הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > יהושע


כיבוש הארץ : היסטוריה או אידאולוגיה?
מחברת: פרופ' יאירה אמית


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3

הפרק הקודם הוקדש לספר מלכים, הדן בתולדות ישראל ויהודה בימי הבית הראשון, ולזיקתו לאידיאולוגיה המשנה-תורתית. הפעם נבחן אירוע מרכזי, ששייך לתקופה קדומה יותר, והוא פרשת כיבוש הארץ, המתוארת בספר יהושע.

לפי המסופר בספר יהושע, הארץ נכבשה במסע צבאי אחד, שבראשו עמד יהושע, משרת משה, והשתתפו בו כל שבטי ישראל. תהליך הכיבוש מתואר באופן שיטתי ועל פי סדר הגיוני. מלכתחילה הסתיימו ההכנות לכיבוש, שכללו את התארגנות הצבא. שליחת מרגלים, מעבר הירדן, חידוש מצוות המילה וחגיגת הפסח, שיש בהם משום הכנות רוחניות, ולבסוף התגלות מלאך ה' ליהושע. שמזכירה כי המלחמה היא מלחמת ה' (יהושע א-ה). רק לאחר מכן יצאו יהושע והעם למלחמה, שניתן להבחין בה שלושה שלבים. בשלב הראשון הם כבשו מספר ערים באזור המרכז: הראשונה יריחו (שם, ו), בעקבותיה העי (שם, ז-ח), והתוצאה שערי הגבעונים ובראשן גבעון, שהיתה עיר גדולה וחזקה וכל אנשיה גיבורים, העדיפו להיכנע ולהימנע ממלחמה (שם, ט). בשלב השני הם גברו על ברית חמשת מלכי האמורי, שבראשה עמד אדוני צדק מלך ירושלים. ניצחון זה איפשר להם להשתלט על כל דרום הארץ (שם, י). ובשלב השלישי – נלחמו בברית מלכי הצפון, שבראשה עמד יבין מלך חצור, והשתלטו על צפון הארץ (שם,יא). כך נכבשה הארץ כולה, חלק ניכר מתושביה הושמד, ונותר לחלקה לנחלות לשבטים.

אולם השוואת סיפור כיבוש זה לממצא הארכיאולוגי, העולה מאתרים שזיהויים אינו מוטל בספק, מגלה אי התאמה מוחלטת, שמעוררת ספקות לגבי המהימנות ההיסטורית של המסופר בספר יהושע על כיבוש הארץ. מן הראוי לציין, שחוקרי מקרא הטילו ספק בתאור של ספר יהושע כבר בסוף המאה שעברה. זאת משום סתירות שנמצאו בתוך ספר יהושע עצמו וביחסו לספר שופטים. כיום משוכנעים החוקרים שתהליך חורבן הערים הכנעניות נמשך למעלה ממאה שנה. כך למשל, חצור חרבה באמצע המאה הי"ג לפסה"נ ואילו לכיש חרבה לקראת סוף המאה הי"ב לפסה"נ; יתרה מזאת, הממצא הארכיאולוגי מלמד שערים כמו יריחו, העי, חברון ואחרות כלל לא היו מיושבות ערב תקופת ההתנחלות. לפיכך קשה לדבר על מסע צבאי אחד, שבראשו מנהיג אחד, ושבמהלכו נכבשו הערים הנזכרות. למעשה המחקר הארכיאולוגי העדכני הוכיח במידה מרובה את מסקנתו של החוקר הגרמני אלברכט אלט (עמ' 169-135). שטען כי ישיבת בני ישראל בארץ ישראל לא היתה תהליך של כיבוש, אלא של התנחלות הדרגתית של נוודים, שהגיעו מן המדבר ושוליו למקומות מרעה פנויים בארץ הנושבת. ואמנם בעקבות האפשרות שנפתחה בפני ארכיאולוגים ישראליים בסוף שנות השישים, משמע לאחר מלחמת ששת הימים, לחקור את שטחי ההר המרכזי, נתגלתה תמונה של מאות יישובים שנוסדו במרוצת המאות י"ב ו-י"א לפסה"נ בשטחים שקודם לכן לא היו מיושבים, או שהיו מיושבים בדלילות. אין תימה שהמצב הנוכחי של המחקר הארכיאולוגי יצר אצל חוקרי מקרא וחוקרי ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא תמימות דעים בשאלת כיבוש הארץ וההתנחלות בה. לפי התאור המקובל עליהם חרבה התרבות הכנענית בתהליך שהגיע לשיאו באמצע המאה הי"ב לפסה"נ, ובמקביל לכך החל תהליך ממושך של התנחלות, שראשיתו בחבלי ההר המרכזי, משני עברי הירדן, וכן בגליל, ורק בשלב מאוחר יותר הוא עבר להר יהודה, לשפלה ולנגב.

