אחד היסודות החשובים בנבואתו של זכריה בא לידי ביטוי באימרא: "מי בז ליום קטנות". ואכן מצטרפות הקטנות שבנבואת זכריה לחזון גדול. במילים פשוטות ובלשון עצורה מעלה הנביא לפני שבי-ציון את חזון בניינה של הארץ החרבה. שני מוטיבים חוזרים ונשנים אצלו: קימום ערי הארץ החרבות ושיקום חקלאותה. חזון יישובם של ערי יהודה כבר בוטא בכתוב: "פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה" (ב', ח), והכוונה להתפשטות העיר מחוץ לתחום חומותיה. מלבבת יותר התמונה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידיו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (ח', ד-ה).
הבעייה המרכזית, שהעסיקה את נביאי דור החורבן ותקופת שיבת ציון, היה מצבה המוזנח של החקלאות בארץ, במיוחד לאחר שנחרבה תרבות המדרגות שבהרי הארץ. כבר יחזקאל מקונן על שממתם של "הרי ישראל", והוא חוזר פעמים אחדות וחוזה להם תקופה שבה הם יעטו שוב מטעי פאר כבימים מקדם. נושא זה של קימום חקלאות ההר העסיקה ביתר תוקף את חגי וזכריה, נביאי שיבת צין. עולי בבל משהגיעו ארצה מצאו את חקלאותה הרוסה ועזובה. הם אמנם ניגשו לתקן את המדרגות, לשקם את המיתקנים החקלאיים ולנטוע כרמים ושאר עצי פרי. אבל מסתבר שבמהלך העבודה נתברר להם, כי חסרים הם את הידע והניסיון הדרושים לחקלאות-הבעל ההררית של ארץ ישראל, זו שהיא שונה בהחלט מחקלאות-השלחין הבבלית, שהכירוה בשבתם בגולה. תופעה מעין זו היינו עדים לה בימי שיבת ציון של ימינו, שהעולים הראשונים, גם אלה שקיבלו הכשרה חקלאית בגולה, לא הכירו את עבודת האדמה בתנאי הארץ, ובשנים הראשונות להתיישבותם נחלו כשלונות חמורים. בשתי תקופות אלה של שיבת ציון הצטרפו לחוסר הניסיון החקלאי בתנאי הארץ גם פגעי טבע וידי השכנים המחבלים. הארץ לא נענתה לעובדיה, והפיחה את נפש בעליה. חגי מתאר מצב אומלל זה: "זרעתם הרבה – והבא מעט" (א', ז); "בא אל ערמת עשרים – והיתה עשרה; בא אל הירקב לחשוף פורה – והיתה עשרים, הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד" (ב', טז-יז).
לעומת המציאות האכזרית חוזה זכריה חזון שבוטא לפנים בפתגם: "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מל"א ה', ה; השווה מיכה ג', ד). זכריה מוסיף לפתגם זה נופך אישי, בלתי אמצעי: "ביום ההוא נאום ד' צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" (ג', י). למוטיב זה חוזר זכריה ומפרטו: "כי זרע השלום, הגפן תתן פריה, והארץ תתן את יבולה, והשמים יתנו טלם, והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה" (ח', יב). מאליה מבקשת כאן ההשוואה עם דברי חגי הנביא: "על כן עליכם כלאו השמים מטל, והארץ כלאה יבולה (א', י), ואצל זכריה באה האנטיתיזה: "והארץ תתן את יבולה, והשמים יתנו טלם". אפשר גם שראשיתו של כתובנו: "כי זרע השלום – הגפן תתן פריה" מתייחס אף הוא לדברי חגי: "העוד הזרע במגורה – ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית – לא נשא" (ב', יט).
הביטוי "כי זרע השלום – הגפן תתן פריה" נראה לכאורה קטוע. יונתן תירגם: "זרע יהי שלם" – הזרע יהא שלם. נראה יותר פירוש של הראב"ע: "יזרעו ויקצרו איש איש בשלום", ויפה מסביר בעל מצודת דוד: "הצלחת הזרע מביאה שלום, כי בהעדר התבואה – עין ברייה צרה בחברתה, והיא סיבה אל השנאה והמריבה. לא כן כשהברכה מצויה".
ביטוי זה – "זרע השלום" – יש לו הקבלה מסויימת בכתובים אחדים, כלמשל אצל הושע: "זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד" (י', יב). ובהיפוך אצל איוב: "חורשי און וזורעי עמל – יקצרוהו" (ד', ח). וירמיה קובע: "ואנוכי נטעתיך שורק – כולו זרע אמת" (ב', כא). בכתובים אלה מתקשרים לזרע המונחים: צדקה, חסד, און, עמל, ואמת בהוראה מושאלת. לעומת זאת אצל זכריה הצירוף "זרע השלום" הוא בעל משמעות מוחשית: הזרע המביא שלום, או הזרע שיבולו המבורך מעיד על שלום ושלווה השוררים בארץ. מעין מה שחזה ישעיה: "והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", וסיומו של הכתוב הוא: "אשריכם זורעי על כל מים" (ל"ב, טז-כ). הרי שלפנינו כתובים בהם חזון על אמת, צדקה ושלום בהקשר עם הזרע והזריעה. אותו רעיון שהביעו בצימצום מלים זכריה הנביא בביטוי "זרע השלום".
לחלקים נוספים של המאמר:
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : זרע השלום (לזכריה פרק ח') (פריט זה)
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : החקלאות בזמנו של מלאכי
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : צאו ההר והביאו עלי זית (לנחמיה ח')
