הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המדע


האתגר של הטכנולוגיה המודרנית בכללה
מחבר: פרופ' יוסף אגסי


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3

הפילוסופיה של הטכנולוגיה היא תחום חדש. רק לפני כ-10 שנים התחילו לקיים כנסים ראשונים לשם דיון בה. לאחר מכן נוצרה האגודה הבין-לאומית הראשונה העוסקת בפילוסופיה ובטכנולוגיה, והחלו להופיע שנתונים וכתבי-עת העוסקים יותר ויותר בתחום הזה.

במידת מה מוזר הדבר שזמן כה רב נדרש להתפתחותו של תחום זה, שהרי הטכנולוגיה המודרנית מתפתחת במהירות מדהימה כבר כמעט 200 שנה, מאז ראשית המהפכה התעשייתית. יתר על כן, החידוש הטכנולוגי הגדול, המדהים ואף המסוכן ביותר, דהיינו, הפצצה הגרעינית, בוודאי היה צריך לאותת הרבה אותות אזהרה, שכן, כתוצאה מגילוי האפשרות של פיצוץ גרעיני חלו שינויים מרחיקי-לכת בכל תחומי החיים בעולם המודרני וגם בעולם שאינו מודרני. ואזכיר רק עובדה אחת שיש בה כדי להדהים: כל מדינה מודרנית, כאשר היא מחוקקת חוק המחייב תקציב, היא מגבילה בחקיקה את סכום התקציב הזה, שהרי בלתי-אפשרי שסעיף אחד מהוצאות המדינה יתבע הוצאה כה רבה עד כי יישאר מעט מאוד לכל שאר הסעיפים. לכלל זה היה, עם זאת, יוצא מן הכלל אחד בארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה, לפי דרישת הפנטגון, דהיינו ההנהגה הצבאית של ארצות-הברית. המחוקקים האמריקניים קבעו שבכל שנה תוציא הממשלה האמריקנית לפחות סכום מסוים של כסף לצורך מחקר-ופיתוח. כיום אין זה כך, שכן נשתנה המצב, אולם עדיין ממשלת ארה"ב היא המשקיעה הגדולה ביותר בְּמחקר, בעיקר צבאי.

מעניינת העובדה, שחלק ניכר מתקציב המחקר והפיתוח היה הכספים שניתנו למדענים, כולל פרופסורים שונים במדעי הטבע, על-מנת שיעסקו במחקר טכנולוגי. יתר-על-כן, כדי להביא את הפרופסור לעסוק במחקר לשימוש ממשלתי או לאומי או לשימוש הפנטגון, קיבלה האוניברסיטה תשלום ניכר שניתן לה כהוצאות אחזקה, וכהוצאות הכרוכות בהקמת מבנים חדשים או מעבדות חדשות לחוקרים, וכיוצא בזה. כלומר, נוצר מצב שבו מערכת ענק של תשלום לאוניברסיטה, ניתנה באורח עקיף כשוחד לפקידי אוניברסיטה על-מנת שיפעילו כוח ויכפו את רצונה של הממשלה על הפרופסורים, כדי שבמקום לעסוק במחקר עיוני יעסקו מעתה במחקר שימושי שתכליתו ליצור פצצות גדולות עוד יותר, או לשלוח את האדם לירח. כלומר, כדי שיקדמו ביצוע מטרות שנקבעו כמטרות לאומיות, טובות ורעות.

שינויים מרחיקי לכת אלה היו צריכים לעורר תגובה מיידית ולהציג את השאלה, האם לא הגיע הזמן שיתפתח סוג חדש של חוקרים אשר יחקרו את השאלה, לאן מובילה אותנו הטכנולוגיה החדשה? במידה מסוימת אמנם נעשה הדבר בתחום מקצועות טכניים חדשים. זוהי "בקרת הטכנולוגיה" – Technology assessment – שבה נבחנת יעילות המחקר הטכנולוגי ויישומו. נעזרים בה מוסדות ממשלתיים המפקחים על הטכנולוגיה כמו, למשל, משרד הבריאות המבקר את ייצור התרופות; משרד המסחר והתעשייה המבקר ייצור של מוצרים שונים, בכללם מוצרי מזון או צבעי מאכל, וקובע באילו מהם השימוש מותר או אסור, וכיוצ"ב; משרד התחבורה העוסק במתן רשיונות לכלי תעופה, ולא רק לכלי רכב, והבוחן, בין השאר, שאלות כמו: איזה סוג של כלי תעופה מותר לשימוש התעופה האזרחית? או: לאחר כמה תאונות שיקרו למטוס מדגם מסוים, תדרוש הממשלה להוציאו מכלל שימוש בתעופה האזרחית? וכן הלאה.