נשאלת אפוא השאלה: אם מדובר בתהליך ממושך של התנחלות ולא בכיבוש חד פעמי של קבוצה חברתית מלוכדת שבראשה עמד מנהיג אחד, כיצד נבין את המסופר בספר יהושע? לאור הנתונים החדשים, פרשת הכיבוש כפי שהיא מסופרת בספר זה מתגלה לא כהשתקפות של מציאות היסטורית, אלא כפיקציה ספרותית, שלגיטימי לנסות ולברר מה מטרתה, האם היא מייצגת אידיאולוגיה מסויימת, ואם כן, מי עמד מאחוריה, מתי היא נכתבה ולאלו צרכים:
כדי לענות על שאלה זו נעיין בקצרה בפרשת הגבעונים (יהושע ט). לפי המסופר שם הגבעונים, שנמנו עם קבוצת החווים שבין עממי כנען, וישבו בארבע ערים בשטח נחלת בנימין, התחפשו לבאים מארץ רחוקה, כדי לרמות את יהושע ואת בני ישראל ולשכנעם לכרות עמם ברית ולא להילחם בהם. ואמנם בני ישראל השתכנעו, שאין מדובר בעם קרוב, וכרתו להם ברית. משנתגלה מעשה המרמה, בני ישראל כבר לא יכלו לחזור בהם מן השבועה שנשבעו לגבעונים, ולפיכך היו מנועים מלהחרים ולהשמיד אותם, ולא יכלו לנהוג בהם כפי שנהגו עם תושבי הארץ האחרים. עם זאת, הם לא רצו לעבור על מעשה התרמית בשתיקה, והתוצאה היתה שהם גזרו על הגבעונים להיות חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'.

אין ספק שעלילתו של סיפור זה, הדיאלוגים המתקיימים בו, ולבסוף סיומו, שקושר את הגבעונים עם "המקום אשר יבחר" (שם, ט 27), מצביעים על זיקתו העמוקה לאידיאולוגיה המשנה-תורתית. חוקי המלחמה של ספר דברים (פרק כ) מבחינים בין תושבי "הערים הרחוקות ממך מאד" לבין "עררי הגוים האלה הנה" (שם שם, 15). וכך נאמר שם: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם... למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם", (שם שם, 18-16). נמצא שתרמית הגבעונים מושתתת על הכרת החוק הדברימי. ולכן, כדי להציל את נפשם מעונשו של חוק החרם, התחפשו הגבעונים, הנמנים עם עממי הארץ, למי שהגיעו מארץ רחוקה ושאתם ניתן לכרות ברית שלום בתנאי כניעה. פרשת הגבעונים מתוארת אפוא בספר יהושע כיוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. הגבעונים מתוארים במקרה יוצא דופן של הישרדות, שבא ללמד על המקרים האחרים של כיבוש טוטלי על פי חוק החרם, שהוא חוק דויטרונומיסטי.

