ג'וזפה ורדי 1901-1813 מחבר: ג'ון סטנלי

חזרה3

ג'וזפה ורדי 1901-1813
Giuseppe Verdi

יצירה מומלצת

אותלו
Dacca 433 669-2DH2
לוצ'יאנו פוורוטי (טנור), אותלו; קירי טה קנאווה (סופרן), דסדמונה; ליאו נוצ'י (בריטון), יאגו; אנתוני רולף ג'ונסון (טנור), קאסיו; מקהלת הילדים של המטרופוליטן אופרה; התזמורת הסימפונית של שיקגו / גיאורג שולטי
יצירת המופת האופראית של ורדי מוגשת בידי מיטב הזמרים של ימינו, בניצוחו של אמן מנוסה ובעל סמכות יחודית. גם ההקלטה נפלאה.

יצירות מייצגות

ריגולטו
לה טרוויאטה
נשף מסכות
כוחו של גורל
דון קרלוס
פלסטאף
רקוויאם

ג'וזפה ורדי נולד למשפחה ענייה בקרבת פארמה שבאיטליה. כשרונו המוסיקלי החל להתבלט בגיל צעיר, ואביו חסך מעצמו כדי לקנות לו ספינט משומש, שעליו למד ורדי את יסודות המוסיקה.

בגיל שתים-עשרה התמנה ורדי לנגן העוגב בכנסייה המקומית, אך למרות כשרונו כמלחין נדחתה בקשתו להתקבל לקונסרבטוריון של מילנו לטובתם של מוסיקאים צעירים אחרים, שהכשרתם היתה טובה משלו. ורדי לא אמר נואש והתמיד במאמציו, ובא על שכרו כשנמצא לו פטרון שמימן את לימודיו הפרטיים במילנו. כל הדיווחים מאותה תקופה מייחסים לוורדי בן העשרים לבוש מרושל, גוף שדוף ופנים שכמו גולפו מכפיס עץ, אך למרות כל זאת התאהבה בו בתו של פטרונו, שלמדה אצלו פסנתר וזמרה, והשניים נישאו ב-1836.

בינתיים כתב ורדי את האופרה הראשונה שלו, אוברטו, ובעזרת ידידיו עלה בידו להציגה בבית-האופרה לה סקאלה. היצירה זכתה בהצלחה מסוימת, ובעקבותיה הוזמן ורדי לכתוב עוד שלוש אופרות. הראשונה היתה אופרה קומית שנחלה כישלון. כעבור זמן קצר נכתבה נבוקו, ומיד היתה ללהיט. העלילה, העוסקת בעימות בין האשורים ליהודים, שילהבה את דמיונו של הקהל - האיטלקים הזדהו עם מצוקת היהודים וראו בה דמיון למאבקם נגד הדיכוי האוסטרי. הקטע המפורסם של מקהלת העבדים, "עלי מחשבה", בוצע פעם נוספת לפי דרישת הקהל עוד בהופעת הבכורה, למרות שכללי בית-האופרה אסרו על הדרנים. בזמן הפקתה של נבוקו עברו על ורדי ייסורי נפש קשים: בתוך זמן קצר שכל את שני ילדיו, ואחר-כך את אשתו. רק בתמיכת ידידיו הצליח לעבור תקופה זו, שהיתה הקשה בחייו. הצלחת האופרה תרמה לאישוש ביטחונו העצמי, והוא שקע בעבודתו בשאיפה להתעלות על הישגיו הקודמים.

עד אותה תקופה שלטו באופרה האיטלקית רוסיני, דוניצטי ובליני, שגישתם התירה לזמרים להפגין את כשרונם באריות ראוותניות. ורדי התעניין יותר בהיבטים הדרמטיים של האופרה. למעשה, הוא ביקש זמרת עם "קול מחוספס, צרוד וקודר, שיש בו שמץ של שטניות" לתפקידה של ליידי מקבת באופרה מקבת (1847), במקום זמרת הסופרן שכבר נבחרה, שיכולתה הסתכמה ב"שירה מושלמת".

אחרי מקבת כתב ורדי שלוש מהאופרות המפורסמות ביותר שלו: ריגולטו (1851), לה טרוויאטה (1853) - שתיהן לליבריות מאת פרנצ'סקו מריה פיאווה, שותפו של ורדי לתשע אופרות - ואיל טרובאטורה (1853). לה טרוויאטה עוסקת באהבה לא אנוכית, והשתיים האחרות הן אופרות סוערות, המתרכזות בצד האפל של הטבע האנושי ועוסקות בנושאים כמו שנאה, רצח, עינויים, קלון ופיתוי. לאחר מכן בא רצף מהיר של אופרות המעידות על הבשלת סגנונו של ורדי ועל התרחבות אופקיו: ערביות סיציליאניות (שנכתבה לבית-האופרה של פריס), נשף מסכות (לאופרה של רומא), כוחו של גורל (לאופרה של סט' פטרבורג), דון קרלו (שוב לאופרה של פריס) ואאידה (לאופרה של קהיר). ורדי הקדיש יותר ויותר מזמנו לנסיעות; בלונדון פגש את ג'וזפה סטרפוני, והיא היתה לאשתו השנייה ב-1859.

אחרי אאידה (1871) לא כתב ורדי אופרות נוספות במשך חמש-עשרה שנה, אבל ב-1874 התקיימה במילנו הופעת הבכורה של הרקוויאם הנהדר שחיבר לזכר ידידו, המשורר והסופר מנצוני. היצירה המקהלתית התקבלה בהתלהבות, חרף מחאתם של כמה טהרנים על הזיווג בין אדיקות דתית ובין מוסיקה דרמטית מאוד.

בשנות השבעים לחייו חיבר ורדי את שתי האופרות האחרונות שלו, אותלו ופלסטאף, שבוצעו ב-1887 וב-1893. ורדי חשש שפלסטאף לא תתקבל היטב, אולי בשל כישלון האופרה הקומית המוקדמת שלו. אבל הפעם מצא כותב ליבריות מבריק בדמותו של אריגו בויטו, וניסיונו הרב בהלחנת אופרות הניב יצירה המצטיינת באיזון מושלם בין העלילה, התזמורת, המוסיקה והזמרים.

ורדי האריך לחיות עד גיל שמונים ושבע, וכשמת במילנו ב-1901 צפו מאתיים אלף איש במסע ההלוויה שלו. הוא ביקש שלא תושמע מוסיקה בהלווייתו, אך מישהו בקהל החל לשיר את "עלי מחשבה", ובפזמון הצטרף אליו ההמון במקהלה אדירה.

Classical Net - אתר בו ניתן לשמוע קטעים מיצירותיו של ורדי