גירושין – מה קורה להורים ולילדים? מחברות: חוה ברנע; דורית אלדר

חזרה3

תופעת הגירושין התרחבה בעשורים האחרונים בעולם כולו, וגם אצלנו. בישראל נרשמה בשנת 2000 עלייה של 4.5% במקרי הגירושין (9,153 זוגות התגרשו, לעומת 8,773 בשנת 1999), ושיעור הזוגות המתגרשים היה 28% מכלל הזוגות.

• שינוי בתפיסה החברתית, וקבלה רבה יותר של הגירושין כאלטרנטיבה.
• החיים בחברה פחות דתית/מסורתית, ולפיכך בחברה פחות מגבילה, בעיקר ביחס לנשים.
• יציאה מוגברת של נשים לעולם העבודה, המשפיעה על תפקודה ותפקידיהן, על תפיסתן העצמית ועל יכולתן להתפרנס.
• לחצים מרובים יותר ביצירת איזון בין בית, משפחה וקריירה, המשפיעים על חיי הנישואין ויוצרים לעתים צבר לחצים בלתי נסבל מבחינת בני הזוג.
• החשיבות והלגיטימציה לאושר ומימוש עצמי, ופחות נכונות להתפשר עם מערכות יחסים בלתי מספקות.
• מושם דגש רב יותר על חשיבות הזוגיות.
• תוחלת חיים (ומכאן תוחלת חיי נישואין) ארוכה יותר, המקשה על התפשרות.
• מספר קטן יותר של ילדים, דבר המקל על ההתמודדות עם הגירושין, הן ברמה הכלכלית והתפקודית והן ברמת ההתמודדות הרגשית.

גירושין נתפסים כאחד מאירועי החיים הקשים ביותר. זהו אירוע בלתי מתוכנן במעגל החיים, ללא לוח זמנים קבוע מראש, וללא טכסים סמליים וחברתיים שתפקידם מתן לגיטימציה לתהליך ותמיכה בו.
הגירושין מביאים לידי ביטוי רגשות שונים וסותרים, התנגשות של רצונות, תחושות של בלבול ואבדן, התמודדות עם לחצים ועם סטיגמה. עם זאת, הגירושין יכולים להיתפס גם כמעבר המאפשר שימור של מערכת משפחתית בעלת אופי שונה, והזדמנות לשינוי וצמיחה – ממסגרת משפחתית קונפליקטואלית למסגרות חדשות, אופטימיות ומסתגלות יותר.

כיצד משפיעים הגירושין על הילדים?

לגירושין השלכות ארוכות טווח על ילדותם ומהלך התפתחותם של ילדים במישורים הרגשי, הקוגניטיבי, ההתנהגותי והתפקודי.
רוב הילדים אינם שבעי רצון מהחלטת הוריהם להתגרש, וזאת גם במצבים שבהם הם חשופים לעימותים יום-יומיים. רק במקרים של חשיפת הילדים לאלימות קשה הם נוטים לצדד בפירוד בין הוריהם. ילדים מפרשים גירושין כנטישה ודחייה. ההורה שעוזב את בית המשפחה או ההורה הבוחר בגירושין נתפס בעיניהם כהורה המוותר עליהם, המקריב את טובתם ורווחתם למען טובתו. לעתים ההורה נתפס בעיני הילדים כאילו הוא דוחה אותם, שכן הם משמשים תזכורת לנישואין שכשלו, ובעטיים על הוריהם לשמור על קשר שאינו רצוי להם.
ילדים אלה חווים רגשות עזים של כעס ותסכול, המלווים בתחושות של חוסר אונים כיוון שאין בידם לתקן את המערכת שכשלה, וכל זאת לצד רגשות של עצב וכאב.

מחקרים מתייחסים באופנים שונים להשלכות הגירושין. יש הטוענים כי יש להיזהר מלייחס כל קושי של הילדים לגירושין, וכי לאחר כ-18 חודשים (ויש האומרים: 12-6 חודשים) חל שיפור בהסתגלותם של רוב הילדים והם לא סובלים מקשיים פסיכולוגיים או התנהגותיים יוצאי דופן. ילדים אלה, שתפקודם הוטב, נטו לציין שיפור במצב המערכת המשפחתית ודיווחו על הזדמנויות חדשות שנפתחו בפניהם כמו גם על שחרור ממתחים. חוקרים אחרים טוענים כי כמחצית מהילדים ממשיכים להתמודד עם השלכות הגירושין לאורך כל חייהם; הם מגיעים לבגרות כאנשים מודאגים, אינם ממצים את יכולותיהם, הערכתם העצמית נמוכה, הם חיים בתחושה שלא זכו בהורות מספקת ויש להם קושי להתמודד עם המשימות ההתפתחותיות של הבגרות - כמו בחירת קריירה, מחויבות לבן זוג והקמת משפחה. בשלב הראשוני, הקשה ביותר, מתמודדים הילדים עם שני אירועים משמעותיים: קבלת המידע על הגירושין, ועזיבתו של אחד ההורים את הבית. הם מושפעים מהמצוקה, הלחץ והתגובות הרגשיות של הוריהם ומהתחושה כי ההורים אינם פנויים להגן עליהם ולספק את מלוא צורכיהם. במשך הזמן מתייצב מצבם של הילדים, כשההשפעה המתמשכת של הגירושין מותנית בגורמים אישיים, גורמים משפחתיים ומידת ההסתגלות של כלל המערכת המשפחתית למצב.