שמואל אחיטוב, שכתב לאחרונה פירוש על ספר יהושע, מעלה את השאלה:
"כמה ממשות היסטורית יש בסיפור הגבעונים?" ותשובתו "מרבית הגבעונים נשמדו בידי שאול [שמואל ב' כא], ונחלתם נתפסה בידי בני בנימין. הגבעונים, תושבי המובלעת החוית בנחלת בנימין, היו משארית תושבי כנען שנותרו בקרב ישראל. כמותם נותרו עוד מובלעות כנעניות בישראל עד לכיבושן בידי דוד וטמיעת יושביהן בישראל... יש לפרש את ישיבתם של הגבעונים בעריהם על רקע תהליך ההתיישבות של בני ישראל בארץ, תהליך שלא כלל השמדה גמורה של תושבי הארץ... התנחלותם של בני ישראל נעשתה בדרכים הרבה, וכאן מסתבר בדרכי שלום שכנראה לא נתקלקלו עד לימי שאול" (עמ' 155-156). אחיטוב מבחין, אם כן, בפער שבין הגרעין ההיסטורי לבין הסיפור המאוחר. הגרעין ההיסטורי של הפרשה הוא קיומה של מובלעת חווית בשטח בנימין, שנותרה במקומה גם אחרי רדיפות שאול, היתה קשורה בפולחן של מקדש גבעון שנזכר בימי שלמה (מלכים א' ג), ותושביה היו מוכרים לכותב הסיפור. הסיפור המשנה-תורתי המאוחר שבספר יהושע מנמק את קיומה של המובלעת בהקשר לפרשת כיבוש הארץ ויישום חוק החרם. פער דומה קיים בסוגיית הכיבוש. הגרעין ההיסטורי הוא ההיעלמות ההדרגתית של שלטון הערים הכנעניות לטובת יישות חדשה, שהתגבשה באזור זה במהלך המאות י"ג עד י"א לפסה"נ. ואילו התאור של ספר יהושע, לפיו יהושע וישראל הם מבצעים נאמנים של חוקי המלחמה הדברימיים, הוא תאור אידיאולוגי, שמעניק לפרשת הכיבוש אופי דויטרונומיסטי.

עד כאן מצאנו תשובה רק לחלק אחד של השאלה. מצאנו שפרשת הכיבוש בספר יהושע מייצגת אידיאולוגיה משנה-תורתית, שהגתה את רעיון החרם. אך עדיין אין בידינו תשובה לחלקה השני של השאלה, מדוע האסכולה המשנה-תורתית היתה מעוניינת בתאור של כיבוש אכזרי על-פי חוק החרם?

מדוע חשוב היה לתאר את יהושע ככובש שלא הותיר שריד, שהחרים ולא החיה כל נשמה? לפני שאענה על שאלה זו ראוי לציין שכבר ספר יהושע עצמו מכיר בעובדה שנותרו שרידים רבים ושחוק החרם לא מומש, ככתוב בפרק יג פס' 2: "והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה", או כפי שניתן ללמוד מדברי יהושע בפרק כג, שהארץ נותרה מלאה ב"גוים הנשארים האלה". גם ספרי שופטים, שמואל ומלכים מתייחסים לאוכלוסייה כנענית שחיה לצד ישראל. כך למשל בצבאו של דוד שרת אוריה החתי, ומפעלי הבנייה של שלמה נתאפשרו במידה רבה בזכות מס העובד שהוא העלה מ"כל העם הנותר מן האמורי החתי הפריזי החיוי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה" (מלכים א' ט 20-21). נמצא שמציאות היסטורית היא עניין אחד, והיסטוריה שמעוצבת על פי עקרונות אידיאולוגיים היא עניין אחר. במציאות ההיסטורית התיישבו באזורי ההר קבוצות ממוצא מגוון, שניתן לכנותם בשם המכליל: פרוטו-ישראלים, ובהדרגה הלך וגבר שיתוף הפעולה ביניהן. יתרה מזאת, לפי תיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, שקצר הזמן מלהתייחס אליהן במסגרת זו, אף ייתכן שחלק מן המתנחלים היו מפליטי החברה הכנענית ומקבוצות נוודים שישבו בשוליה (כך לפי חוקרים שאזכיר רק את שמותיהם: מנדנהול, גוטוולד, למכה ופינקלשטיין). מכל מקום, משחרבו הערים הכנעניות וחלק מתושביהן הפכו לנוודים, נוצר לחץ כלכלי על תושבי הפריפריה, ובעקבות זאת החל תהליך התנחלות בכל חבלי הארץ. רק משנתחזקו גורמי שוליים אלה, בימי שאול ודוד, הם נאבקו על השליטה באזור, הגדירו את זהותם כישראלית, ובהדרגה אף השתדלו להעניק צביון ייחודי למדינתם.

