הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > חקלאות


לחם מן הארץ : שלחו מגל כי בשל קציר
מחבר: דוד עמית


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3


 

הקציר


"ותפש מגל בעת קציר" ירמיהו נ', טז
לפי המסורת החקלאית של אבותינו התחיל קציר השעורים בפסח. במוצאי היום הראשון של פסח, שהוא יום שבתון, החלו בקציר העומר משדות השעורים ואז מתחילה גם ספירת העומר, הנהוגה גם כיום, ומסתיימת בחג השבועות: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים ט"ז, ט).

חודש ניסן, שבו חל הפסח, נקרא במקרא "חודש האביב" והתורה מצווה לגביו: "שמור את חדש האביב" (דברים ט"ז, א). עתה, כאשר המושג "אביב" נהיר לנו, יכולים אנו להבין את משמעותו של ציווי זה. כדי שלא יחול שיבוש בהתאמה שבין לוח השנה העברי לעונות השנה, היו דואגים שפסח תמיד בגמר הבשלת השעורים והיותן מוכנות לקציר. בסוף חודש אדר היו שלוחי בית הדין הגדול שבירושלים יוצאים לשדות ובודקים אם השעורה כבר הגיעה למצב "אביב". אם לאו - היו מעברים את השנה. כלומר, מוסיפים חודש נוסף הוא אדר ב', כדי שראש חודש ניסן יחול כשהשעורה תגיע לדרגת ההבשלה המתאימה. בתלמוד מובא נוסח מכתב ששלח רבן גמליאל, נשיא בית הדין הגדול, לכל ישראל לאחר החלטה על עיבור השנה (בתרגום עברי):
" לאחינו בני גלויות בבל ולאחינו שבמדי ולשאר כל גלויות ישראל, שלומכם ירבה לעולם!"

" מודיעים אנחנו לכם, שהגוזלים רכים, והטלאים דקים, וזמן האביב טרם הגיע, ויפה היה הדבר בפני ובפני חברי והוספתי על שנה זו שלושים יום" (בבלי, סנהדרין י"א, ב').

בתקופה מאוחרת יותר נקבעו כללים קבועים לעיבור החודשים ולעיבור השנים ואלה שימשו יסודות בקביעת הלוח העברי המשמש אף בימינו.


אשר לכלי הקציר:
החרמש הנזכר לעיל, זהה, כנראה, למגל הנזכר בדברי הנביאים (למשל: "ותפש מגל בעת קציר" - ירמיהו נ', טז), ובדברי חז"ל במשנה ובתלמוד. המכשיר הקרוי בימינו "חרמש" הוא "עולה חדש" בארצנו והובא ארצה רק בשלהי המאה הקודמת בידי חקלאים מאירופה.

על דמותו של המגל שבו השתמשו הקדמונים אנו יכולים ללמוד מממצאים ארכיאולוגים ומציורים עתיקים. המגל הקדום עשוי היה עץ או לסת של בהמה שהשקיעו לתוכם להבי צור. להבים כאלה הם ממצאים שכיחים ביותר באתרים פריהיסטוריים.

השימוש במגלי מתכת בארץ החל כנראה כבר בתקופה הכנענית הקדומה, אף כי עדויות ברורות לכך יש החל מתקופת הברזל. מימי בית שני, ותקופת המשנה והתלמוד, יש לנו כבר עדויות רבות יותר על צורתם של המגלים. במיוחד ראוי לציון מגל ברזל בעל ידית עץ ולהב משורי שנמצא במערת האגרות בנחל חבר, במצב השתמרות כה טוב, המאפשר שימוש בו אף כיום.

חז"ל הגדירו שני סוגים של מגלים: מגל יד ומגל קציר (משנה, כלים, י"ג, א'). בעוד שהראשון שימש לקציר עשבים וחיתוך ענפים, השני שימש לקציר הדגנים. חלוקה בסיסית זו, של שני סוגים, תקפה עד ימינו במגוון מיני המגלים הקיים בכפר הערבי.

פרופ' שמואל אביצור מציין, בספרו "כלי האסיף", עשרה טיפוסים שונים של מגלים שהגדול שבהם הוא מגל הקציר החורני ("הקאחוף") שהוא, ככל הנראה, גם הגדול בעולם. בסיורינו בכפרי הבשן, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ראינו שימוש במגלים מסוג זה. קבלני קציר מהחורן, שהיו קוצרים את שדות הדגן שבעמקי הגליל, השתמשו אף הם במגלים כאלה. ההספק במגל כזה גדול באופן משמעותי מההספק במגל קטן. כדי להגדיל עוד יותר את התפוקה, וכדי להגן על אברי הגוף השונים בעת הקציר, התקינו לעצמם הקוצרים המקצועיים אבזרי לבוש שונים, כגון: כפפות, חותלות לרגליים ומיתקנים להגדלת נפח התפיסה של השיבולים ביד שמאל - אצבעונים מקנים, או סהרון עץ הנצמד אל גב כף היד באמצעות אצבעוני עור ומאריך באופן כזה את כף היד.