בדרך זו, כמובן, עולה מידת הבקרה על הטכנולוגיה, אבל במקרים אלו מדובר בבקרות מקומיות, לא בכלליוֹת. אחת התופעות המעניינות ביותר בתחום הבקרות הכלליות הייתה אולי הופעת התנועה האקולוגית, דהיינו התנועה למען שימור איכות הסביבה. היא החלה בפעילות בעקבות אשה אחת, כמעט יחידה, שכתבה ספר בשם "המעיין השקט" או "הפלג השקט" שבו תיארה כיצד השימוש בד.ד.ט. חיסל את כל החיים בנהר, שנעשה אמנם צלול ושקט אבל בלא דגים ובלא ציפורים ובלא חיים. בעקבות הופעת הספר, שתחילה לגלגו עליו, נאסר השימוש במרבית סוגי ה-ד.ד.ט. בארה"ב ובארצות שונות בעולם. המחברת, רחל קרסון – Rachel Carson – דרשה לאסור מתן רשיון לפתיחת מפעל בכל מקום שהוא בארה"ב, לפני שהוכח שאין בו כדי להרוס את הסביבה. דבר זה לא נתבצע, ואגב – גם אי אפשר שיתבצע, כי אין לדעת בבירור איזה מפעל גורם נזק לסביבה ומהו הנזק. כל עוד אין זה ברור, אי אפשר לחוקק חוק בעניין.

אם אכן הצליחה התנועה לשימור איכות הסביבה, (כולל "ארץ ישראל יפה" שלנו), הרי אחת הסיבות המרכזיות להצלחתה היא התפתחותה של הטכנולוגיה ב-20–30 השנים האחרונות, התפתחות שמסכנת את איכות הסביבה עד כדי אפשרות שלא יהיו מים נקיים לשתייה, ולא יהיה אוויר נקי לנשימה בחלק ניכר של כדור הארץ. דברים כאלה קרו גם קודם. למשל, נהר התמזה העובר בלונדון, נעשה כה מלוכלך עד שלפני 150 שנה היה צורך לחוקק חוק כדי לשמור על נקיונו, ואמנם החקיקה הצליחה. ודוגמה נוספת – בלונדון, בשנות ה-50 של המאה ה-20 נשרף פחם כה רב בקטרים וכן בבתים פרטיים, עד שהאוויר המזוהם גרם שאנשים התמוטטו ברחוב. הזיהום היה דומה לזיהום שגורמת תחנת רידינג בתל-אביב, אבל בקנה מידה גדול יותר. כאשר על פי חוק נאסר השימוש בפחם ברכבות ובבתים פרטיים, נעלמו כמעט מיד 80% מזיהום האוויר. גם העובדה שהתבררה כיום, שהמטוסים בין ניו-יורק לשיקאגו מזהמים פס בשמים, מעידה שהטכנולוגיה החדשה גורמת לזיהום הסביבה.

העובדה שהפצצות הגרעיניות מסכנות את קיום המין האנושי; העובדה שהרפואה המודרנית הביאה לפיצוץ אוכלוסין שמונע מארצות נחשלות לחרוג מקו העוני; העובדה שארצות נחשלות היום סובלות מאוד מקיומן של ארצות עשירות מעבר לגבולן, ותושביהן נגררים לנדוד אליהן כמו ממקסיקו לארה"ב, כשמשטרה ענקית בגבול האמריקני-מקסיקני מונעת פלישת פועלים מחפשי עבודה – כל אלה עובדות מזעזעות, שמתבקש מהן שבמוקדם או במאוחר יקומו אנשים ויתהו על התמונה הכללית. התברר שהיו כבר פילוסופים שעסקו בשאלה הזאת, אף כי לא במרץ רב. אולי הסיבה העיקרית לכך היא הדעה ש"אין מה לעשות", דעה שנקראת "דטרמיניזם טכנולוגי", והיא טוענת שהטכנולוגיה יש לה היגיון ודינמיקה משלה שאין לשנותם.