לא נותר לנו אלא לחזור לשאלה, מדוע במאה השביעית לפסה"נ, משנתגבשה האסכולה הדויטרונומיסטית, פותחה אידיאולוגיית החרם ועוצב תאור כיבוש, שאינו אלא קונסטרוקציה ספרותית, המנותקת מן המציאות ההיסטורית שאותה היא תיארה? התשובה לשאלה זו קשורה קשר הדוק במהפכה הדתית-תרבותית שהחברה היהודאית עברה לאחר גלות ממלכת ישראל הצפונית (סוף המאה השמינית לפסה"נ). חברה זו, או לפחות האינטלקטואלים שבה, רצו להבהיר לעצמם מדוע מאיימת עליהם סכנת חורבן וגלות, או מה עליהם לעשות וכיצד לנהוג על מנת שגורלם יהיה שונה מזה של ממלכת ישראל ותושביה? הם אף שאלו במה זכה חזקיהו, שירושלים ניצלה בימיו? החיפוש אחר תשובות לשאלות אלה, ודומות להן, כיוון אותם למסקנה שמקור הרע הוא בעזיבת ה' ובהיחשפות להשפעות תרבותיות זרות, ושהנאמנות הבלבדית לאלוהי ישראל היא הערך העליון. תופעת ההתבוללות התרבותית, שהיתה תוצאה ישירה של מדיניות ההגליות האשורית, הביאה אותם למסקנה התיאורטית, שאילו סביבתם הקרובה היתה נקיה מהשפעות זרות, והעם היה נאמן לאלוהיו, פני ההיסטוריה היו שונים. כך נולדו חוק החרם, המבחין בין קרוב ורחוק, והרעיון שהפרתו, שמשמעו הותרת כנענים, עלול לחשוף את ישראל להשפעות תרבותיות שליליות. לפיכך אין בעיה בכריתת שלום עם רחוקים, אך לא עם הגבעונים היושבים בקרבם. יותר מכל יש להיזהר מהשפעתן המזיקה של התרבויות הקרובות, שהמפגש עמן הוא יום יומי.

למסקנות אלה, המומחשות באמצעות תאור היסטורי של העבר, היתה השפעה מכרעת בעיצוב ההווה והעתיד. הצורך להתבדל מן הגויים הפך לגורם שסייע לחברה זו לשרוד ולשמור על יישותה העצמאית בתנאי גולה. ויתרה מזאת, ההתבדלות הפכה לעיקרון שכיוון את החיים הלאומיים ל שבי ציון במגעיהם עם האוכלוסייה שנותרה בארץ ושסבבה אותם לאחר שחזרו מבבל. טיפוח הזהות של "זרע קודש" "כנגד תועבות עמי הארצות", שאנו מוצאים בספר עזרא (ט 2-1) הוא המשך טבעי של האידיאולוגיה המשנה-תורתית. סיפורו של עזרא על התערבות זרע הקדש בעמי הארצות, כשבעמי הארצות הוא כולל גם את "הכנעני, החתי, הפרזי, היבוסי והאמרי", שכבר מזמן עברו מן העולם, הוא בבחינת חזרה על המשגה הנורא של תקופת הכיבוש. במילים אחרות, תאור הכיבוש בספר יהושע, המשקף לכאורה את העבר, הוא בחינת לקח ואזהרה לדורות הבאים ולשבי ציון, שהם מעין כובשים חדשים, ממה יש להימנע וכיצד יש לנהוג, על מנת שהעם יוכל לשבת בהשקט ובביטחה בנחלתו. האידיאולוגיה המשנה-תורתית משתמשת אפוא באמצעי של תאור העבר כמורה נבוכים להווה וכהמלצות לקראת העתיד.

