רוברט שומאן 1856-1810 מחבר: ג'ון סטנלי

חזרה3

רוברט שומאן 1856-1810
Robert Schumann

יצירה מומלצת

קונצ'רטו לפסנתר בלה מינור, אופוס 54
Philips 412-923-2PH
סטפן קובצ'ביץ' (פסנתר); התזמורת הסימפונית של ה- BBC / קולין דייוויס
ביצוע המדבר אל הלב, פיוטי ובוטח חליפות, בניצוח אוהד של דייוויס. הצליל מצוין.

יצירות מייצגות

סימפוניות מס' 4-1
מנפרד
קונצ'רטו לצ'לו
קונצ'רטו לכינור
רביעייה לפסנתר
חמישייה לפסנתר
קרנבל
פנטסיה בדו מג'ור
מחולות חבר דויד
קרייזלריאנה

שומאן נולד בצוויקאו שבגרמניה, וגדל בסביבה ספרותית. אביו, שהיה סופר ומוציא לאור, עודד את אהבתו של בנו לסופרים הרומנטיים של התקופה. התעניינותו של שומאן במוסיקה מצאה עידוד בהופעות שנערכו באזור מגוריו, אך אמו התנגדה לה. האב מת כששומאן היה בן שש-עשרה, ואז הוחלט שילמד משפטים באוניברסיטת לייפציג.

שומאן לא התייחס ללימודיו ברצינות והעדיף ליהנות מחיי סטודנט אופייניים, וכמובן, ממוסיקה. הוא ביקר בקונצרטים באולם הגוונדאהוס, למד פסנתר אצל פרידריך ויק, האידיאליסט המושבע, ובמהלך "לימודיו" הנוספים בהיידלברג החל להופיע כמבצע ולהלחין. שומאן ויתר על לימודי המשפטים ושב ללייפציג כדי לקבל שיעורים נוספים מוויק, אך הרס את סיכוייו לעשות קריירה כפסנתרן כאשר נקע את אצבעו במתקן מתיחה שהמציא.

ב-1833 לקה שומאן בהפרעה דיכאונית, שממנה סבל לסירוגין עד סוף ימיו. כמעט כל עבודת ההלחנה שלו נעשתה בתקופות המאושרות והיצירתיות שלו, בהפוגות שבין פרצי המחלה. שומאן גם הקדיש מזמנו לכתיבת ביקורת מוסיקלית בכתב-העת החדש למוסיקה, שאותו יסד ב-1834 וערך במשך עשר שנים. מטרת כתב-העת היתה לברור את הגאונים מבין המוכשרים גרידא, וכך להילחם בבינוניות במוסיקה הגרמנית. שומאן התגלה כמבקר בעל טביעת עין - הוא הכיר בניצני הגדולה ביצירות מוקדמות מאוד של שופן ובראהמס, התלהב ממנדלסון ושיבח בנדיבות את ברליוז, ואגנר וליסט, למרות שהם לא תאמו לאידיאלים שלו - "עולמו של ליסט אינו עולמי".

שומאן הרבה לכתוב בשני שמות בדויים - פלורסטן ואוזביוס - שהנהיגו את "חבר דויד" הדמיוני במאבק נגד הבערות המוסיקלית, וייצגו את הצד ה"אקסטאטי" וה"רגיש" באישיותו. שתי הדמויות הופיעו גם ביצירות לפסנתר, המהוות את עיקר תפוקתו של שומאן בשנות ה-30 של המאה ה-19. F ו-E רשומים כמחברי הקטעים השונים במחולות חבר דויד, ודיוקנאות מוסיקליים שלהם מהווים שניים מפרקי קרנבל, שהיא אולי היצירה הטובה ביותר של שומאן לפסנתר סולו. חבר דויד מופיע פעם נוספת ב"מצעד נגד הפלישתים", המסיים את היצירה.

קרייזלריאנה - עוד יצירה חשובה לפסנתר משנות ה-30 של המאה ה-19 - היא דיוקן מוסיקלי של קרייזלר, גיבורו הרומנטי של א' ת' א' הופמן, אבל גם מחווה לקלרה, הפסנתרנית הווירטואוזית ובתו של ויק, ששומאן היה מאורס לה. תחילה התנגד ויק בכל תוקף ליחסים, מחשש שיפגעו בקריירה של קלרה (שעליה הסתמכה הצלחתו שלו), אבל בסופו של דבר קיבלו השניים את ברכתו ונישאו ב-1840. קלרה היתה למבצעת קבועה של יצירותיו של שומאן ועשתה לקידומן כל חייה, והוא התפרסם במידה רבה בזכות מאמציה.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלה יצירתו של שומאן להתפתח בכיוונים חדשים. בתקופתו היצירתית הראשונה חיבר את מחזור השירים אהבת המשורר (1840), את שתי הסימפוניות הראשונות (1841), ואת החמישייה לפסנתר והרביעייה לפסנתר (1842). אולם ב-1843 תקפה את שומאן חולשת עצבים, ובשנה שלאחר מכן שוב שקע בדיכאון. בני-הזוג עברו לדרזדן, ושם התאושש שומאן בהדרגה ממחלתו, וב-1845 החל עוד שלב פורה מאוד בחייו, ונמשך שש שנים. שומאן השלים את הקונצ'רטו לפסנתר, והתעמקותו בפאוסט של גתה הביאה לכתיבת תמונות מתוך פאוסט ב-1848. באותה שנה, שאותה כינה "השנה הפורייה בחיי", חיבר גם את הפתיחה הנפלאה מנפרד, לפי מנפרד מאת ביירון. הסימפוניה הריינית (1850), היתה השלישית והמוצלחת ביותר שכתב, ולמרות שהיא לוקה בתזמור דחוס מדי, מתגלה בה תפישה נאמנה של הצורה הסימפונית.

ב-1850 התמנה שומאן למנצח המקהלה והתזמורת בדיסלדורף, תפקיד שהיה אמור לספק לו הזדמנויות להופיע ומקור השראה ליצירות חדשות. אבל שומאן היה מופנם ומפוזר מכדי למלא את תפקידו ביעילות, ועד מהרה סר חנו. כאשר חלה שוב, ב-1852, הציעו הרשויות כי יפרוש מסיבות בריאות, אבל שומאן קיבל זאת קשה והאמין שנפל קורבן למזימה של "הפלישתים" (צרי האופק).

שביב של אור בחשכת שנותיו האחרונות היה ביקורו של בראהמס בביתו, ושומאן הילל אותו כמושיעה העתידי של המוסיקה הגרמנית. אבל זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבו הנפשי של שומאן, והוא ניסה להתאבד בטביעה. השנתיים האחרונות לחייו עברו עליו במוסד לחולי-נפש.

The Classical Music Pages - אתר בו ניתן לשמוע קטעים מיצירותיו של שומאן