עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה > גיאולוגיה של ארץ-ישראלעמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > הנגב
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על התהוותם והרכבם של ההרים שמעל אילת ("מסיב אילת") ועל החי והצומח שבהם.



בין חול ושחם
מחבר: עזריה אלון


אבן, אבן, אבן לכל מלוא העין: פסגות, קירות סלע, גיאיות, מישורי צרירים - הכל אבן: שחורה, צבעונית, או בהירה ומסנוורת את העין; סלעי ענק, אבנים, חצצים, חול גס - הכל אבן.

כך מצטיירים ההרים שמעל אילת בעיני הצופה השטחי. אם הוא שוויצרי או הולנדי הוא מוקסם: סוף סוף, אחרי ירק או שלג שאין להם סוף יש משהו ראשוני - בלתי מכוסה. אם הוא ישראלי - הכל תלוי בשאלה אם הוא יודע לראות מעצמו, או מישהו לימד אותו לראות.

בלשון הגיאולוגית, שעברה כבר במידה מסוימת אל לשון הדיבור של אוהבי הטבע, קוראים לערימה הזאת של ההרים, המרוסקת והמגובבת, "מסיב אילת". פעם היינו סבורים כי כאן אנחנו יכולים לגעת במעשה בראשית ממש, וכי ההרים העשויים שחם עומדים כך, ללא שינוי, מאז בריאת העולם (או קרום כדור הארץ) וכי מעולם לא שקעו ולא התרוממו, אבניהם לא השתנו, וים לא כיסה אותם. היום אנחנו יודעים כי אכן הם קדומים מאוד, בני מאות מיליוני שנים, אבל התמורות לא פסחו גם עליהם: ם הם עלו וירדו, נתרסקו ונתגבשו מחדש, ואפילו היו מתחת לים. עם כל את הרי הם הדבר הקדום ביותר שישנו בארץ-ישראל. "הם" - אלו הרי שחם שאנו רואים במעלה אילת, כי ההרים של אבן החול המקיפים אותם עירים מהם.

בסך הכל הם שולי-השוליים של גוש הרי סיני, שאף הם שוליים של גוש גדול יותר - המסיב הערבי-נובי, הכולל את מזרחה של מצרים ואת חצי-אי רב, אשר ים סוף שוסע בהם שסע עמוק. עבורנו יש לפינה הקטנה הזו שיבות מיוחדת, כי אין לנו עוד אחת כמותה. ארץ-ישראל היא ארץ עירה, וגילם של רוב הריה אינו עולה על מאה מיליון שנים. במעמקי מכתשים אנחנו מגיעים לגיל כפול מזה, ואילו הרי אילת מושכים אותנו רבה הרבה למטה מכך.

המפה הגיאולוגית של האוצר הזה היא העליזה ביותר מכל המפות, וגם מורכבת יותר. דווקא משום שאנחנו בשולי המסיב (גוש ההרים) מרובות אן ביותר השכבות הגיאולוגיות והתופעות השונות והמשונות - שבירה, מיטה, גושי הרים עולים ויורדים, הכל במעורבב, ובשטח קטן.

אנחנו, הרגילים מצפון הארץ להרי גיר בצבע צהבהב-חום, או לכל היותר תוספת של בזלת בצבע אפור, עומדים כאן בפני שפע צבעים המבלבל את עתנו, וכדי לעשות סדר בצבעים נעשה תחילה סדר בשכבות האבן, גיליהן ולתולדותיהן.

הקדומה ביותר, זו הנקראת בפינו בשם הכולל (והבלתי מדויק) "גרניטים" גילה הוא בין 500 ל- 1000 מיליוני שנים. אין בה שרידי בעלי-חיים, ודבר זה מקשה גם על קביעת גילה. אין בה שכבות, אלא מבנה גבישי בלבד של האבן, והיא היוצרת את הפסגות המחודדות והשסועות. צבעיה – ככל שיכול לעלות על הדעת: מאפור בהיר עד סגול ושחור, עובר דרך אדום וחום. כל זאת - בלי להביא בחשבון את שינויי הצבע עם שינוי קרינת השמש, בשעות השונות של היממה.

