לודוויג ואן בטהובן 1827-1770 מחבר: ג'ון סטנלי

חזרה3

לודוויג ואן בטהובן 1827-1770
Ludwig Van Beethoven

יצירות מומלצות

סימפוניה מס' 9 ברה מינור, אופוס 125
Philips 432 995-2PH
סילביה מקנייר (סופרן); יארד ואן נס (אלט), אווה היילמן (טנור); ברנד וייקל (בריטון); מקהלת הרדיו של לייפציג; תזמורת וונדהאוס מלייפציג / קורט מזור
ביצוע שכולו לב, המנוגן בחום ובמסירות אמיתית. גם השירה מעולה, וההקלטה היא אחת הטובות של "פיליפס".

סונטה לפסנתר מס' 23 בפה מינור, אופוס 57, "אפסיונאטה"
Deutsche Grammophon 413 435-2GW2
וילהלם קמפף (פסנתר)
קמפף, מגדולי המנצחים של בטהובן, מנגן בשצף קצף, ועם זאת אינו פוסח על שום פרט ואינו מניח לרגשותיו לטשטש את קווי המוסיקה. ההקלטה בהירה וממוקדת.

קונצ'רטו לפסנתר מס' 5 במי במול מג'ור, אופוס 73, "הקיסר"
Deutsche Grammophon 413 435 2GCE
מאוריציו פוליני (פסנתר); התזמורת הפילהרמונית של וינה / קרל בהם
פרשנות נשגבת של הגדול מכל הקונצ'רטי לפסנתר. הצליל מצוין, ונוסף עליו בתקליטור גם הקונצ'רטו הרביעי הנפלא.

יצירות מייצגות

סימפוניות מס' 3 ("ארואיקה"), 5, 6 ("הפסטורלית") ו-7
קונצ'רטי לפסנתר מס' 3 ו-4
קונצ'רטו לכינור
סונטה לכינור מס' 9 ("קרויצר")
רביעיות מיתרים מס' 7 ו-14
שלישייה לפסנתר במי במול מג'ור, אופוס 97 ("הארכידוכס")
סונטות לפסנתר מס' 14 ("אור ירח") ו-32
מיסה ברה מג'ור (מיסה סולמניס)

בטהובן נולד בבון שבגרמניה והיה בנו של זמר בשירות האלקטור של קלן. אביו היה חלש אופי ושתה לשוכרה, אבל הכיר בכשרונו של בנו והתאכזב כשבטהובן הצעיר לא הצליח כמו ילד הפלא מוצרט. למרות זאת התמנה בטהובן לנגן צ'מבלו בתיאטרון-החצר ולעוזר לנגן העוגב בקפלה של האלקטור, ושם קיבל את שיעורי הקומפוזיציה הראשונים שלו מנגן העוגב של החצר.

בביקורו הראשון בווינה, ב-1787 הרשים בטהובן את מוצרט באלתוריו על המקלדת אולם לפני שהספיק לקבל ממוצרט הדרכה מסודרת, הגיעה הידיעה שאמו גוססת והוא חזר לבון. בטהובן שב לווינה ב-1792, אבל בינתיים מת גם מוצרט. הוא פנה אל היידן כדי לקבל ממנו שיעורי הלחנה, אך התברר שהניגוד באופיים של השניים גדול מדי, ובטהובן הפיק תועלת רבה יותר מלימודיו אצל יוהן אלברכטסברגר.

בינתיים הסתמנה התחלה מבטיחה לקריירה של בטהובן כפסנתרן. הלהט והדינמיות של נגינתו בהחלט פיצו על חוסר הליטוש שלה. ב-1795 התקיימה הופעתו הראשונה בווינה, בה ניגן את הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר בסי במול מג'ור מפרי עטו, ועד מהרה התבסס מעמדו כפסנתרן הבולט בעיר. בעשור האחרון של המאה ה-18 כתב בטהובן גם סונטות לפסנתר, סונטות לצ'לו וסונטות לכינור. שתי הצורות שלימים נודעה להן חשיבות מיוחדת ביצירתו של בטהובן הופיעו מאוחר יותר: הוא סיים את הסימפוניה הראשונה שלו בשנת 1800, וב-1801 חיבר את סדרת רביעיות המיתרים הראשונה.

בטהובן היה המוסיקאי הראשון בווינה שהצליח בקריירה עצמאית - לאחר שעזב את בון לא החזיק עוד במשרת-חצר. תחת זאת טיפח קשרי ידידות - ואולי גם אהבה - עם כמה פטרונים עשירים מבני-האצולה, והקדיש להם את יצירותיו הראשונות תמורת תשלום. את הצלחתו בחוגים אלה, חרף נימוסיו הגרועים, מזגו הסוער וסירובו לחלוק כבוד לבני המעמדות הגבוהים, אפשר לייחס לגאונתו ולאישיותו הכריזמטית.

ב-1798 החל בטהובן לסבול משריקות ומזמזומים מתמידים באוזניו, וכשאלה גברו בהדרגה התחוור לו לחרדתו שהוא מתחרש. בשנת 1802, לאחר שהגיע לכלל ייאוש ושקל לשים קץ לחייו, פרש לכפר המבודד הייליגנשטט והביע את ייסוריו במסמך המופנה אל אחיו. "צוואת הייליגנשטט", כפי שהיא מכונה, מסמנת את ראשיתה של תקופה חדשה בחיי היצירה של בטהובן. בעשור שלאחר מכן בא שטף אדיר של יצירות מופת, שאין רבים כדוגמתו בתולדות המוסיקה. עד 1812 נכתבו הסימפוניות מס' 8-2, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 4 ו-5, הקונצ'רטו לכינור, האופרה פידליו, שלוש רביעיות המיתרים "רזומובסקי" ושפע של סונטות לפסנתר ויצירות אחרות.

