בעצב תלדי בנים... ובעזרת סיוע : על האבולוציה של הלידה מחברת: ד"ר דינה צפרירי

חזרה3

יולדות מסתייעות כרגיל בזולת במהלך הלידה, וזאת כמעט בכל התרבויות. מתברר שאין מדובר בסתם פינוק או מנהג חברתי, אלא בכורח ביולוגי, הנובע מן המהלך הקשה במיוחד של הלידה באדם גדול המוח ובעל האגן המיועד להליכה על שתיים

"אל האִשה אמר הרבה ארבה עצבונך והֵרונך, בעצב תלדי בנים […] ולאדם אמר […] בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג' 16–19). אלו הן חלק מן ה"ברכות" בהן אוררו אדם וחוה בעת גירושם מגן העדן. באשר ללידה – אכן, המין האנושי הוא היחיד שבו נזקקת היולדת לעזרתו של אדם נוסף בתהליך הלידה על מנת להבטיח את שלום היולדת והיילוד, הזדקקות שהולידה את מקצוע המיילדות.

האנתרופולוגית ונדה טרוונתן (Trevanthan, וראו: לקריאה נוספת) התמקדה בחקר האבולוציה של הלידה ובניסיון לקבוע את ראשית ההזדקקות לסיוע מיילדת בהתפתחות המין האנושי. לצורך כך חקרה טרוונתן שבטים נידחים שונים ברחבי תבל, וכן הסתמכה על נתונים שהתקבלו מחקר השלדים של מינים שונים של הומינידים וקופי-אדם. מאחר שאין באפשרות האנתרופולוגים לזהות שלדים של מיילדוֹת, הם נאלצים להסתפק בנתונים על גודלו וצורתו של אגן הירכיים ותעלת הלידה בהשוואה להקף הגולגולת – יחס זה הוא הגורם העיקרי הקובע את דרגת הקושי של תהליך הלידה.

על חבלי הלידה ניתן ללמוד, בין השאר, ממקורות ספרותיים שונים, כולל מסיפורי התורה. "ותלד רחל ותקש בלדתה. ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן. ויהי בצאת נפשה כי מתה" (בראשית ל"ה 16–18). בספרו "אנה קרנינה" מתאר טולסטוי את הלידה הקשה והמתמשכת שעוברת קיטי (גיסתו של אחיה של אנה קרנינה) כשעוזרים לידה מיילדת ורופא, בעוד לווין, בעלה הסובל והמזיע מחרדה, עומד מחוץ לחדר. גם חלום הבלהות שחלמה אנה קרנינה, שבו מבשרים לה כי תמות בלידה, מהווה דוגמה לפחדים שליוו את הנשים לקראת הלידה. אין זה אומר שלא היו נשים שילדו ללא עזרה, כפי שמתואר בספרה של פרל ס' באק "האדמה הטובה": או-לאן התעקשה ללדת בכוחות עצמה ללא עזרת מיילדות למרות הפצרותיו של בעלה וואנג-לונג להביא מיילדת כנהוג וכפי שילדה אמו. אולם, לידות כאלו הסתיימו לעתים במות האם ו/או התינוק. אחוז התמותה הגבוה גרם לנשים, גם בשבטים הנידחים ביותר, כמו בשבט קונג שחי במדבר קלהארי בדרום אפריקה, שאנשיו ראו בלידה ללא עזרה חלק מן המסורת, ללדת ללא עזרה רק לאחר שילדו כבד מספר ילדים בסיוע בנות משפחה.