מעליה, או בצידה, באות השכבות של אבן החול. אלה נוצרו, בדרך כלל, עקב השקעת חול על-ידי הרוח בתקופות שבהן היה השטח יבשתי. גילן של שכבות החול – מ- 500 מיליון שנה (פריקמבריום) עד 150 או 120 מיליון שנה (קרטיקון תחתון), ומחוסר מאובנים קשה מאוד לקבוע במדויק לאיזה גיל שייכת כל אחת מהן. מקובל כי הוותיקה ביותר היא זו שבעמודי שלמה, ומכאן אנו למדים כבר על אופיין של שכבות אבן החול: יש בהן מבנה שכבתי - כל דור של רוחות השקיע את החולות לפי אופיו ומנהגו. יש בהן מגוון עשיר ביותר של צבעים, בעיקר בזכות תחמוצות של ברזל ושל מתכות אחרות המעורבות בתוך החול. הצבע השולט באבן החול הוא חום-אדום, אבל מלבדו מצויים כאן חולות בכל צבעי הקשת. יש מקומות שבהם רבודים הצבעים זה על גבי זה, בשכבות דקות, ויוצרים מיני "חלבה" להנאת עיניהם של הטיילים.

באבן החול מצויים גם הנחושת והטורקיז והאבנים הירוקות שהתחבבו כל כך על הישראלים - וגם חול זכוכית לבן.


 

הרוח והמים מפסלים באבן-החול


אין כאבן החול לעיצוב צורות על-ידי המים ועל-ידי הרוח. היא רכה, יחסית, ונענית לכל פעולות הפיסול של כוחות הטבע. לכן יש בה קירות

ומפלים נהדרים; קניונים צרים, שקרן שמש איננה חודרת אל תוכם; עמקים נעלמים; פסלים, המתחרים בכל פסל מעשה ידי אדם: ראשים, עמודים, פטריות, "עלמות" (עמוד אבן, נושא ראש עשוי אבן יותר קשה ופחות מתפוררת) וכל מה שאפשר להעלות בדמיון. צורה אופיינית לקירות אבן החול נקראת "טאפוני" - מעין מבנה כוורת, כולו חורים-חורים ומחיצות ביניהם. את החורים מתחילה ההמסה הכימית, ומשלימה הרוח. הקניון האדום (נחל שני) הוא קניון אופייני באבן חול אדומה.

על החול באה שכבת אבן הגיר, שיש בה שכבות, ישרות או מקומטות, נטויות או שבורות, והיא מוכרת לנו היטב מצפון הארץ, על מאובניה ועל שכבותיה. בכל זאת, קימוט מעין זה שאנו רואים מתחת למעלה הסירים הוא אחד במינו בארץ כולה. אנשים המתארים לעצמם את אלוהים בדמות יהודי גדול עם זקן לבן קוראים לקימוט הזה, הדומה באמת לאצבע ענקית, בשם "אצבע אלוהים".

לא היינו מזכירים את הגיר, אלמלא בא ונתקע בין אבני החול ובין הגרניטים, כאילו להכעיסנו ולומר: אל תשוויצו; גם כאן היה ים (אבן הגיר נוצרה כולה מתחת לפני הים, כפי שיעידו מאובניה). היינו רוצים להאמין כי הים היה רק מצפון למסיב, אבל בא נחל רחבעם שממערב לאילת וטופח על פנינו: שקע גדול, בתוך גוש הגרניטים, בין שני קווי שבר, מלא בגיר משוכב יפה ומעיד עדות מוחלטת כי השטח היה תחת ים.

עד מלחמת השחרור לא חדר שום יהודי אל תוך השטח המרוסק הזה: המסעות הבודדים לאילת הגיעו מן הערבה או מעקבה. כך, אפוא, כאשר תוכנן כיבוש אילת במבצע "עובדה" באדר תש"ט (מארס 1949) לא ידע איש איך, בדיוק נראה השטח. סיירי חטיבת הנגב של הפלמ"ח הגיעו רק עד שדה אברהם, כ- 60 קילומטר מצפון לאילת, ועל פי העיקרון של "סמוך" הניחו כי אם הגיעו עד כאן, יגיעו גם מכאן והלאה. כאשר החלה ההתקדמות הממשית דרומה, והם הגיעו אל בקעת הירח, התברר כי מכאן

דרומה אין כל אפשרות לעבור ברכב - הגיאיות העמוקים המגיעים עד גבול מצרים הינם בלתי עבירים בהחלט. נאלצו, אפוא, לעקוף מערבה ולהיכנס לאילת דרך הגבול המצרי. רק יותר מעשר שנים אחר כך סללו הצנחנים, ביוזמתו של יאיר פלד ז"ל, דרך קשה העוברת את הגיאיות האלה מצידו הישראלי של הגבול.

