איך נוצר ספר חוקים?

עד כה עסקנו בהיווצרותם של החוקים, אולם לא עסקנו בשאלת היווצרותו של "ספר חוקים". כיצד מתגבש טקסט כתוב, שעליו מתבססים ועל פיו גוזרים את הדין?

קרוב לוודאי שבמערכות המשפט הראשונות הכתיבו חיי היומיום את החקיקה. שני אנשים הגיעו לשער העיר לאחר ששורו של האחד נגח את השור של חברו. השופטים, זקני העיר היושבים בשער, דנו בשאלה והגיעו למסקנה. שלוש שנים לאחר מכן באו שני אנשים חדשים, והפעם שורו של האחד נגח את החמור של חברו. במקרה הזה הייתה כבר עבודת השופטים פשוטה הרבה יותר, שכן הם היו יכולים פשוט לפשפש בזיכרונם ולהשתמש בפסק הדין הקודם שלהם. החוקרים סבורים כי במשך הזמן החלו תקדימים כאלה להיכתב, ואז יכלו השופטים לחטט בערמת הרשימות של בית הדין, למצוא את התקדים מהמשפט הקודם וליישם אותו על המקרה שלפניהם. החיטוט בערמת הרשימות בימים שבהם חוּבּרו קובצי החוק הראשונים לא היה חיטוט בערמת ניירות מרשרשת, אלא בלוחות טין כבדים שתקדימים אלה מן הסתם נחקקו עליהם.

כפי הנראה, מתקדימים כאלה חוּבּרוּ קובצי החוק הראשונים. המאפיין של חוקים כאלה, המבוססים על מקרים ספציפיים, הוא שהם מנוסחים כמו מקרים פרטיים ולא כמו חוקים כלליים. למשל:

"איש כי נשבה במלחמה, או בפשיטה, או נלקח באונס, והיה בארץ נוכרייה ימים רבים, ולקח איש אחר את אשתו וילדה לו בן, והיה אם ישוב, ילך ויקח לו את אשתו" (חוקי אַשְׁנוּנָה 29)

קל לדמיין את הסיפור העומד מאחורי החוק: השנים שבהם אשת החייל לא מקבלת שום סימן חיים מבעלה; המצוקה שלה; החלטתה להינשא לאיש אחר שבו פגשה במהלך שנים אלה, או אולי הכירה כבר מאז ילדותה; התדהמה והזעזוע כשהבעל השבוי חוזר לפתע, אחרי שנים רבות; הדמעות והפנייה לזקני העיר, המכריעים כי האישה צריכה לחזור לבעלה המקורי.

כשאנו מעיינים בחוק הזה, אנו פוגשים סיטואציה אנושית מוּכּרת, היכולה להתרחש בסיפור פלטיאל בן לַיִש מתקופת המקרא, בסיפור של מרטין גֵר מימי הביניים, או בסיפור של עגנון מהמאה ה-20. סגנון הניסוח של החוק לא מוחה את עקבותיהן של הדמויות החיות האנושיות, שפעלו לפני כארבעת אלפים שנה בעיר אשנונה.

חוק זה נכתב כשהוא מנוסח כמקרה "אם... אז…". ניסוח כזה של חוק מכוּנה "קָזוֹאִיסְטִי". חוק קזואיסטי הוא חוק העוסק ב"קאזוס" case -, מקרה - אירוע מסוים שבאמצעותו מוגדרת הנורמה.

רוב קובצי החוק הקדומים מנוסחים כחוקים קזואיסטיים, וברבים מהם קל להבחין בשרידיהם של הסיפורים האנושיים שבעקבותיהם נוצרו החוקים. כמה מחוקרי המקרא הראשונים התעניינו בדיוק בתחום הזה של נסיבות החיים המיוחדות (אותן כינו "המושב בחיים") שהביאו להיווצרות של טקסטים.

חוקר המקרא הגרמני אלט הבחין בתופעה מעניינת: בין חוקי המקרא יש חוקים המנוסחים כמקרה פרטי - כלומר, כחוק קזואיסטי המשמֵר את נסיבות החיים המיוחדות; ויש חוקים אחרים, כלליים, המנוסחים בפסקנות ובהחלטיות שאינן מותירות שריד מן המקרה הפרטי, ואינם מנוסחים כתנאי. חוקים אלה מכוּנים חוקים אַפּוֹדִיקְטִיִים.

אלט היה סבור כי החוקים הקזואיסטיים היו קדומים יותר, וכי הם התבססו על מקרים שצצו בחיי היומיום ועל מערכות משפט אזרחיות של עמי הסביבה. לעומתם החוקים האפודיקטיים, שרבים מהם עוסקים בתחומים שבין אדם לאלוהיו, הם יצירה ישראלית מקורית, פרי של הגוּת ושל התפתחות חיי המשפט.

החוקים המשמשים במשפט המודרני שונים מאוד באופן הניסוח שלהם גם מהחוקים הקזואיסטיים המקראיים וגם מהחוקים האפודיקטיים.

רבים מחוקרי המקרא סבורים, כמו אלט, כי החוק המקראי התפתח באופן שבו התפתחו קובצי חוק אחרים. בחיי היומיום נוצרו תקדימים משפטיים שהפכו אחר כך לחוקים קזואיסטיים, ומאוחר יותר הפכו לחוקים כלליים.

חוקרים אחרים טוענים כי החוק המקראי אינו ספר חוקים רגיל, אלא טקסט דתי-אידאולוגי ה"מתחפש" לספר חוקים. על מה מבוססת טענה זאת?

חלק מחוקרים אלה מבססים טענה זאת על האופן שבו החוקים מנוסחים. רבים מחוקי המקרא נוסחו תוך שימוש באמצעים ספרותיים, כמו מילה מַנחָה או מִצְלוֹל. שימוש באמצעים כאלה מאפיין נאומים הנאמרים בציבור ולא חוקים המופיעים בספרי חוק מאוּבּקים, הנשלפים מדי פעם כדי לשמש את השופטים.

נימוק נוסף לחיזוק הטענה שחוקי המקרא לא נכתבו כטקסט משפטי אלא כטקסט אידאולוגי-ספרותי הוא העובדה, שלפעמים מתקבל הרושם שמחברי סיפורים על תקופות מאוחרות מיציאת מצרים לא הכירו את חוקי התורה.