האגן והגולגולת

רמת הקושי של הלידה נקבעת כאמור בעיקר על-פי היחס בין גודל תעלת הלידה באגן הירכיים לבין קוטר גולגלתו של היילוד. שתי תופעות אבולוציוניות חשובות שליוו את התפתחות המין האנושי פועלות לרעת העניין. האחת היא ההזדקפות של המין האנושי וההליכה על שתי רגליים, והשניה היא גידול עצום של המוח. ההליכה על שתיים גרמה להיצרות משמעותית של אגן הירכיים כדי לצמצם את המרחק בין שתי הרגליים: מרחק גדול פירושו הליכה "ברווזית". ואילו העליה במאסת המוח פירושה גידול בקוטר הגולגולת. שני גורמים מתנגשים אלה הביאו לקרבה הדוקה מאוד בין קוטר תעלת הלידה לבין קוטר ראשו של היילוד; קרבה כזו דורשת מאמץ רב בלידה ומעלה את רמת הסיכון. שני גורמים נוספים, הכרוכים זה בזה, עוד מכבידים על תהליך הלידה ודורשים נוכחות אדם נוסף כעזר ליולדת.

בקופים, תעלת הלידה בעלת צורה שווה לכל אורכה; בניגוד לכך באדם משתנה חתך הרוחב של תעלת הלידה החל מהרחם ועד לפתח הלידה. הכניסה לתעלת הלידה מהרחם – שם מתחיל היילוד את מסעו – רחבה יותר, בחתך רוחב, מצד לצד; והנה, בחצי הדרך מוסט הכיוון, והקוטר הגדול יותר סב ב-90 מעלות, לציר בטן-גב של האשה. מכאן שעל היילוד לבצע מספר פניות במהלך הלידה כדי שהחלקים היותר-גדולים של גופו – הראש והכתפיים – יתואמו עם הצד הרחב של תעלת הלידה. במקרה הטוב, כניסתו של היילוד לתעלת הלידה נעשית כשראשו מכוון כלפי מטה ופניו לאחד מצדדיה של האם. בהמשך הוא חייב לסובב את פניו לכיוון גבה של האם, כשעורפו וגבו נלחץ אל עצמות אגן הירכיים, בעוד כתפיו עדיין ממוקמות מצד לצד. עם צאת ראשו של היילוד החוצה לאוויר העולם, הוא מסובב את פניו קלות הצדה כדי לאפשר את סיבוב הכתפיים לציר הארוך יותר שבין עצם הזנב לעצמות החיק של היולדת. מסע זה, במעבר דרך צורה שחתך הרוחב שלה משתנה, הופך את לידת האדם לקשה ואף מסוכנת.

מבנה תעלת הלידה באדם משפיע גם על כיוון פניו של היילוד בזמן הלידה. כאמור, תינוק האדם מגיח לאוויר העולם כשפניו מופנות לעבר גב האם, בעוד שקופיף מגיח מפתח הלידה כשפניו מכוונות לפניה של אמו. הודות לכך יכולה הקופה היולדת להתכופף אל היילוד, למשוך אותו, להדריכו בדרכו מתעלת הלידה אל הפטמות (מסייעת בכך העובדה שכפות ידיו ורגליו של קופיף הנולד מאפשרות לו לטפס על בטן האם תוך כדי אחיזה בפרוותה), ובמידת הצורך גם לקנח את הריר מפיו ומאפו וכך להקל על נשימותיו הראשונות. האֵם האנושית, לעומת זאת, אם תנסה למשוך את היילוד אליה כשהוא מפנה אליה את גבו, עלולה לשבור את עמוד השדרה של התינוק או את מפרקתו, שהרי עמוד השדרה בנוי להתכופף כלפי הבטן (לתנוחה עוברית) אך לא בכיוון הפוך. לפיכך, יחד עם התפתחות המין האנושי חייב היה, כפי הנראה, להופיע תפקיד חדש – סיוע ליולדת, מקצוע המיילדוּת.

אבולוציה של מיילדות

השאלה שהעלו האנתרופולוגים היתה: באיזה שלב בהתפתחות האדם החלה התבנית של הלידה ה"אנושית"? – תבנית הכרוכה במאמץ רב בתהליך הלידה ולכן גם בסיכון גבוה, מה שדרש סיוע ללידה מצידו של אדם נוסף (כרגיל – אִשה), מיילדת.

התפנית הראשונה באופן הלידה התרחשה עם ההזדקפות וההליכה על שתי רגליים. הזדקפות זו קרתה כבר לפני כארבעה מיליון שנה, בסוג אוֹסטרָלוֹפִּיתֶקוּס (Australopithecus) על-פי שלדים מאובנים של אוסתרלופיתקים שנחשפו ניתן לחשב את נפח המוח של הבוגר ומכאן את נפח מוחו של היילוד ואת קוטר הגולגולת שלו; הערכה כזו נדרשת מכיוון שלא נשתמרו גולגלות של תינוקות. על פי השלדים המאובנים מתברר שנפח מוחם של האוסתרלופיתקים לא עלה על זה של שימפנזים, אך גודלה וצורתה של תעלת הלידה שונים מכל מין ידוע של קופים. הציר היותר ארוך של תעלת הלידה הוא בכיוון שמאל-ימין, מאונך לציר הגב-בטן, וזאת הן בכניסה לתעלה וגם ביציאה ממנה. צורה זו מחייבת תבנית לידה שונה הן מזאת של הקופים וקופי-האדם והן מזאת של האדם: ראש הילוד לא צריך היה להסתובב בזמן המעבר בתעלת הלידה, אבל סביר להניח שכדי שהכתפיים תוכלנה להתאים עצמן לצורת התעלה, על היילוד היה להפנות את גופו ברגע שהראש הגיח החוצה. בשל צורתה הסימטרית של תעלת הלידה, אין לדעת לאיזה כיוון פנה ראש התינוק בהגיחו לאוויר העולם; מכל מקום, הסיבוב הציב בתהליך הלידה קושי שלא היה ידוע קודם לכן באבולוציה, כך שעזרה מן הזולת יכולה היתה להועיל.

אף אם ההליכה הזקופה, על שתיים, היא כשלעצמה לא היוותה קושי מספיק המצדיק נוכחות מיילדת, הרי שהעליה בנפח המוח אצל בני משפחת האדם בוודאי הצדיקה זאת. העליה המשמעותית ביותר בגודל המוח התרחשה עם הופעת הסוג אדם (Homo). מבין המאובנים הראשונים הנמנים על הסוג אדם נחקר שלד בן 1.5 מיליון שנים שמכונה "נער טורקנה". לפי שרידי גולגלתו, התברר שמוחו גדול פי-2 מזה של האוסטרלופיתקוס, אף שהגיע רק לכשני-שלישים מנפח מוחו של האדם הנבון, הומו ספיאנס. ואולם נראה כי תהליך הלידה במין זה דומה לזה של האוסתרלופיתקים. ההנחה היא שגודל המוח הוגבל על-ידי האנטומיה של עצמות אגן הירכיים. רק כאשר התרחבה, בתהליך אבולוציוני, תעלת הלידה, התאפשר גידול נוסף של המוח. שינויים אלה התחוללו בתקופה שבין לפני שני מיליון שנה עד לפני 100,000 שנים. מאובני שלדים, כולל עצמות האגן, של טיפוסים קדומים של האדם הנבון (Homo sapiens) מצביעים על הקשר הזה, וביניהם שני שלדים בני יותר מ-200,000 שנה – האחד מספרד והשני מסין, ושלד צעיר יותר, בן 60,000 של אדם ניאנדרתלי שנתגלה במערת כברה בישראל. בכולם מעבר אגן ירכיים מונח בעמדה דומה לזו שבאדם המודרני, מה שמצביע על כך שתינוקות האדם גדולי המוח היו חייבים במהלך הלידה לסובב את ראשם וכתפיהם תוך כדי מעבר בתעלת הלידה, והיו חייבים להגיח לאוויר העולם כשראשם פונה לכיוון גבה של היולדת.

אתגר משולש זה, יילודים בעלי מוח גדול מאד, אגן ירכיים המתאים להליכה על שתיים וגיחת התינוק כשעורפו מופנה בכיוון בטן האם, גרמו בהכרח לצורך בקבלת סיוע לתהליך הלידה. נוכחות אדם נוסף מקילה על היולדת גם לעמוד בפני הכאבים, הפחדים והחרדות המלווים את הלידה.

קראו: תינוקות חסרי ישע