לא ניפרד מן הסלעים בלי להזכיר את חילופי הצבע המתרחשים כאן במשך שעות היום. כל ניסיון לענות על השאלה "מה צבע המדבר" נועד מלכתחילה לכישלון, כי הצבעים משתנים כאן מקצה לקצה מיום ליום ומשעה לשעה (ובשעות שחר או בין-ערביים מדקה לדקה). מי שחושב כי מדבר הסלעים הזה הוא דבר מת - שיבוא הנה, אבל לא בצהריים, ויסתכל בעיניים פקוחות. בצהריים באמת הכל הולך לישון למשך כמה שעות ונראה אחיד וללא שינוי, וגם מסנוור את העיניים. אבל בבוקר ובערב, ובייחוד עם זריחה ושקיעה - שיגעון.

לכל הר ולכל גיא יש שם. לקצתם היו שמות ערביים, בעיקר על המפות מימי המנדט, כי אוכלוסין לא היו כאן. עכשיו יש לכולם שמות עבריים, ורק הם קיימים במפה ובשטח. שמעת מישהו מדבר על ואדי מנעייה או ואדי גיסריה? תמנע וגשרון זה כמובן, דבר אחר, ועמרם או שלמה קיימים כאן, כביכול, מאז ימי התנ"ך.

הדבר האחרון המצוי כאן הוא - מים בקיץ. אפשר להצביע על עין נטפים - מעיין קטנטן, המטפטף טיפה-טיפה לתוך שוקת במעלה נחל נטפים, ועל באר מלחן שמצפון לאילת. מלבדם מצויות כמה "ת'מילות" - מקומות בחול שמתחתיהם מצויים מי תהום גבוהים, שאפשר לחפור ולהגיע אליהם. בחורף הכל שונה. גבים בין הסלעים מתמלאים מי שטפונות, ותורמים את תרומתם לחיים במדבר.

אחרי שהשתכנעת כי ביובש הזה ובין הסלעים הקירחים לא יכלו להתקיים בכלל חיי אדם בא הארכיאולוג וטופח על פניך. כשאתה שומע אותו נדמה לך כי כל השטח היה מלא אנשים, בצפיפות של עיר: כורי נחושת, מחפשי טורקיז, מסתתי צור, רועים ואנשי שיירות. המפורסמים בין האחרונים הם החאג'י - העולים לרגל למכה, שהיו באים מצפון אפריקה וממצרים ועוברים בנחל רודד או במעלה אילת בדרך אל עקבה, וממנה אל מכה.

היום מחליפים אותם הטיילים, המשוטטים כאן עם מפת סימון שבילים בידם ומחפשים את השביל הירוק או את השביל האדום המסומן בשטח ועל המפה ומוליך אותם אל מחוז חפצם. עשרות בני נוער ומדריכיהם, אשר בילו ימים ארוכים בשטח, מצוידים בקופסאות צבע פעלו כאן מטעם בית- ספר שדה אילת והוועדה הציבורית לסימון שבילים והכינו את המרחב לטיול לבני-אדם.



 

מרחב מלא חיים


אחרי שהשתכנענו כי אכן הסלעים והאבנים, ההרים והקניונים אינם דוממים אלא חיים, באה ההפתעה השנייה: המרחב הזה מלא חיים גם במובן המצומצם יותר - צמחים ובעלי חיים. איך הם מתקיימים כאן, בכמות משקעים ממוצעת של כעשרים מ"מ לשנה, כאשר יש שנים של שטפונות ושנים שאין בהן אף טיפת מים - זו בעיה שלהם (שאנחנו חוקרים אותה בעניין רב), אבל עובדה - הם חיים!

בנחלים עומדים עצי שטה, בני עשרות או מאות שנים, ועליהם מטפס טפיל, פעיל ועליז - הרנוג השטים. אין לו דאגות מים - לכך דואג עץ השיטה, והוא יכול לפתח עלים רעננים וירוקים, ופרחים אדומים בשפע. איך אמר אחד החיילים? יש פואנציאנות במדבר!

על קירות הסלע שיח ולו עלים ירוקים, עגולים, נוקשים, הנראים כמכוסים בשעווה, והירק שלו הוא ניגוד זועק לצבעי הסלע. זהו הצלף הסחוסי. פירותיו נראים תחילה כעין מלפפונים ירוקים, ואחר כך הם מאדימים ונבקעים, ומספקים פרנסה לבולבולים המעופפים כאן. אל דאגה: את הזרעים אין הבולבול מעכל, והוא פולט אותם על סלע אחר, שבין חריציו ינבוט צלף חדש.