היידן ומוצרט הוכיחו עוד קודם לכן, כי המלודיה לבדה, ותהיה יפה ככל שתהיה, אינה יכולה לרתק את תשומת-הלב של הקהל יותר מדקה-שתיים. בעקבות זאת הם שיכללו את השיטה שבה משמש המתח ההרמוני לתמיכה במבנים מוסיקליים גדולים. אולם בטהובן הגדיל לעשות, ובפרק הראשון של הסימפוניה ארואיקה (1803) יצר מקשה אחת של מוסיקה רצופה באורך חסר תקדים. הוא גם הרחיב את היקף הסונטה לפסנתר לממדים סימפוניים בסונטת ולדשטיין (1803) - שהוקדשה לידידו הרוזן ולדשטיין - והמשיך בכך בסונטה אפסיונאטה (1804-5). בסונטה זו קבע בטהובן גבולות חדשים לטווח הדינמי, כאשר ניפץ את הפתיחה השקטה והמהורהרת באקורדים פתאומיים בפורטיסימו.

מוסיקה זאת היתה מהפכנית, ולא רק מבחינה טכנית. הצורות המורחבות של בטהובן פתחו אפשרויות חדשות להבעה הרגשית וביטאו את הרוח המהפכנית של התקופה. בטהובן היה דמוקרט מושבע והעריץ מאוד את נפוליאון הצעיר. למעשה, שמו של נפוליאון הופיע בעמוד השער המקורי של הסימפוניה ארואיקה, אך כשנודע לבטהובן שנפוליאון הכריז עצמו לקיסר, הוא תלש את הדף ורשם במקום זאת "לזכרו של אדם גדול".

התכונה המציבה את גאונותו המוסיקלית של בטהובן בדרגה אחת עם הכשרון הספרותי של שייקספיר היא שליטתו העילאית בצורה המוסיקלית. בטהובן הצליח ליצור מבנים מוסיקליים כבירים ומורכבים מאבני היסוד של המוסיקה עצמה. לגביו, לכל תבנית מוסיקלית פשוטה היו אינספור השלכות שאפשר לבנות מהן סימפוניה שלמה. לדוגמה, ארבעת התווים הפותחים של הסימפוניה החמישית (1807), האמורים לסמל את הגורל הדופק בשער, ממש מנבאים את הבאות, שכן אפשר למצוא איזושהי נגזרת שלהם כמעט בכל תיבה של הפרק הראשון.

אחרי שנת 1812 הצטמצמה מאוד תפוקתו של בטהובן. הוא הסתבך בכמה תביעות משפטיות, בין השאר בעניין התמלוגים על ניצחונו של ולינגטון - יצירתו היחידה שנכתבה במתכונת תוכניתית ממש, וככל הנראה גם יצירתו הגרועה ביותר שיצאה בדפוס. ב-1820 זכה בטהובן באפוטרופסות על אחיינו קרל, בעקבות מות אחיו ב-1815. אולם למרות שכוונותיו הטובות ואהבתו לנער אינן מוטלות בספק, הסידור לא עלה יפה. בטהובן, שלא היה נשוי מימיו, רצה להתייחס לקרל כאל בנו, אך מצוקה כלכלית מחריפה ומרץ מחודש של הלחנה גרמו לו להזניח את אחיינו. בשנה שקדמה למותו של בטהובן ניסה הנער להתאבד.

בטהובן שב להלחין במרץ ב-1817. את רובה של שנת 1818 הקדיש לסונטת האמרקלוויר האדירה, ומאז ועד 1824 חילק את זמנו בין שלוש הסונטות האחרונות לפסנתר, וריאציות דיאבלי, מיסה סולמניס - יצירה שהוזמנה בידי פטרונו, הארכידוכס רודולף, והוגשה באיחור של שלוש שנים בגלל מורכבות ההלחנה - והסימפוניה התשיעית. יצירה זו, שהפרק האחרון שלה נכתב למלות האודה לשמחה של שילר, קבעה תקדים נוסף בממדיה הגדולים, והיתה גם הסימפוניה הראשונה ששותפה בה מקהלה.

לאחר סיום הביצוע הראשון עמד בטהובן החירש על הבמה, מנותק מסביבתו, עד הרגע שבו סובב אותו אחד הסולנים כדי שיראה את התשואות הרועמות.

בשנותיו האחרונות חזר בטהובן אל רביעיית המיתרים. ב-1825 וב-1826 חיבר להרכב אינטימי זה חמש יצירות, מורכבות ביותר ובו-בזמן שלוות מאוד. הוא החל להתעמק בטכניקות פוגליות, כשם שעשה באך בערוב חייו, והפוגה הגדולה שלו - במקור פרק הסיום לרביעייה בסי במול מג'ור אופוס 130 - היא אחת היצירות הגדולות והמורכבות ביותר שנכתבו בצורה זו.

יצירותיו האחרונות של בטהובן הקדימו את זמנן בהרבה, והן עדיין מציבות אתגר קשה למלומדים ולמאזינים. בטהובן לא זכה להשלים את הטיוטות שרשם ליצירות נוספות. בהלווייתו ב-1827 השתתף קהל רב, ובין האבלים היו עמיתיו האמנים וידידיו מחוגי האצולה. על מצבתו נחקקה מלה אחת: "בטהובן".

The Classical Music Pages - אתר בו ניתן לשמוע קטעים מיצירותיו של בטהובן