עיון בדברי חז"ל, מלמדנו כי השימוש בבגדי מגן, ואולי אף באמצעי עזר להגדלת התפוקה, החל כבר בימי קדם. וכך מצינו במשנה, בפרק העוסק באביזרי עור שונים ובשאלה אם הם מקבלים טומאה או לאו (הכלל ההלכתי הוא שכלי בעל בית קיבול עשוי לקבל טומאה במגע של שרץ בתוכו): "כף לוקטי קוצים - טהורה. הזון (חגורת מגן) והברכיר (מגן ברך) - טמאין. והשרוולים טמאין, והפרקלימין (כסיות, או "פרקמינין" - מגיני ראש) - טהורין, וכל בית אצבעות (כנראה מיתקן מהסוג הנ"ל) - טהורות" (משנה, כלים, כ"ו, ג').

כיום נדחקים והולכים מגלי הקציר מפני המקצרות הממונעות ואף הקומביינים החודרים יותר ויותר למשק הערבי המסורתי.

בכפרי-יהודה נפוץ עדיין השימוש במגל יד קטן שלהבו תמים (אינו משונן) וקהה למדי. הקוצרים אינם זקוקים ללהב חד, שכן הם לרוב תולשים מהקרקע את החיטה על שורשיה ולא קוצרים את הגבעולים. כך מרוויחים קנים ארוכים יותר, דהיינו, מזון רב יותר לבהמות.

המגל משמש, אפוא, כמנוף להקלת משיכת השיבולים מתוך האדמה החרבה ולהכאה על השורשים כדי לנערם מרגבי העפר שדבקו בהם.

רק בשנים גשומות מאוד, כאשר הקמה מתנשאת לגובה רב מהרגיל יעדיפו הקוצרים לקצור ולא לתלוש את השיבולים.

אגב את הקטניות, המבשילות קודם לחיטה, תולשים תמיד ביד ופעולה זו "תלישת אל קטני" (תליש הקטניות) היא אף כינוי של העונה שבה נעשית הפעולה - ימי סוף האביב.

ביטוי לשתי פעולות אלה - הקציר והתליש - קיים במשנה העוסקת בדיני לקט שהאיכר העברי מצווה להשאיר בשדה כמתנה לעניים:

"איזהו לקט? הנושר בשעת הקצירה. היה קוצר, קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו" וכו' (משנה, פאה, ד', י).

את השיבולים הקצורות חובק הקוצר בידיו וכאשר הן "כמלא ידו" (ביטוי מהמשנה הנ"ל) הוא מניחן מקובצות על הקרקע. אגודות השיבולים הללו נקראות "צבתים". "של תשלו לה מן הצבתים" - מצווה בועז על נעריו בסיפור הנפלא של התקשרותו אל רות (רות ב', טז). חז"ל מבחינים בין צבתים לבין "כריכות" , שהן למעשה צבתים הכרוכים יחד בקשירה העשויה אף היא מקני השיבולים - דבר אשר ניתן לראותו אף בימינו בשדות הערבים. וכך מצינו במשנה: "לא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים" (משנה, מנחות י', ט').

כאן המקום לנסות "לעשות סדר" בעוד כמה מונחים ממקורותינו הקשורים לקציר ואשר בחלק מהם רב הבלבול, וכבר פרשני המקרא הקדמונים חלוקים בפירושם.

"קמה" היא התבואה שהבשילה (הגיעה לשיעור קומה) ועומדת לפני הקציר - "מהחל חרמש בקמה" (דברים ט"ז, ט).

"גדיש" הוא ערימת התבואה המרוכזת לאחר קצירתה בשדה או בגורן. "כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה" (שמות, כ"ב, ה).

"עמר" הוא קבוצת שיבולים לאחר קצירתם, וייתכן שעומרים זהים לצבתים ולכריכות. משמעות שנייה של "עומר" היא מידת נפח ששיעורה עשירית האיפה (כארבעה ליטר, במידת ימינו) וזו כנראה מידת הנפח של הגרגרים שנתקבלו מעומר שיבולים שנדוש.

"עמר-התנופה", שמיום קצירו סופרים את "ספירת העמר", שייך למשמעות זו של המלה.

"אלומה" נפוצה בלשון ימינו, אך נדירה יחסית במקרא ונזכרת רק בחלום יוסף ( "והנה אנחנו מאלמים אלמים" וכו' - בראשית ל"ז, ז) ובשיר המעלות הנזכר ("נושא אלמתיו"). משמעותה זהה כנראה, למשמעותו הראשונה של העומר. תרגומה לארמית של המלה "עומרים" בספר רות הוא "אלומיא".

