חזון העצמות היבשות מחבר: יאיר הופמן

חזרה3

החזון בפרק לז, א-יד הוא ללא ספק חזון הנחמה המפורסם ביותר של יחזקאל ומן המרשימים ביותר בספרות הנבואה כולה.

¨כשיטתו בנבואות אחרות (ראה יא, טו; יח, ב ועוד) מבסס הנביא את חזונו על אמרה שהיתה שגורה בפי העם: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יא), ועושה אותה ציר לחזון. תוכנו הכללי של החזון פשוט: ה' יחיה את כל העצמות היבשות ויביאן אל אדמת ישראל. אולם כוחו של החזון אינו מתמצה בבשורתו בלבד, אלא בעיקר האמצעים הספרותיים שנוקט הנביא. בפתיחה מראה ה' לנביא בקעה מלאה עצמות, ותוך סיור סביבה מתברר ליחזקאל, כי הן "רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד" (ב). המבט המפורט השני של הנביא מגביר איפוא את הרושם הקשה הראשון, וכך נוצר מתח לקראת השאלה המפתיעה של האל: "התחיינה העצמות האלה?" (ג). תשובת הנביא: "אתה ידעת" (ג) משמעותה: הרי ברור שבדרך הטבע הן לא תחיינה, אך האל הן כל יכול הוא. יש בתשובה פתח לכל התפתחות אפשרית, וכך היא תורמת למתח הפנימי. בחלק השני מצטוה יחזקאל להינבא על העצמות הללו, והאל מפרט בדיוק את נוסח הנבואה: הפנייה היא אל העצמות במישרין, והיא פותחת בהכרזה מפתיעה: "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם" (ה). וכי מי מעלה על דעתו עצמות חיות? אולם מיד מפרט האל את התהליך של החייאת העצמות שלב אחר שלב: הוא יתן עליהן גידים, בשר ועור ולבסוף יפיח בהן רוח חיים. בפסקה השלישית הפותחת במלים: "ונבאתי כאשר צויתי" (ז), מספר הנביא כיצד קרבו העצמות זו לזו, היו לשלדים, העלו גידים קרמו בשר ועור – "ורוח אין בהם" (ח). לכאורה, לא נתקיים העיקר בנבואה, שהרי הן עדיין עצמות מתות – אולם כאן מצטווה הנביא להינבא שנית אל הרוח. שוב נמסר תוכן הנבואה (ט), וכך נוצרת השהיה רווית מתח לקראת העיקר, שאכן מתרחש: "ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (י). הנביא בונה איפוא את חזונו בהדרגה ושומר על מתח פנימי לכל אורכו.

רק עתה, משתם החזון, מפענח יחזקאל את משמעותו הסמלית ומצטט את האמרה העממית, שעליה ביסס את חזונו. מבנה זה תורם אף הוא למסתורין ולדראמתיות של החזון. עתה, לקראת הסוף, חש הנביא, כי מבחינה דראמתית אין מקום עוד להאריך בדברים, והטכניקה הסיפורית שלו משתנה: לא עוד פיתוח איטי ומודרג, אלא בשורה קצרה וחד-משמעית על שיבה לארץ ישראל ועל גאולת העם (יב-יד).

התכנון האמנותי של החזון והכוח העצור בו מעידים שוב, כי באישיותו של יחזקאל משמשים יחד נביא, כוהן ואמן. פעמים רבות גובר על הנביא היצר האמנותי, דוחק את הסגנון הכוהני היבש, שהוא אמון עליו, ואף את הבשורה הנבואית עצמה על מנת לתת ביטוי לאמן שבו. יצירת אמנות כגון זו מבהירה יפה את התנהגות העם המתוארת בפרק לג, ל-לג: העם אוהב לבוא ולשמוע את הנביא האמן, ודבריו הם "כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן".

בפרשנות המסורתית נחלקו הפרשנים בשאלה, אם חזון העצמות הוא סמלי, או שמא יש להבינו פשוטו כמשמעו. הצבעים העזים של החזון, תמונות חיות כמו "הנה אני פותח את קברותיכם" ואמונה מאוחרת בתחיית המתים הביאו כמה וכמה פרשנים לפרש את החזון כמשמעו. אולם נראה שאין לקבל פירוש זה. כבר ראינו שהחזון כולו מבוסס על אמרה עממית, שהיא עצמה בלי ספק מטאפורית. זאת ועוד: ככל שניתן ללמוד מן המקרא, לא היתה בזמנו של יחזקאל אמונה בתחיית המתים, ובוודאי לא כדוקטרינה ברורה כמו ביהדות המאוחרת. עם זאת אין ספק, שחזונו של יחזקאל תרם לגיבושה המאוחר של האמונה בתחיית המתים.