נוכל אפוא לסכם, שלא היה מקום ליישום חוק החרם בתקופת הכיבוש, שהרי תקופה זו היתה תהליך ממושך של התנחלות ושינויים מדיניים –חברתיים נוספים; גם לא היה מקום למימושו בתקופה הפרסית, בימיהם של שבי ציון, כשבארץ כבר לא היה זכר לעממי כנען. אך קיומו של החוק כעיקרון אידיאולוגי הינחה את הגולים והשבים כיצד עליהם לשמור על ייחודם התרבותי.

מן הראוי לציין שנושא כיבוש הארץ הוא רק אחד הנושאים המצביעים על הקשר ההדוק בין ספר יהושע לבין ספר דברים. נושאים כמו הבטחת הארץ וגבולותיה, ההתייחסות לספר התורה, או לתורת משה, הדרישה לדבוק באל, לאהוב אותו ולירוא אותו כל הימים, ונושאים נוספים שלא הזכרתי ושגם להם משותף הסגנון של ספר דברים – כל אלה מלמדים על העיבוד של פרשת הכיבוש בספר יהושע ברוח האידיאולוגיה של ספר דברים (ולא זה המקום לפרט בחלקה של העריכה הכוהנית).

עד הנה דנתי בשני ספרים שניתן למצוא בהם את עולמו הרעיוני של ספר דברים, והם: ספר יהושע, הצמוד ברצף לספר דברים, וספר מלכים, שחותם את התאור המשנה-תורתי. בין שני קצוות אלה, שיוצרים את המסגרת הדויטרונומיסטית, המשמשת כמעין חיבוק דוב, משולבים ספרי שופטים ושמואל, שאמנם אינם ביטוי מובהק למכלול רעיונותיו של ספר דברים, אך ניתן למצוא בהם, כפי שהראיתי, את הניצנים של רעיונות אלה. וכיוון שכך, אין תימה שמחבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית לא ראה שום קושי לשלבם במסגרת חיבורו המקיף.

מחבר זה נשען על מקורות שונים, כמו חיבורים קיימים, תעודות ארכיוניות, כרוניקות, ומסורות שונות, שיש ושולבו כמות שהם ויש שעובדו והותאמו. אך היו גם מקרים שליקוט חומרים ועריכתם לא ענה על הצרכים, ואז מצאו עצמם המחבר ואנשי האסכולה כותבים חומרים חדשים. פרשת הגבעונים, שתארתי קודם לכן, היא דוגמה לכך. גם אם בזיכרון ההיסטורי היו ידיעות על השמדת גבעונים בימי שאול, או על מקדש בגבעון בימי שלמה, הרי סיפור כניעתם בספר יהושע הוא בבחינת סיפור חדש, שמהלך עלילתו הוא דויטרונומיסטי. נמצא שהחיבור הדויטרונומיסטי הגדול מכיל גם יצירות חדשות, פרי הצרכים של האידיאולוגיה המשנה-תורתית.

פרשת כיבוש הארץ היא, כנראה, יצירה מסוג זה.

את הפרק הבא ראוי שנקדיש סוף סוף לתורה ולא רק למשנה-תורה.

ביבליוגרפיה:
כותר: כיבוש הארץ : היסטוריה או אידאולוגיה?
שם  הספר: היסטוריה ואידאולוגיה במקרא
מחברת: אמית, יאירה (פרופ')
תאריך: תשנ"ח;1997
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מתוך ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
3. עורך הסדרה בהוצאה לאור: ישי קורדובה.
הערות לפריט זה: 1. הפריט הוא פרק ח' בספר.