שני פילוסופים חשובים עסקו בעניין זה לפני שהתפתחה התנועה החדשה של הפילוסופיה של הטכנולוגיה. אחד הוא ז'ק אלול, צרפתי, אם כי ספריו נפוצים מאוד באנגלית דווקא. הוא עצמו, אגב, אדם דתי, לא קתולי אלא פרוטסטנטי. השני הוא גרמני-יהודי, הנס יונאס, שעבד באמריקה ב- New Schoolואחרי שיצא לגמלאות חזר לגרמניה, והיה גם בישראל זמן-מה. הוא פרסם כמה וכמה מאמרים וספרים, ולדעתו המכונה היא הגולם אשר קם על יוצרו. לשון אחר: המכונה שולטת היום באדם ולא האדם שולט במכונה, ולכן השקפתו פסימית והוא רואה בטכנולוגיה בכללה תרומה שלילית. לז'ק אלול דעה דומה, וקרובה יותר לדעתי, למרות השתייכותם של שני ההוגים לאסכולה שאני מתנגד לה. הוא טוען שלא המכונה היא המתגַברת, אלא המכונה האנושית – הבירוקרטיה. כל עוד המבנה החברתי-מדיני שלנו הוא כפי שהוא, התמריץ להשתמש בטכנולוגיה באופן פרוע אינו ניתן לבקרה.

הדעה של דטרמיניזם טכנולוגי, מקורה ההיסטורי בכמה אסכולות, אבל בעיקר בכתביו של אחד הפילוסופים החשובים ביותר בעולם המודרני – קרל מרכס. הוא סבר שההתפתחות הטכנולוגית, מקורה בחברה הקפיטליסטית שהתחרות טבועה בה. המתחרים בשוק עושים זאת באופן פרוע, כי כל מי שמקטין את התחרות, ואפילו מסיבות הומניטריות כמו, למשל, משום שאינו רוצה לזהם את הסביבה, נפלט מן השוק שכן מתחריו גורמים לו לפשיטת-רגל. על-כן כל מתחרה חייב להפיק מן השוק כל פרוטה, בכל דרך אפשרית ואפילו על-ידי הרס הסביבה, הרס הפועלים, הרס השוק, דהיינו אפילו ביצירת משברים כלכליים. קרל מרכס סבר שאין תרופה למכה זו אלא במהפכה סוציאליסטית, שכן אז תיפתח הדלת לפתרונות כבמטה קסמים.

הדיון העיקרי כיום הוא בשאלה, האם ניתן לפתח אח המחקר הטכנולוגי וליישם את הידע הטכנולוגי בכיוונים חדשים? השאלה הקשה ביותר היא, אולי, מי צריך לשלוט במכונה הענקית הזאת? שתי אסכולות עיקריות קיימות היום בפילוסופיה בכלל, ובפילוסופיה של הטכנולוגיה בפרט. האחת היא הדמוקרטית, האומרת שלכל אזרח זכות שווה להביע את העדפותיו ואת ציפיותיו מן המכונה החדשה, ומאחר שהיא תיבנה לפי המחקר שממומן בכספי משלם המסים, הרי חובה להתחשב בדעותיו. מן הצד האחר טוען הטכנוקרט, שאין לאיש הפשוט מושג במה מדובר, אפילו בעניין הנוגע לו, לגופו ממש. דוגמה קונקרטית היא של אדם חולה לב שרוצה להמשיך לחיות, ואנחנו צריכים לרפא אותו לשם כך. האם הוא יודע מה תפקודו של לב, והאם הוא יודע אם לבו בשמאלו או בימינו? האם הוא יודע אם צריך לנתחו ניתוח לב פתוח או יש לתת לו תרופות בלבד? אין לו מושג, ואף אי-אפשר להסביר לו. החוק דורש שלפני ההרדמה יאשר החולה בכתב את מה שעושה הרופא, בעיקר הרופא המנתח. החוק דורש שהאזרח יבין על מה הוא חותם, שאם לא כן החתימה תהיה חסרת כל ערך, לא כל שכן אם מרמים אותו ואומרים לו שלטובתו כדאי שיחתום, ואחר-כך מתברר שהיה זה לטובת החשבון של הרופא. ידוע שרופאים רבים מוכנים תמיד לנתח ניתוח קיסרי, כיוון שבעבורו היולדת משלמת יותר מאשר שילמה אלמלא עשו אותו. צריך אפוא להסביר ליולדת אם היא זקוקה לניתוח קיסרי, אם לאו. אבל היא הרי איננה מסוגלת להבין מהו ניתוח קיסרי, איך עושים אותו, ובאילו תנאים, ומה הקשר בין ניתוח קיסרי להמופיליה, לסכרת, ולמצב הלב של היולדת או של העובר. אלה שאלות סבוכות מאוד, ולרופא אין זמן להסביר; אין הוא יכול לתת קורס ברפואה לאשה המתייסרת בציריה. והוא הדין באשר לשימוש במחשב או בפצצות גרעיניות או בכורים גרעיניים. מה יודע האזרח הפשוט על אבטחת כורים גרעיניים? מה הוא יודע על טיב האבטחה ועל יעילותה, כאשר יש אמצעי אבטחה שונים או סוגי כורים שונים? הוא חייב לדרוש מממשלתו שתשלם עבור המחקר היעיל ביותר, שיבצע צוות המומחים הטוב ביותר, וכן הלאה. ידע שכזה רחוק מהאזרח הפשוט כרחוק מזרח ממערב.

אלה הן אפוא שתי התיאוריות הקיימות: האחת, הדמוקרטית, הטוענת כי צריך להתחשב בהערכותיו ובהעדפותיו של האזרח הפשוט גם אם אינו צודק, כי זו הדרך לחנכו. והשנייה הטוענת כי עד שתחנך את האזרח ייהרס העולם, אלא אם כן ישלוט בו הטכנאי, הרופא, המהנדס, הפיסיקאי; לשון אחר – בעל הידע.

ידוע, למשל, שארגוני הרופאים בכל העולם אינם דמוקרטיים. הם אינם נשלטים על-ידי הציבור, אלא סגורים וחזקים מאוד. דבר ידוע הוא שמספר הרופאים בכל חברה נקבע במידה רבה על-ידי אגודת הרופאים, המגבילה את מספר הלומדים בבתי ספר לרפואה באמצעות בחינות כניסה קשות. לכן יש דרישה חוזרת ונשנית בארצות שונות, דרישה שאני תומך בה, לדמוקרטיזציה של הרפואה בדרכים שונות. נוצר מצב שבו כל חברה הרוצה בדמוקרטיזציה צריכה להקים ועדות המייצגות את הציבור. אבל, יאמר המגן על הטכנוקרטיה, עליהן להיות ועדות של מומחים. שהרי אי אפשר להרכיבה מאנשים חסרי מושג ברפואה, כמו יולדת שאינה יודעת דבר על ניתוח קיסרי, ועליה לדון בשאלה מתי מותר ומתי אסור ביצוע של ניתוח קיסרי. טיעון זה יוכל לייאש את המגן על הדמוקרטיה, שכן אם הכוח בידי ועדת מומחים, הרי נסגר המעגל. חזרנו לארגוני הרופאים ולא הועלנו כלל ועיקר.

לי נראה שהטיעון המגן על הטכנוקרטיה, יש בו טעות חמורה מאוד. לדעתי, אסור להטיל על הרופאים בקרה על הרפואה כיוון שהם צד מעוניין. מצב כזה מעורר קונפליקט בין אינטרסים מנוגדים, וכידוע, פרצה קוראת לגנב. זאת אומרת, אין להעמיד את הרופא בפני החלטה בין טובת האזרח ובריאותו לבין החלטה שתעשה אותו ואת עמיתיו לעשירים. לכן דרושות ועדות ציבוריות שישבו בהן מומחים, אבל עליהן להיות אחראיות לא כלפי הרופאים אלא כלפי הציבור. בוועדות הציבוריות צריך שישבו גם אנשים שאינם בעלי מקצוע בתחום הנדון ואף לא בתחום קרוב. דהיינו, ישנן דרכים להרוס את המונופול. השאלה היא האם זה יעזור לנו לשלוט בטכנולוגיה ולהעמידה לשירות האזרח? על כך עדיין אין לנו ידע. הקושי הגדול הוא שלטכנולוגיה היגיון פנימי משלה, ואנחנו עדיין איננו יודעים אפילו את תחומיה. ועובדה היא שתוצאות, אם הושגו בשימוש במכשיר יקר, רואים בהן פרי של טכנולוגיה גבוהה, ואם הושגו באמצעים פשוטים וזולים יותר, אין רואים בהן טכנולוגיה. ויש דוגמאות רבות לכך. הבולטת שבהן היא השגת תוצאה הדומה לניתוח-לב פתוח באמצעות התעמלות ובאמצעות שימוש בשמנים בלתי-רוויים.