לגבי המונח "עמיר" חלוקים המפרשים, אך נראה כי משמעו כדברי הרד"ק (ר' דוד קמחי, מגדולי פרשני המקרא של ימי הביניים): "כלל עמרים רבים".





 

ההובלה לגורן


"כי קבצם כעמיר גרנה" מיכה ד', יב.
את העומרים מקבצים יחד לעמיר ואותו נושאים אל הגורן. קיימות דרכים שונות לנשיאת העמיר. הדרך הפרימיטיבית ביותר, אשר נוקטים בה עד היום בכמויות קטנות ולמרחקים קצרים, היא נשיאה על גב אדם. לצורך זה קושרים את העומרים בחבל, או תוחבים אותם לתוך שקים גדולים. הדרך הנפוצה יותר היא העמסת העמיר על גב בהמה, חמור או גמל. הדבר נעשה בעזרת מיתקני נשיאה שונים.

בהר חברון נפוץ השימוש במינשאים עשויים עץ המורכבים מכמה חלקים: הבסיס המונח כשדרה לאורך גבו של החמור (קאבש) ונועד לחלק את העומס לאורך כל הגוף. על הבסיס מניחים מעין סולם כפול בעל ציר הנפתח לצדדים ועל זרועותיו מניחים את העומרים שווה בשווה וחובקים אותם מלמעלה בחבל שצידו האחד בתחתית הסולם וצידו השני קשור, באמצעות תפס עץ, לראש הסולם. בכפרי הבשן ראינו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שימוש במינשא עשוי רשת חבל ("שבכה") הכורכת את העומרים סביב סביב. מדרום לשכם צפינו בשיטה נוספת - קשירת העומרים במצב ניצב (כדרך גידולם), בקבוצות-קבוצות משני צידי החמור, שנשאם אל הגורן.

הדרך המשוכללת היעילה ביותר להובלת העמיר היא בעגלות רתומות לבהמה או לטרקטור. וכיום, עם הריבוי ההולך וגדל של כמות הטרקטורים במשק הערבי, דרך זו נעשית הנפוצה ביותר. מדברי הנביא עמוס אנו למדים כי כבר בימי המקרא היתה דרך זו מקובלת - "הנה אנכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק ס"ייה העגלה המלאה לה עמיר" (עמוס, ב', יג).





 

הגורן


"ומלאו הגרנות בר" יואל ב', כד
התבואה מובאת אל הגורן ונערמת בערימות גדולות בשוליו. מרכזיותה של הגורן מתבטאת בכך שהיא לא רק שם מקום, אלא בהשאלה, אף שם זמן, שם עונה: "ימתין עד שתגיע גורן" (תוספתא, בבא מציעה, ט', כ"ד).

פרופ' אביצור מעריך כי האיכר בימי קדם בילה שליש מזמנו בגורן. השנה שלו התחלקה לעונה שלפני הגורן, לעונת הגורן ולעונה שאחריה.

את הגורן ממקמים במזרחו של היישוב ובמרחק נאות ממנו, מסיבות אקולוגיות מובנות. חז"ל, שהיו בעלי תודעה אקולוגית מפותחת, עמדו על הנזקים הצפויים מהגורן ופסקו: "מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה, לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח. ומרחיקין מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק" (משנה, בבא בתרא, ב', ח').

כדי להגן על התבואה שבגורן מבעלי-חיים "חמדניים" נוהגים לעתים להקיפה בגדר אבנים או משוכת קוצים. על הפסוק "ויבאי עד גרן האטד אשר בעבר הירדן" (בראשית, נ', י), המתייחס למסע הלוויה של יעקב ממצרים לארץ כנען, דורשים בתלמוד: "וכי גורן יש לו לאטד? אמר רבי אבהו: מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד" (בבלי, סוטה, י"ג, א').

בכפרים גדולים, קיים, מלבד הגרנות הפרטיות הסמוכות לבתי בעליהן, גם "בית גרנות" (בבלי, יבמות, ק', א'), שבו לכל אחד הגורן שלו. כיום, כאשר תהליך הדיש הממוכן חודר יותר ויותר לכפרים, נפוצים יותר בתי הגרנות הציבוריים מאשר הגרנות הפרטית, כדי לחסוך את הטלטול של מכונת הדיש מגורן לגורן.


קישורים

לחם מן הארץ - ומלאו הגרנות בר
לחם מן הארץ - נירו לכם ניר

ביבליוגרפיה:
כותר: לחם מן הארץ : שלחו מגל כי בשל קציר
מחבר: עמית, דוד
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".