או קת את שיחי הזוגן: רוב חודשי השנה הם נראים מתים, כאילו נשכחו כאן באיזה עידן רחוק. רק בחורף הם מתכסים למשך כמה חודשים, או אפילו רק לכמה שבועות, בעלים ירוקים ובשרניים, ומכינים לעצמם פרנסה למשך חודשי הקיץ, שבהם ישקעו בתרדמה. כמה זמן אפשר לחיות כך? בדיקות גיל שנעשו בהם ענו על השאלה: מאתיים שנה ויותר! בצידם - צמחים חד-שנתיים, החיים כמה שבועות בלבד, ואף זאת לא בכל שנה!

ואיזה שפע של בעלי-חיים! לא ננסה אפילו למנותם, ונזכיר רק כמה מהם ברמז: זוחלים שונים סבורים, כנראה, כי המדבר הזה הוא-הוא גן-העדן. ארבעה מיני חרדונים, כמה מיני נחשים - ביניהם שלושה ארסיים - ולטאות ושממיות. חרדון סיני מבריק על הסלעים, כשהוא הופך כחול כולו לכבוד הגברת חרדונה. חרדון הצב ההדור, היפה והצבעוני בין חרדוני ארצנו, מיוחד לאשור זה בלבד: הוא חי רק בגרניטים ואבני חול, שצבעם מתאים לצבעו.

אולי משום כך אוהבות גם הורדיות - ציפורי שיר שצבען ורוד – את ההרים הללו. הדורסים בוחרים בשטח הזה, בייחוד בשוליים המזרחיים שלו, מטעם אחר: הערבה מהווה נתיב נדידה לכל הדורסים בדרכם מאירופה לאפריקה ובחזרה. כל שנה עוברים כאן מאות אלפי עיטים, בזים, דלות, נשרים ושאר עופות דורסים, ויש טוענים כי זהו המקום הנפלא ביותר בעולם לראותם בהמוניהם. שעת בוקר באביב בין צוקי המזרח מפצה את הצפר על כל הטורח שלו.

סיפורם של יעלי אילת הוא סיפור הצלחה, אשר לצה"ל יש בו חלק: בסוף שנות הארבעים הם היו על סף כיליון גמור, לאחר שהבדואים הצטיידו בנשק אש, וחיסלו כמעט את כל היעלים, שאורח חייהם עשה אותם קורבנות אידיאליים לנשק כזה. עם כניסת צה"ל, ועוד לפני שחוקי הגנת הטבע היו ברורים ומחייבים, נמצאו כמה קצינים "משוגעים" שלא הניחו לחייליהם לירות ביעלים, ויותר מכן: כשהוברר להם כי חיי היעלים תלויים במקורות מים - התקינו בשולי המחנה שוקת ליעלים, שיבואו וישתו, והם באו ושתו. במשך השנים הם פרו ורבו, ועברו אפילו להתפרנס על אשפת צה"ל: היה זה מראה לא מרנין לראות יעל זכר, הדור בקרניו ובזקנו, נובר באשפתות ואוכל מלפפון רקוב, או את "במחנה". מכל מקום -מראה היעלים בהרי אילת הוא מן המראות המרשימים.



 

מפת שבילים חדשה


המטיילים, שאהבו פעם את ההרים הללו, זנחו אותם לטובת סיני, אבל עכשיו הם חוזרים. מפת השבילים החדשה, 1:50,000 תחזור אל ילקוטי הצד.

למותר לומר כי העוסקים בשמירת הטבע נתנו את עינם בגוש הרי אילת מאז ראשית הפעילות למען שמירת הטבע. השטח הזה מצויר על המפות של רשות הטבע כשמורה, אף כי עדיין לא עבר את כל ההליכים החוקיים הדרושים להכרזה רשמית על כך. אפילו בדיונים שהתנהלו בעקבות כניסתו החדשה והמסיבית של צה"ל לנגב היה מקובל על הכל כי בשטח הזה תתנהל פעילות צבאית מינימלית, וכי העדיפות הראשונה תינתן כאן לטבע, ולאלה שיבואו לצפות בו.

ובכן, נא להכיר מחדש: מסיב אילת.




___________________________________
נכתב ביוני 1980, לאחר הסכם הנסיגה מסיני.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: בין חול ושחם
מחבר: אלון, עזריה
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית