המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית- מבוא: המשכן והחצר כשני תחומים של פולחן. עבודת התמיד

העבודה הפולחנית שהיתה נעשית על-ידי כהנים במקדשים של ישראל בתקופת המקרא, היתה חצויה, על-פי הדפוס הקבוע לכל מקדש שבמזרח הקדמון, לשני תחומים: החצר והבית. בחצר היה עומד לפחות מזבח גדול אחד ועליו הוקרבו קרבנות למיניהם. ולפעמים הקטירו בחצר קטורת במחתות ולא על-גבי מזבח (וי' י', א: במ' ט"ז, יז-יח, לה; י"ז, יא-יב; השווה גם יח' ח', יא). ואילו בפנים הבית נעשו, כידוע, פעולות פולחניות נבדלות מאלו שבחוץ, וכפי שנראה להלן, הן השלימו זו את זו ונצטרפו לכלל מערך פולחני מיוחד בפני עצמו.
כליו הפנימיים של מקדש ישראלי בתקופת המקרא היו שלושה: שולחן, מנורה ומזבח קטן לקטורת – כל אלה מקומם בקודש, הוא ההיכל. נוספו עליהם הכרובים והארון שמקומם בקודש-הקדשים, הוא הדביר. הפעולות שהיו נעשות על כלי ההיכל נזכרו בכמה מקומות במקרא, אך במיוחד הן נדונות בס"כ (= המקור P), שהוא היצירה הכהנית המובהקת שבספרות המקראית כולה ומתוארות בו בפרוטרוט המרובה ביותר הליכותיו של מקדש ישראלי קדום. כבית מקדשם המיטלטל של יוצאי מצרים משמש כאן, כידוע, המשכן, שלפי המסופר בס"כ נוסד בהר סיני. בדברינו הבאים נדון במערך הפולחני המצטרף מן הפעולות בכלים הפנימיים. נברר את אפיו ואת משמעותו הסמלית של מערך זה, כשהבסיס לדיוננו תשמשנה העדויות המצויות בס"כ לבדו¹.
הפעולות הפולחניות שמקומן בפנים עולות בחשיבותן על אלו שבחצר, כשם שכל התחום שלפנים מן המשכן עולה במעלת קדושתו, לפי תפיסת ס"כ, על תחומה של החצר. הביטוי הטכני-החיצוני לעדיפות זו מקופל כבר בחמרים שמהם עשויים המשכן והחצר. יריעות המשכן והפרוכת עשויות, לפי תיאורי ס"כ, כלאיים של פשתי-שש עם מיני הצמר הצבוע, "מעשי חושב", ומרוקמות בתוכן דמויות של כרובים (שמ' כ"ו, א, לא) – ואילו היריעות החיצונות, שבהן מכוסה המשכן מלמעלה, עשויות צמר-עזים בלבד (שם, פס' ז) וקלעי החצר עשויים שש משזר בלבד (שם כ"ז, ט). קרשי המשכן ואף כל העמודים שבפנים מצופים זהב (שם כ"ו, טו ואילך), ואילו עמודי החצר אינם מצופים ורק וויהם וחשוקים עשויים כסף (שם כ"ז, י). וכן כל הכלים שבפנים הם של זהב, ואילו כל אלה שבחוץ הם של נחושת. הדירוג בצורות הטכניות-החמריות משמש, לפי השיטה הטיפוסית לס"כ, ביטוי מוחשי לדירוג של קדושה פולחנית².
ולא עוד אלא שלפי תפיסת ס"כ אסור לכל מי שאינו כהן להתקרב אל המשכן ואל המזבח (במ' י"ח, ג-ה). נמצא שכל תחומיו של הפולחן הכהני מובדלים ממגעו של הציבור. ס"כ מייחד שבט שלם, הוא שבט לוי לבד ממשפחת הכהנים שבו, כדי "לגשר" על-פני הבדלה זו של הרשות הכהנית משאר הציבור. אלא שפעולות הפולחן שבחצר נעשות לעין השמש – ואילו כל התחום שבפנים אסור אף בכניסה לכל מי שאינו כהן (שם ד', א-כ)³. נמצא שהתחום הפנימי של המשכן נעלם ממראה-עיניו של הציבור, יחד עם כל פעולות הפולחן שנערכות בו. להלן יתברר לנו עוד, שכל פעולות הפולחן שעל המזבח החיצון נעשות בעיקרן על-ידי הכהנים ההדיוטות (אף שהכהן הגדול יכול, כמובן, ליטול חלק בהן) – ואילו הפעולות שבפנים מיוחדות לכהן הגדול לבדו.
כל פעולות הפולחן כולן, בין אלו שבחוץ ובין אלו שבפנים, נכללות לפעמים בסגנונו של ס"כ בנוסח-דיבור זה: "בבאם אל אהל מועד... או בגשתם אל המזבח לשרת וכו'" (שמ' כ"ח, מג; ל', כ; השווה מ', לב; בוי' י', ט ודאי נקטע החצי השני של נוסח מעין זה: "או בגשתכם אל המזבח"); בזה צוינו שני תחומי השרות הפולחני – אוהל-מועד ומזבח. ועם זאת הבה נקדים ונטעים, שצורת הריבוי של הפעלים – "בבאם", "בגשתם" – באמת אין בה כדי להוכיח, שגם בני אהרן עשויים לבוא אל אוהל-מועד לשרת, שכן סגנונו של ס"כ אינו מדוקדק ואין בו הקפדה משפטנית. ה"ביאה אל אהל מועד" שנזכרה שם חוזרת לא אל "אהרן ובניו", אלא אל אהרן לבדו, והכוונה אינה אלא זו: בבוא אהרן אל אוהל מועד (לשרת), או בגשת אהרן ובניו אל המזבח לשרת. ממש כך אומר הכתוב על כהן בעל מום: "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש" (וי' כ"א, כג), וכוונתו אינה אלא זו: אם כהן גדול הוא לא יבוא אל הפרוכת (וכיוצא בזה לא יעשה שום פעולה פולחנית אחרת המיוחדת לכהן גדול) ואם כהן הדיוט הוא, לא יגש אל המזבח; שהרי לא יעלה על דעתך לומר, שלפי הנחתו של הכתוב הזה כהן הדיוט יוכל להיכנס לפנים מן הפרוכת⁴. כך גם הנוסח הנזכר, "בבאם אל אהל מועד וגו'", אינו יכול ללמד שס"כ מייחד לבניו של אהרן איזה תפקיד שהוא של "שרות" פולחני בתוך אוהל-מועד. הכניסה לתוכו של המשכן, היינו לתחום שלפני הפרוכת, אמנם לא נאסרה על בני אהרן בשום מקום, אבל שום תפקיד של פולחן לא ניתן להם שם, כפי שעוד יתברר (להלן, סעיפים 7-4, 13, 19).
מידה משותפת לשני התחומים הפולחניים, החצר והמשכן, כאחד, שמתקיימת בהם עבודה של "תמיד". על המזבח החיצון מוקרבים יום יום שני כבשים של עולה, "תמיד" (שמ' כ"ט, לח-מב; במ' כ"ח, ג-ח). וכן פעולות הפולחן הפנימיות כולן של "תמיד" הן. אולם, מושג זה של "תמיד" אין בו במיוחד המשמעות של "לעולם, בלי לחדול ובלי להפסיק", אלא הכתוב רוצה לומר בו, שהפעולות צריכות לחזור ולהיעשות בסדירות קבועה, בזמנים מכוונים. הנרות, למשל, אינם דולקים "לעולם", אלא מלילה עד בוקר בלבד. וקטורת הסמים אינה מוקטרת במשך כל היום, אלא בשעות מסוימות של היום בלבד. מה שמתחייב כאן הרי זה בעיקר, שפעולות הפולחן תיעשינה במחזוריות תדירה כל פעם מחדש⁵. מחזוריות זו נוצרת פעמיים בכל יום: בבוקר ובין הערביים. ויש בהן פעולה אחת שחוזרת אחת לשבוע, היא עריכת לחם הפנים (אך השווה להלן, סעיף 13).

לחלקים נוספים של המאמר:
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית- מבוא: המשכן והחצר כשני תחומים של פולחן. עבודת התמיד (מאמר זה)
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : פעולות הפולחן בכלים הפנימיים
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : בגדי הכהונה ושימושם פולחני
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : אחידותו של המערך הפולחני הפנימי. משמעותו הסמלית. מוצאו הקדם ישראלי
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : מסקנות נוספות מאחידותו של המערך הפולני הפנימי

הערות שוליים:

במאמר שיתפרסם בקרוב בלשון האנגלית בכרך השמיני של Scripta Hierosolymitana ארחיב את הדיון על העדויות המצויות ביחס למערך הפולחני הפנימי במקורות המקראיים שמחוץ לס"כ. על-ידי כך יתברר שם, שמוסד פולחני זה שאני דן בו כאן קדם מבחינה היסטורית לימי הבית הראשון, כלומר, שבבית-המקדש שבנה שלמה כבר נמצא מוסד זה בקו הירידה. אבל עם יסוד הבית השני, בשעת ההתעוררות הדתית הגדולה שאחזה את שבי ציון, כאשר הגיע ס"כ לידי קאנוניזציה ונעשה מחייב בחיי כלל ישראל – חידשו בני הדור את כל הפעולות הפנימיות שמצאון כתובות בתורה.
בפרטי הדירוג הטכני של המשכן ואביזריו דנתי במאמרי "המשכן: הדירוג הטכני-החמרי", ספר טור-סיני, ירושלים תש"ך, עמ' 42-27.
חז"ל התירו, ש"אם אין שם כהנים נכנסין לוים, אם אין שם לוים נכנסין ישראלים וכו'" (עירובין ק"ה ע"א; הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, פרק ז', כג), אבל תפיסת ס"כ כשלעצמה הרבה יותר נוקשה ופטאליסטית. מתוך כמה פסוקים שבדה"י אולי אפשר לטעות ולחשוב, שמותר ללויים להיכנס אל המקדש (דה"ב כ"ג, ו; כ"ט, ה, טו), אך עיון בגוף המקראות יעלה בקלות, שהכוונה לחצר הפנימית בלבד. בדה"ב כ"ט, ט אף נאמר במפורש, שרק הכהנים נכנסו להיכל ואילו הלויים קבלו מהם את המטען המושלך בחצר. ובאמת כל הספרים הטבועים ברוחו של ס"כ אינם מעלים אפשרות זו על הדעת, שמישהו זולת הכהנים יכנס להיכל. והשווה דבריו של נחמיה (נחמ' ו', יא) והאפיזודה המסופרת על עוזיהו המלך (דה"ב כ"ו, טז-כא).
באופן זה יש להבין גם את במ' י"ח, ז: אהרן ובניו מכהנים "לכל דבר המזבח", אהרן לבדו – "למבית לפרכת". אמנם כמה חוקרים ביקשו להעלות מכאן, שבתחילה הותר לכהנים הדיוטות להיכנס אל קודש-הקדשים. ראה, למשל, דעת מרטי המובאת בפירושו של הולצינגר על ס' במדבר, טיבינגן 1903, עמ' 73-72 R.H. Pfeiffer, Introduction to the O.T.;, ניו-יורק 1948, עמ' 261 ף A. Bentzen, Introduction to the O.T., קופנהגן 1952, כרך ב', עמ' 39. אלא שלסברה זו אין שום אחיזה של ממש בכוונת הכתוב. על וי' כ"א, כג השווה פירושו של אבן-עזרא. רש"י פירש שם "אל הפרוכת" לא במשמעות של "מבית לפרוכת", אלא "לפני הפרוכת" והכוונה לשבע הזאות על הפרוכת שנזכרו בוי' ד', ו, יז.
וכך פירשו כמה מפרשנינו. עי' אבן-עזרא לשמ' כ"ז, כ; רש"י שם ולוי' כ"ד, ב. וכך בפירושים לס' שמות מאת שד"ל (פאדובה 1872, עמ' 305), קאסוטו (ירושלים תשי"ב, עמ' 258), דרייבר (קמברידג' 1911, עמ' 296). כמה פרשנים חדשים התקשו בזה. ראה, למשל, בפירושים לס' שמות מאת בר וגלינג (טיבינגן 1939, עמ' 139-138) והולצינגר (טיבינגן 1900, עמ' 134, דעת שטראק המובאת שם). אבל ב"אש תמיד", שצריכה לבעור על המזבח בלא הפסק, מוסיף הכתוב: "לא תכבה" (וי' ו', ה-ו). כיוצא בזה, הביטויים "לחם תמיד" (מל"ב כ"ה, כט; והשווה שמ"ב ט', ז-יג), "ארחת תמיד" (מל"ב כ"ה, ל; יר' נ"ב, לד), שנזכרו על שולחנותיהם של מלכים (והשווה "משתה תמיד" – משלי ט"ו, טו), ודאי אינם מתכוונים לאכילה שאינה נפסקת, אלא לאותה סעודה יומיומית שיש לה שעתה הקבועה.אולם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ג', ח, ג) טוען, ששלושה נרות שעל המנורה צריכים לדלוק כל היום. אפשר שמשתקף בזה מנהג בית-שני, שכבר היה מיוסד על מדרש הכתובים. השווה בדברים המובאים משמו של הקאטאיוס מאבדירה, נגד אפיון, א', 22 ; ומשנה תמיד ג', ט; ו',א ; בבלי יומא ל"ג ע"א.