יש שימוש באמצעים טכניים חדשים, חשובים מאוד לטיפול בהתפוצצות האוכלוסיה, והם מאפשרים למשפחה להחליט באיזה קצב לגדול. אין דבר יפה ופשוט מזה. יש כיום אמצעים מתוחכמים כמו "וסקטומיה" – ניתוח קל, או שימוש בגלולה, שהיא חומר כימיקלי שיוצר בגוף דימוי של הריון ובכך מונע ביוץ. יש אמצעים פשוטים עוד יותר. השאלה היא האם האמצעים הפשוטים הם טכנולוגיים יותר מן האמצעים המסובכים? נשווה טלפון למטוס. אדם שרוצה לשוחח עם ידידו, יכול לטוס במטוס כדי לבקר אותו, או להשתמש בטלפון. השימוש בטלפון מביא את המשרד הבייתה, כך שאין צריך לנסוע בכלֵי תחבורה חדשים שמצריכים כבישי ענק. השימוש במכשור מבריק, גדול ומתוחכם נפוץ יותר אף-על-פי שתוצאותיו דומות מאוד לתוצאות של שימוש במכשיר פשוט יותר. כל אחד יכול לומר מיד, שמוטב להפחית את השימוש בטכנולוגיה גבוהה, אם אפשר להשיג את התוצאות הרצויות בלעדיה. יתר על כן, קיומו של מכשור ממריץ להשתמש בו גם אם אינו חיוני ולפעמים אף מיותר. הדוגמה הקיצונית היא שימוש בנשק. ידוע הסיפור הישן שנותנים רובה בידו של איכר והוא נעשה חייל, בין אם הוא רוצה ובין אם אינו רוצה. התמריץ להשתמש בנשק הוא כה עצום, עד שנראה שאי-אפשר למנוע מהחייל להשתמש ברובה, אלא על-ידי נטילת הרובה ממנו. זאת היא הדעה של הנס יונאס, הטוען שהרובה משתלט על המחזיק בו ומשנה את המנטאליות שלו, ויש בה הרבה מן האמת. בחברה שבה הציבור איננו מחונך לדעת מה מזיק לו, ומניחים בה לבעל בית-החרושת לפתח נשק ולעודד את מכירתו גם אם אין בו צורך, אלא רק לשם רווחים – בחברה כזו נוצר מצב מסוכן. אם משכנעים אנשים שבלי משקפי שמש הם אינם מושכים דיים את בני המין השני, ולכן עליהם לקנות משקפי שמש גם אם הם מזיקים לעיניים – המצב מסוכן, ללא ספק.

אבל עובדה היא שאנחנו מחוקקים חוקים נגד שימוש ברעלים, אף על פי שהטכנולוגיה מייצרת אותם, ואנחנו דורשים להשבית תעשיות, אם אינן יכולות להימנע מזיהום אוויר בדרגה מסוימת. אנחנו מבקרים את התעשייה, ודורשים אפילו לבטל את הסרט הנע בבית החרושת; החברה מתערבת בעניינים פנימיים של מפעל, וקובעת מה מותר לו לשווק ומה מסוכן למכור בשוק. דהיינו, יש התערבות ממשלתית הולכת וגדלה בהליכים הטכנולוגיים השונים, אבל חסרה בה קואורדינציה. מגוחך הוא שהאזרח הפשוט יימנע מלהשתמש בירקות שגודלו בעזרת דשנים מלאכותיים, אבל ינשום אוויר שנפלט מעשן רידינג ומרעיל את כל תל-אביב.

העובדה שמתקיימות רמות שונות של אבטוח התעשייה; העובדה שקיימות דרישות שונות מאגפים שונים של הטכנולוגיה; העובדה שאין אנו יודעים בדיוק מה היא טכנולוגיה ומה איננה טכנולוגיה מתי תחליף לטכנולוגיה חדשה נחשב טכנולוגיה ומתי לא, כמו הגדלת השימוש בשמנים בלתי-רוויים – כל אלה מעוררים בעיות כה רבות עד שאי-אפשר להתייחס לכל אחת מהן לחוד, אלא יש צורך בתמונה כללית של העולם התעשייתי המודרני. לשם כך יש צורך בפיתוח פילוסופיה של טכנולוגיה.

ביבליוגרפיה:
כותר: האתגר של הטכנולוגיה המודרנית בכללה
שם  הספר: הפילוסופיה של הטכנולוגיה
מחבר: אגסי, יוסף (פרופ')
עורכת הספר: טל, מלכה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
3. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
4. איור עטיפה: תרשים מכונה, ליאונרדו דה-וינצ'י, בערך 1482.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.