את אופיים ואת אופי הקשר ביניהם. בני הזוג מוזמנים ליטול חלק בעיצוב הכּתוּבּה יחד עם הרב המדריך ומנחה אותם – הם מעורבים בבחירת נוסחים שונים של ברכות, בשילוב ברכות של בני המשפחה, ובהוספת קטעי קריאה ושירה המבטאים אותם ואת עולמם הרוחני.

ריבוי נשים ביהדות

לאישה היהודייה מותר להינשא לגבר אחד, וההלכה אוסרת עליה בחוּמרה לקיים יחסי קירבה כלשהם עם גבר אחר בהיותה נשואה. לגבר היהודי, לעומת זאת, ההלכה מתירה עקרונית את הבִּיגַמְיָה, כלומר נשיאת אישה שנייה. אך למרות ההיתר, מאז שנת 1000 בקירוב נמנעו היהודים שחיו בארצות נוצריות לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה שנתקנה ביהדות, האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה, הרגמ"ה - רבנו גרשום "מאור הגולה". מדוע נוצרה התקנה? אחת הסיבות לכך היא שלנוצרים הותרו רק נישואין מוֹנוֹגַמִיִים (כלומר, נישואין בין גבר אחד לאישה אחת). מכיוון שהיהודים יכלו להתחתן עם אישה שנייה, האשימו הנוצרים את היהדות בכך שהיא מתירה ניאוף, כלומר מתירה קיום יחסי מין אסורים, ויש הסוברים שהתקנה נועדה למנוע מהנוצרים את האפשרות להאשים בכך את היהודים. אחרים רואים בתקנה דוגמה לעלייתו של מעמד הנשים. השקפה שלישית אומרת כי התקנה היא דוגמה להשפעה נוצרית על המיעוט היהודי באירופה.

כיום מקובלת תקנת רבנו גרשום על כל הקהילות היהודיות בעולם, ובמדינת ישראל נחקק חוק האוסר בִּיגַמְיָה. ועם זאת, בתנאים נדירים מותר לגבר לשאת אישה שנייה, וזאת בהסכמת 100 רבנים. לדוגמה: במצב שבו חלתה האישה במחלת נפש והגבר אינו יכול לקיים עִמה חיים תקינים, אך גם אינו יכול להתגרש ממנה (משום שחולת נפש נחשבת למי שאינה יכולה להחליט שרצונה בגירושין). לאישה, לעומת זאת, אין אפשרות לקבל היתר כזה מרבנים בשום מקרה, והיא לא תוכל להינשא בשנית בטרם התגרשה מבן זוגה הקודם.

יחסה של היהדות לגירושין

ביהדות קיימות גישות שונות לגירושין, כלומר להתרת קשר הנישואין. בעבר היו חכמים שטענו כי מותר לגבר לגרש את אשתו מכל סיבה הנראית לו, למשל: אם שרפה את התבשיל שהכינה עבורו או אם מצא אישה יפה ממנה. חכמים אחרים טענו כי יש להקשות על הגבר לגרש את אשתו, והם הסתמכו על דברי ר' אלעזר בתלמוד:

"כל המגרֵש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (תלמוד בבלי, סנהדרין, כב, ע"א).

ההלכה קבעה כללים לגירושין. מכיוון שאת הקידושין מבצע הגבר, גם הגירושין מתבצעים על ידיו. הגבר המתגרש צריך לחתום על מסמך הקרוי "גֵט", שלו נוסח עתיק והוא כולל את המשפט:

"הרי אַת מוּתרת לכל אדם."

קבלת הגט משחררת אותו ממחויבותו לאשתו, ואת אשתו - ממחויבותה כלפיו.

למרות שרק הגבר יכול להתיר את קשר הנישואין, מותר גם לאישה לתבוע את התרתו בבית הדין, ועל הדיינים לקבוע האם יש להשפיע על הבעל לשחרר את אשתו מן הנישואין. לאישה היהודייה קשה, אם כן, יותר להשתחרר מנישואין מאשר לגבר, ומצב זה מאפשר לגברים להפעיל לחצים על נשותיהם בתמורה למתן גט.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

ביהדות: "והיו לבשר אחד" (פריט זה)
בנצרות: "כי טוב להתחבר בנישואין"
באִסלאם: "כי הן כמלבוש לכם ואתם כמלבוש להן"



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ביהדות: "והיו לבשר אחד"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית