בין חול ושחם מחבר: עזריה אלון

חזרה3

אבן, אבן, אבן לכל מלוא העין: פסגות, קירות סלע, גיאיות, מישורי צרירים - הכל אבן: שחורה, צבעונית, או בהירה ומסנוורת את העין; סלעי ענק, אבנים, חצצים, חול גס - הכל אבן.

כך מצטיירים ההרים שמעל אילת בעיני הצופה השטחי. אם הוא שוויצרי או הולנדי הוא מוקסם: סוף סוף, אחרי ירק או שלג שאין להם סוף יש משהו ראשוני - בלתי מכוסה. אם הוא ישראלי - הכל תלוי בשאלה אם הוא יודע לראות מעצמו, או מישהו לימד אותו לראות.

בלשון הגיאולוגית, שעברה כבר במידה מסוימת אל לשון הדיבור של אוהבי הטבע, קוראים לערימה הזאת של ההרים, המרוסקת והמגובבת, "מסיב אילת". פעם היינו סבורים כי כאן אנחנו יכולים לגעת במעשה בראשית ממש, וכי ההרים העשויים שחם עומדים כך, ללא שינוי, מאז בריאת העולם (או קרום כדור הארץ) וכי מעולם לא שקעו ולא התרוממו, אבניהם לא השתנו, וים לא כיסה אותם. היום אנחנו יודעים כי אכן הם קדומים מאוד, בני מאות מיליוני שנים, אבל התמורות לא פסחו גם עליהם: ם הם עלו וירדו, נתרסקו ונתגבשו מחדש, ואפילו היו מתחת לים. עם כל את הרי הם הדבר הקדום ביותר שישנו בארץ-ישראל. "הם" - אלו הרי שחם שאנו רואים במעלה אילת, כי ההרים של אבן החול המקיפים אותם עירים מהם.

בסך הכל הם שולי-השוליים של גוש הרי סיני, שאף הם שוליים של גוש גדול יותר - המסיב הערבי-נובי, הכולל את מזרחה של מצרים ואת חצי-אי רב, אשר ים סוף שוסע בהם שסע עמוק. עבורנו יש לפינה הקטנה הזו שיבות מיוחדת, כי אין לנו עוד אחת כמותה. ארץ-ישראל היא ארץ עירה, וגילם של רוב הריה אינו עולה על מאה מיליון שנים. במעמקי מכתשים אנחנו מגיעים לגיל כפול מזה, ואילו הרי אילת מושכים אותנו רבה הרבה למטה מכך.

המפה הגיאולוגית של האוצר הזה היא העליזה ביותר מכל המפות, וגם מורכבת יותר. דווקא משום שאנחנו בשולי המסיב (גוש ההרים) מרובות אן ביותר השכבות הגיאולוגיות והתופעות השונות והמשונות - שבירה, מיטה, גושי הרים עולים ויורדים, הכל במעורבב, ובשטח קטן.

אנחנו, הרגילים מצפון הארץ להרי גיר בצבע צהבהב-חום, או לכל היותר תוספת של בזלת בצבע אפור, עומדים כאן בפני שפע צבעים המבלבל את עתנו, וכדי לעשות סדר בצבעים נעשה תחילה סדר בשכבות האבן, גיליהן ולתולדותיהן.

הקדומה ביותר, זו הנקראת בפינו בשם הכולל (והבלתי מדויק) "גרניטים" גילה הוא בין 500 ל- 1000 מיליוני שנים. אין בה שרידי בעלי-חיים, ודבר זה מקשה גם על קביעת גילה. אין בה שכבות, אלא מבנה גבישי בלבד של האבן, והיא היוצרת את הפסגות המחודדות והשסועות. צבעיה – ככל שיכול לעלות על הדעת: מאפור בהיר עד סגול ושחור, עובר דרך אדום וחום. כל זאת - בלי להביא בחשבון את שינויי הצבע עם שינוי קרינת השמש, בשעות השונות של היממה.

מעליה, או בצידה, באות השכבות של אבן החול. אלה נוצרו, בדרך כלל, עקב השקעת חול על-ידי הרוח בתקופות שבהן היה השטח יבשתי. גילן של שכבות החול – מ- 500 מיליון שנה (פריקמבריום) עד 150 או 120 מיליון שנה (קרטיקון תחתון), ומחוסר מאובנים קשה מאוד לקבוע במדויק לאיזה גיל שייכת כל אחת מהן. מקובל כי הוותיקה ביותר היא זו שבעמודי שלמה, ומכאן אנו למדים כבר על אופיין של שכבות אבן החול: יש בהן מבנה שכבתי - כל דור של רוחות השקיע את החולות לפי אופיו ומנהגו. יש בהן מגוון עשיר ביותר של צבעים, בעיקר בזכות תחמוצות של ברזל ושל מתכות אחרות המעורבות בתוך החול. הצבע השולט באבן החול הוא חום-אדום, אבל מלבדו מצויים כאן חולות בכל צבעי הקשת. יש מקומות שבהם רבודים הצבעים זה על גבי זה, בשכבות דקות, ויוצרים מיני "חלבה" להנאת עיניהם של הטיילים.

באבן החול מצויים גם הנחושת והטורקיז והאבנים הירוקות שהתחבבו כל כך על הישראלים - וגם חול זכוכית לבן.


 

הרוח והמים מפסלים באבן-החול

מרחב מלא חיים

מפת שבילים חדשה