המושג חברה אזרחית, על אף הוויכוחים הרבים שהוא מעורר, עדיין מצליח לתת ביטוי מקיף ומרתק לצורה מאורגנת של מימוש חירויות בידי בני-אדם. המאה השמונה-עשרה הצמיחה שתי תפיסות של סדר חברתי: ליבראלית וקולקטיביסטית. הראשונה העמידה במרכז את הפרט האוטונומי, את מעלותיו (virtues) כמי שניחן בעקרונות של הגינות, סובלנות, הדדיות, אחווה ותבונה, ואת זכותו הטבעית לבעלות על קניין. זכות זו הפכה למרכזית לאחר צמיחתו של המעמד הבורגני באירופה, עד שלעתים המושג "חברה אזרחית" הפך לזהה עם המושג "חברה בורגנית." זו חברה המצליחה, כך סברו תומכיה הנלהבים, להסדיר בדרכי שלום ניגודים בין חבריה, להבטיח את אושרם, ולהגביל את השלטון באמצעות חקיקה, שיטה ייצוגית, הפרדת רשויות ואף משטר ביזורי. הגבלת השלטון נתפסה כחשובה נוכח התמורות ההיסטוריות, שהעמידו במרכז את צורת השליטה המדינתית. צורת שליטה זו כוננה עצמה כרשות-על ריבונית, נטרלה מוקדי כוח חלופיים, שקדה על טיפוחם של מנגנונים ביורוקרטיים רבי עצמה ובעלי יכולת של השתלטות על הכלכלה ועל החברה גם יחד, ועסקה תדיר בגביית מסים ובגיוסו של "ההון האנושי" למלחמה.
למול התפיסה הזו, התפתחה מסורת דמוקרטית אחרת ביחס לאפשרות של מימוש חירויות. זו הקולקטיביסטית, לא צמצמה את הסדר החברתי למרכיביו האנושיים, אלא ראתה אותו כקהילה אשר לה מטרות משותפות המבוססות על "הרצון הכללי". על-פי תפיסה זו למדינה נועד תפקיד חשוב של אכיפת "הטוב המשותף" על בני-האדם ושל הבטחת השוויון, לא רק הפוליטי אלא גם החברתי והכלכלי. גרסה זו של החברה האזרחית כללה ביקורת נוקבת כלפי הגישה הליבראלית, ומי שנתן לה ביטוי סוציולוגי מקיף, במאה התשע-עשרה, היה מרקס. הוא סבר, כי חלוקת העבודה החברתית משקפת את עצמתו של המעמד העליון, השולט על אמצעי הייצור ומעצים באמצעותם את אי-השוויון בחברה. כך הופכת החברה האזרחית למוקד של דיכוי מעמדי, של ניכור ושל יצירת אשליה של שחרור המושגת גם באמצעותם של החוקים הליבראליים שאינם מתמודדים עם הבעיה האמתית של החברה. ייתכן שאת התחליף לליבראליזם ראו הקולקטיביסטים במשטרים הסוציאליסטיים והמרקסיסטיים. אלא שהחברה האזרחית התקשתה שם, בדרך כלל, להגשים את הבטחותיה לחירות, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן.
שתי התפיסות, הליבראלית מזה והקולקטיביסטית מזה, נחלקו ביניהן בשאלות שנגעו למקומו של הפרט בחברה, למידת ההשתתפות הפוליטית הרצויה, לתפקידה של המדינה, למאפייניו של אי-השוויון, ליחס בין התחום הפרטי לציבורי, ולאופיה של החברה אזרחית. זו האחרונה לא זכתה, במשך מרבית שנות המאה העשרים, לעניין מחקרי רב. תחייתו המחודשת של המושג חברה אזרחית התרחשה במזרח-אירופה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים – בפולין עם תנועת סולידריות, בצ'כסלובקיה עם "צ'רטר 77", וגם בברית המועצות, למשל עם תופעת "הסמיזדט" (ההפצה המאסיבית של ספרים שנאסרו על-ידי השלטון). באלה ביטא המושג צורות חדשות של מחאה נגד המשטר הקומוניסטי שבלטו בדגש שיושם בהן על ייצורה של תרבות חלופית לזו ההגמונית. גם במערב (למשל באנגליה התאצ'ריסטית) עמד המושג חברה אזרחית במרכזה של תפיסה, שראתה חשיבות בכינונם של חיים ציבוריים אוטונומיים, שישכילו להתמודד במיוחד עם עקרונות הכלכלה הניאו-ליבראלית ועם הסדרים המדינתיים התומכים בהם (Cohen and Arato, 1992).
 |
* * * |
ניתן למצוא בספרות מספר מודלים של החברה האזרחית. מודל אחד, שמקורותיו הם ליבראלים, שם דגש על ריבוי של התאגדויות ברמת החברה ועל יכולתן לקדם תבניות של תפיסה אזרחית בקרב ציבור רחב. חברה אזרחית על-פי מודל זה היא חסם מפני אינדיבידואליזם-יתר ואטומיזם חברתי. אפשר גם שריבוי ההתאגדויות ברמת החברה מרסנת מחד-גיסא את השליטה, ומעבירה מאידך-גיסא, את דברה ורצונה לחברה, כפי שסברו אלה המכונים "פלורליסטים חדשים." אלא שמתברר כי קבוצות אלו אינן מצליחות בדרך כלל להשתחרר מ"חיבוק-הדוב" המדינתי, גם אם טרפיו של זה נחלשו במקצת. גם אם הקבוצות הללו קמות כדי לפתור בעיות שהמדינה אינה עוסקת בהן, ספק אם פעילות זו מאפשרת להן השפעה ממשית ומונעת מהן מלשמש, בסופו של דבר, "כלב השמירה" של הססטוס קוו.
המודל השני לחברה האזרחית יראה בה אמצעי מובהק של שינוי חברתי מתוך מאבק כנגד המדינה, שהרי מדובר בתופעה היסטורית ולא אוניברסלית, שנוצרה החל משנות השבעים, של חברה אזרחית במובן של חברה חלופית, הנתפסת לא פעם כמורכבת מתנועות חברתיות המכונות "חדשות." אלו שוקדות על כינונם של אורחות חיים חדשים, על העלאה של סגנונות חלופיים והבהרה מתמדת של זהויות. ייתכן שהשפעתן של התנועות נובעת דווקא מכיוון שהן אינן שואפות לכבוש את המרכז הפוליטי, אלא להיפך, להתרחק ממנו. למעשה הן מכוננות את מה שהברמס ראה כ"תחום ציבורי" (public sphere), שבו בני-אדם דנים במשמעות של חייהם וגורלם, מתוך ההכרה כי הגיעו לסיומם "הנרטיבים הגדולים" של הקדמה, הפיתוח, הנאורות, והרציונליות, והתפתחו תפיסות חדשות שהן "מעבר לימין ולשמאל" (כלשונו של גידנס). זוהי אם כן חברה אזרחית המעניקה משמעות לחבריה, ומאפשרת להם לכונן באופן בלתי פוסק, אקספרסיבי ורפלקסיבי, את זהותם "not only the freedom to have, but the freedom to be", כפי שניסח זאת בצורה קולעת המלומד האיטלקי מלוצ'י (Melucci, 1989). בחברה אזרחית ראדיקלית כזו, ההתאגדויות מאופיינות בדפוסי ארגון שונים, שהם פחות היררכיים ובעלי גבולות קבוצתיים רופפים למדי. זוהי מעין קהילה של קהילות, שבהבאים לידי ביטוי, רעיונות חדשים העוסקים בטוב המשותף באמצעות נושאים, כמו נשים ואפלייתן, אקולוגיה (וההרס שלה), בעלי חיים (וההתעללות בהם), זכויות של מיעוטים (והדרתם), וכמובן שאלות של שלום (כחלופה למלחמה). זוהי חדשנות המתפשטת לכל תחומי החברה, אפילו לסדרי העבודה היא מגיעה בעידן הפוסט פורדיסטי, כפי שמציג זאת, למשל, הסוציולוג הגרמני אוריך בק (2002).
הן המודל הליבראלי, הן הרדיקאלי דומים בהדגישם את חשיבות ההתארגנות בחברה אזרחית. הם דומים גם בכך שאינם מייחסים די חשיבות למערכת הפוליטית ולהשפעה שיש לה על כל סדרי החברה (Foely & Edwards, 1996). לעומת אלה, המודל השלישי בוחן את החברה אזרחית מתוך מעמדה ומקומה במערכת הפוליטית כולה.
המודל השלישי מציג חברה אזרחית כנבנית מתוך זיקות גומלין ופעולה בין שתי ספרות שונות: זו של "החברה" וזו של "המדינה." באחת, באה לידי ביטוי אותה חדשנות חברתית של סגנונות חיים חלופיים, גיבוש מתמיד של תודעה חלופית ובחינה מתמדת של זהות. בשנייה, עשויה החדשנות החברתית לבוא לידי ביטוי באמצעות המאבקים שינהלו נציגי התנועות החברתיות על-פי כללי המשחק של הפוליטיקה הקונבנציונלית והאינסטרומנטלית. פעולותיהן של התנועות החברתיות נעשית בשתי הספרות מתוך יחס של חיבור והפרדה גם יחד. חיבור, כך שהפעילות הפוליטית הקונבנציונלית משקפת את החדשנות התרבותית היוצאת מדלת אמותיה; והפרדה, בכך שהפעילות במערכת הפוליטית לא תפגע בחדשנות זו במאומה. אפשר למשל, שרעיונות "הפיתוח בר הקיימא" הנפוצים בתחום האקולוגי נותנים ביטוי לתפיסה כזו של פשרה פוליטית על עניין עקרוני; או תנועת השלום ההולנדית, למשל, שהצליחה לחסום את הצבת טילי נאט"ו על אדמת הולנד בראשית שנות השמונים באמצעות פעולה בפוליטיקה הקונבנציונלית. אלו שתי דוגמאות למה שמכונה "פוליטיקה חדשה", מונח המצביע על הצלחתו של מודל זה שבו חדשנות חברתית משפיעה על המערכת הפוליטית כולה.
המודל הרביעי של חברה אזרחית מבוסס על מסורת ארוכת-יומין הרואה את האזרחי כהיפוכו של הצבאי, "הברברי" או "הבלתי מתורבת." כך ראה זאת אדם פרגסון כבר במאה השמונה-עשרה, וכך ראה זאת גם הסוציולוג הבריטי הרברט ספנסר, במאה התשע-עשרה, בהבדילו בין חברה המתעלת את האנרגיות שלה למסחר ומתארגנת סביב השוק על-פי נורמות של פשרות, לבין חברה מיליטריסטית, המאורגנת סביב צבא ומלחמה באופן היררכי וסמכותי. ליחס בין הצבאי לאזרחי נדרש גם נורברט אליאס. הוא תיאר תהליך של השכנת שלום, "תהליך של תרבות," שבו המדינה הטריטוריאלית, הריכוזית והחזקה, מתעלת את האלימות החברתית כלפי אויבים מבחוץ, אלא שהמאה העשרים רוויית הדם והמלחמות, חשפה בצורה הברורה ביותר דווקא את מעורבות המדינות "בהרס הציביליזציה". דומה כי מי שהבינו זאת היטב היו תנועות השלום באירופה (אשר יש הרואים בהן את אחד הגורמים שהביאו לסיומה של המלחמה הקרה), שהוכיחו בפעילותן, כי יש מקום לחברה אזרחית במשמעות של חברה לא-צבאית, וליצירת תנאים של התאזרחות (civility) שיעמדו במקומה של הצבאיות ("אזרחי זה הכי, אחי", כלשון הססמה של אחת מתנועות המחאה בישראל).
עם תהליכי הגלובליזציה היוצרים מפגשים וזיקות-גומלין בין כוחות שונים בזירה העולמית מבלי שאלה מתוחמים וכפופים לחלוקה הגיאו-פוליטית של כדור הארץ למדינות, ניתן גם לדבר על תופעה חדשה המכונה חברה אזרחית גלובלית. זהו המודל החמישי והאחרון שיוצג כאן. מודל זה מתבסס על ההנחה, כי אל מדינת-האומה נוספו כוחות נוספים הפועלים בזירה הבין-לאומית וכי גם להם השפעה משמעותית על המציאות. בחלקם אלו הם כוחות מוסדיים (ולכך משמש המושג governance), ובחלקם ארגונים פחות פורמלים הקרויים INGO's (international non governmental organizations), או תנועות טרנס-לאומיות. אלה פועלים ומשתפים פעולה בנושאים שונים, כמו זכויות אדם, אקולוגיה, כלכלה והגירת עבודה, ובכלל שאלות של שלום ומלחמה. כל אלו ונושאים אחרים, נתפסים כנושאים שחשיבותם והשפעתם אינה ניתנת לתיחום למדינה הטריטוריאלית. וגם הזיקות הנוצרות בין הגלובלי, הלוקלי, והלאומי ממחישות עד כמה תהליכי הגלובליזציה גרמו לשינוי מפוליטיקה שבמרכזה המדינה, לצורות יותר מורכבות של פוליטיקה רבת ממדים. כלום מצביע המושג חברה אזרחית גלובלית בעיקר על "מהפכת ההתאגדות העולמית", כפי שהציגה זאת סלמון (Salamon, 1994) בהשליכה את המודל הראשון של החברה האזרחית לזירה הגלובלית? או שמא, אם נוסיף לתופעות הללו גם את האקטיביזם הגלובלי החדש, או ה"גלובלייזציה מלמטה," של אלה המכנים עצמם דווקא "מתנגדי הגלובליזציה", עם מחאתם, לא פעם גם זו האלימה, בסיאטל, בדאבוס או בקאן, בנושאים כמו אי-השוויון בחלוקת המשאבים על פני כדור הארץ, עצמתן של הקורפורציות הגדולות, מדיניותו של ארגון הסחר העולמי (WTO) ואף מדיניות החוץ של ארצות הברית ומעורבותה בעירק, ניתן להצביע על ניצני התהוותה של חברה אזרחית גלובלית בנוסח אחר, של שאיפה לכונן קהילה גלובלית, המתנהלת על-פי עקרונות אוניברסליים וקוסמופוליטיים? בכל מקרה, התנהלות מכל סוג, אפשרית בעידן הנוכחי אך ורק בשל השינוי המהפכני בטכנולוגיית התקשורת והמידע, שהביאה ל"קיצור המרחקים" בין היבשות, ולמנגנונים רוחביים של הפצת מידע, ואפשר שאלה יביאו בעתיד לדמוקרטיה קוסמופוליטית או לחברה אזרחית גלובלית אשר תושתת על עקרונות אחרים לגמרי מבעבר, עת הן המושגדמוקרטיה, הן המושג חברה אזרחית זוהו לחלוטין עם תיחום העולם למדינות-אומה.
