תנועת הלוחות - "נדידת היבשות"

לאחר שהכרנו את המבנה הפנימי של כדור הארץ, נחזור שוב ונעיין בשכבת הגלימה המבעבעת והלוהטת במגמה. המגמה, כאמור, מפעילה לחץ עצום הן על הגלעין והן על הקרום הדק. כתוצאה מהלחץ, המתמקד לעיתים בנקודות מסוימות מתחת לקרום, נסדק הקרום והמגמה פורצת מבעד לסדקים הללו אל שכבת הקרום. הלחץ יוצר "דחיפה" של הקרום אשר זז, וזוהי למעשה רעידת אדמה.

הבה ונדמה את כדור הארץ שלנו לכדור-רגל. כדור הרגל עשוי מלוחיות עור התפורות זו לזו, הלוחיות מתוכננות בהתאמה ולכן הכדור מעוצב היטב ועגול. קרום כדור הארץ עשוי אף הוא לוחות-לוחות, אך בניגוד לכדור-רגל, כאן הטבע עיצב את הלוחות ועל כן אינם דומים, אינם שווים ואינם סימטריים, וכמובן שאינם "תפורים "זה לזה". קיימים לוחות גדולים-היבשות, לוחות בינוניים ולוחות קטנים.

כאשר מתרכז לחץ רב בשבר שבין הלוחות, הוא גורם לתזוזה של הלוחות, ועקב כך לעיתים הם מתרחקים זה מזה ולעיתים הם רק מתחככים זה בזה.

בשנת 1923 העלה המלומד הגרמני וגנר את הסברה שהיבשות נעות, וכי בעבר הקדום היו כל היבשות מחוברות ליבשת-על אחת גדולה. יבשת-על זו נסדקה וכתוצאה מכך החלו חלקיה להתרחק זה מזה, או להתקרב זה לזה.
עד אמצע המאה היו הדעות לגבי תיאוריה זו חלוקות. המפקפקים בתיאוריה לא קיבלו את הסברה שחלק מהיבשות אכן נדדו למרחק העולה על 3,000 ק"מ.

בשנות ה- 20 גילה הגיאולוג הדרום אפריקני די טויט, מאובנים רבים בסלעי דרום אפריקה, דרום אמריקה והודו. הוא הבחין שהמאובנים זהים, אך לעומת זאת מאובנים מתקופת גיל זו חסרים בחצי הכדור הצפוני, כלומר חסרים בסלעים מתור הטריאס אשר קדם לתקופת היורא. תור הטריאס התרחש לפני כ-190 - 225 מיליוני שנים טרם זמננו.

מכאן הוא הגיע למסקנה שגוש היבשות האחד, כלומר דרום אמריקה, אפריקה, אנטארקטיקה ואוסטרליה, היוו גוף יבשתי אחד: גונדוונה, ואילו הגוש הצפוני: אמריקה הצפונית, אירופה, גרינלנד ואסיה, היוו גוש יבשתי שני: לרואסיה.

לתופעת תנועת הלוחות אנו קוראים תנועה טקטונית. תופעה זו מסבירה את התהוות היבשות, האוקיינוסים, ההרים והעמקים, וכן את עיצוב פני נוף כדור- הארץ (חשוב לציין שעיצוב הנוף אינו רק נחלת הפעילות הטקטונית).

בעידן שלפני תקופת הטריאס היו היבשות מחוברות לגוש יבשתי אחד גדול שנקרא: פנגיאה. פנגיאה הייתה מוקפת על ידי אוקיינוס קדום: פנתלסה.
בין יבשת אפריקה ובין לרואסיה הפריד ים קדום הוא ים תטיס.

היווצרותו של האוקיינוס האטלנטי התחילה בשבר גדול שהפריד את יבשות אירופה ואפריקה מיבשת אמריקה. עם התרחקותן זו מזו, נוצר האוקיינוס האטלנטי, אשר מתרחב בהתמדה עד עצם היום.

השבר התרחש בשל פעילות בתוך מעטפת כדור הארץ, מתחת לליטוספירה (הקרום). זרם של מגמה אשר התערבל ועלה, גרם לביקוע הקרום, שחלקיו נדחפו לצדדים, ובכך, נוצרה תנועה של היבשות. באזור הביקוע, פרצה המגמה ויצרה יבשת חדשה. אלא שתהליך לידתה של היבשה החדשה מתרחש מתחת לפני הים, וכך למעשה נוצרת קרקעית ים חדשה. לעיתים קטעים מהיבשה התת ימית מבצבצים מעל לפני הים בצורת איים וולקניים.

דגימות סלע אשר נלקחו מאזור מרכז השבר הוכיחו כי גיל הסלעים צעיר מאוד. בעוד דגימות סלע שנלקחו משולי היבשות הראו גיל מבוגר מאוד של הסלעים (גיל של כ- 220 מיליוני שנים בקירוב). סלעים סימטריים הן בצפון והן בדרום, מעידים על אזור הפתיחה - השבר המרכז אוקייני, דבר זה מוכיח למעשה את דעותיהם של הגיאולוגים: וגנר ודה טויט. יש לציין שלאורך השבר מתרחשת כל העת פעילות וולקנית תת-ימית, סלעי הבזלת נקרשים כל העת ומהווים קצה לוח חדש.

כדי לחשב את קצב ההתרחקות הממוצע, חילקו החוקרים את הפרש הגילים בין דוגמאות הסלע שנלקחו ממרכז האוקיינוס ובין אלה שנלקחו מהשולים היבשתיים - המרחק הגיאוגרפי שבין שתי נקודות הדיגום. התוצאה שהתקבלה מצביעה על קצב ממוצע הנע בין: שניים לחמישה סנטימטר של התרחקות בשנה. על ידי הכפלת ערך זה ב-200 מיליוני שנים, נקבל מרחק השווה ל-3,000 קילומטר, שהוא המרחק המפריד בין יבשות המזרח ליבשות המערב. אך אין להסיק מכך שקצב תנועת כל הלוחות שווה, וייתכן ובעבר הקצב אף היה מהיר יותר.
בנוסף ייתכן שבמקום אחד יתרחש תהליך של פתיחה, ואילו במקום אחר יתרחש תהליך של סגירה.

שבר בלוח התת אוקיני
ופרידה של לבה תת ימית,
גורמת להיווצרות לוח תת
אוקיני דו-צדדי מה שגורם
ליבשות אמריקה הדרומית
ואפריקה, להתרחק זו מזו
ואילו האוקינוס האטלנטי,
הולך ומתרחב.

הלוח התת אוקיני נכנס מתחת ליבשת אמריקה הדרומית
וגורם להרמת לוח היבשת האמריקאית, להיווצרות שרשרת
הרי האנדים, לרעידות אדמה תכופות והתפרצויות געשיות.
אזור סגירה: בתהליך זה האוקינוס השקט, שטחו מצטמצם והוא נסגר.

יבשות אמריקה אשר נעות מערבה, עולות על הלוח התת-אוקייני של האוקיינוס השקט. וכתוצאה מכך הצד המערבי של יבשות אמריקה מתרומם לגובה רב לעומת הצד המזרחי המישורי יותר. כתוצאה מ"טיפוס" יבשות אמריקה על גבי הלוח התת-אוקייני (שזו פעולה של תנועה), נגרמות בצדן המערבי של יבשות אלו רעידות אדמה רבות, ואף התפרצויות געשיות רבות בהרי געש פעילים.

"טיפוס" יבשות אמריקה על הלוח התת-אוקייני במזרח האוקיינוס השקט, התנועה של אוסטרליה לכיוון צפון, ולחץ של יבשת אסיה ממערב לאוקיינוס השקט-גורמים לאזורי המגע: ים - יבשה, להיות אזורים פעילים מבחינה טקטונית. באזורים אלה מרובות רעידות אדמה חזקות ופעילות געשית. כדאי לציין שעקב כך מכונה המרחב של חופי האוקיינוס השקט: "טבעת האש".
אך תופעה זו אינה מתרחשת רק בשולי האוקיינוס אלא אף במרכזו, כלומר בקבוצת איי הוואי הגעשיים.

תופעות געשיות

כל הנתונים הנ"ל הם עדות לפעילות מתמשכת של נדידת יבשות. ולכן אם האוקיינוס האטלנטי הוא "אוקיינוס נפתח", הרי שהאוקיינוס השקט הוא "אוקיינוס נסגר".

לחצה של יבשת אפריקה כלפי צפון, גורם ל"סגירת" הים התיכון, ובנוסף אף גורם ללחצים ביבשת אירופה ולקימוט היבשת. וכך נוצרו לכל רוחבה של היבשת שרשרת הרי האלפים, הרי הפירנאים והרי האפנינים. פעילות זו מתבטאת ברעידות אדמה חזקות מאוד באזורים שונים באיטליה, ביוון, ביגוסלביה וכן במערב טורקיה.

ערב הסעודית אשר הייתה חלק מיבשת אפריקה, התנתקה ממנה בעקבות השבר הסורי-אפריקאי הידוע. ובין ערב הסעודית ליבשת אפריקה נוצר בקע ים סוף-שהוא אוקיינוס עוברי.

תנועתה של תת-היבשת הערבית לכיוון צפון-צפון מזרח גרמה ללחץ על קרקעית ים תטיס, שהתקמט והתרומם מעל לפני הים, ויצר אזור יבשתי. באזור יבשתי זה שוכנות כיום ישראל, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק.

הלחץ של תת היבשת הערבית לא פסק כאשר עלתה קרקעית הים והפכה ליבשה, אלא נמשך וגרם להתרוממות באזור טורקיה: הרי הזגרוס והטאורוס, המתנשאים מעל ל- 5,000 מטר. לחץ זה נמשך אף כיום, וגורם לעיתים מזומנות לרעידות אדמה בטורקיה ובקווקז.

מיקומה המקורי של הודו הוא בדרום יבשת אפריקה, אך היא נדדה למרחק של: כ- 7,000 קילומטר?! ונצמדה לדרום יבשת אסיה. כתוצאה מהלחץ אף נוצר קימוט ביבשת אסיה (הרי ההימלאיה). יש חוקרים שמצביעים על סימנים מעידים נוספים: ההודים כהים לעומת האסיאנים, הם אינם מלוכסני עיניים, שערם מקורזל והם דומים יותר לאפריקנים מאשר לאסיאנים. כמו כן בהודו ובסביבתה קיימים בעלי חיים הקרובים יותר לפאונה האפריקנית, כגון: פילים, קרנפים, קופים ועוד.

גם כיום נמשכות התזוזות והתנועות הללו. לא אחת אנו שומעים על רעידות אדמה (חלקן בעוצמה רבה מאוד וחלקן חלשות) שפוקדות מקומות שונים בעולם, התוצאה של רעידות האדמה ועיצוב היבשות מכונה: "תורת נדידת היבשות".

תנועת הלוחות בתקופות השונות