גיל הילדים מהווה גורם משמעותי לדרך שבה הילדים חווים את הגירושין - הן בעת הגירושין עצמם והן שנים רבות לאחר הגירושין, כשעליהם להתמודד עם המערכת המשפחתית החדשה שלהם עצמם. רוב המחקרים מציינים כי ככל שגיל הילדים בעת הגירושין נמוך יותר, כך הסתגלותם בטווח הארוך טובה יותר. עם זאת, יש הטוענים כי ילדים שהוריהם התגרשו בגיל צעיר לא זכו ליצור בתודעתם דפוס של יחסים זוגיים, דבר הפוגע בהתפתחותם כבוגרים.

הורות וגירושין

חוקרים מסכימים כי שני הגורמים המשמעותיים ביותר המשפיעים על הסתגלות ילדים לגירושין הם:

1. רמת העימות המתמשך בין ההורים, הבאה לידי ביטוי במשך העימות ובעוצמתו.
2. יציבות והמשכיות הקשר של הילד עם שני הוריו.

מכאן, שהורים המצליחים לסיים את הנישואין תוך שמירה על מילוי תפקידיהם ההוריים, הכוללים מעורבות בטיפול בילדים, בחינוכם, ובפעילותם בבית-הספר ומחוצה לו, מגנים על הילדם מפני השלכות שליליות ארוכות טווח. לעומתם, הורים הממשיכים במאבק חריף והתנצחויות משפטיות, משמרים את מקומם של הילדים בלב הסכסוך ופוגעים, גם בטווח הארוך, במידת היכולת שלהם להסתגל לגירושין.

איך מוגדרים תפקידי ההורים אחרי הגירושין?

עם התייצבות המערכות המשפחתיות לאחר הגירושין, מתגבשים דפוסי קשר חדשים בין הילדים לבין כל אחד מההורים, דפוסים אלה נוגעים לחלוקת התפקידים בין ההורים ביחס לטיפול השוטף ובאחריות כלפי הילדים, והם מושפעים במידה רבה מיכולתם של ההורים לשתף פעולה ביניהם לאחר הגירושין. במשפחות החוות גירושין, השאיפה היא ליצור מצב שיאפשר המשך של הורות משותפת. משמעה של זו היא היכולת של ההורים להמשיך ולשתף ביניהם פעולה ביחס לצורכי הילדים, להעמיד את הילדים בראש סדר העדיפויות ולשמר ערוצי תקשורת פתוחים ביניהם בכל הקשור לילדיהם.

ההסדרים לגבי חלוקת האחריות והתפקידים בין ההורים ביחס לילדים מקבלים תוקף של החלטה משפטית, וזו נקבעת על פי עקרון טובת הילד, המשמש כעיקרון-על, הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני ובבתי דין דתיים אחרים. עיקרון זה נובע מן הקדימות הניתנת לזכויות הילדים על פני זכויות ההורים, שכן קביעת ההסדרים לאחר הגירושין מבוססת על התפיסה כי זכותו של הילד לשני הוריו קודמת לזכויותיהם ביחס אליו.

במרבית המקרים אחד ההורים הוא ההורה המשמורן, שבביתו מתגוררים הילדים דרך קבע. בדרך כלל ההורה המשמורן היא האם, אם כי הולך ועולה מספרם של האבות המשמורנים. בית-ספרם של הילדים נמצא באזור מגורי האם, והיא האחראית העיקרית על הטיפול בהם - כגון טיפול רפואי, בחירת חוגים, תכנון פעילויות בחופשות וכד'.

במסגרת הסכם הגירושין נקבעים עבור ההורה הלא-משמורן, שזה בדרך כלל האב, הסדרי ראייה. זוהי תכנית קבועה של מפגשים בין האב לילדים בשעות הפנאי. הסדרי הראייה מתבצעים בדרך כלל בזמנים קבועים, ומיקומם ותוכנם נקבעים בידי האב. לגבי הורים החיים באותה עיר, הסדרי הראייה נקבעים, במרבית המקרים, באופן המאפשר לילדים לשהות עם האב בביתו. הסדרי הראייה מוגדרים כך שהילדים ייפגשו עם אביהם במהלך השבוע, וכן בסופי שבוע, בחופשות ובחגים, על פי תכנית ערוכה מראש. כשהורים גרים בריחוק זה מזו, הסדרי הראייה מותאמים למצב החדש. שינויים בתכנית זו הם באחריות ההורים, מלבד באותם מקרים שבהם רמת העימות היא כה גבוהה עד כי נדרשת התערבות של גורמים חיצוניים, טיפוליים או חוקיים, ביחס לשינויים בהסדרים.

משמורת משותפת משמעה חלוקה שווה בין ההורים לגבי האחריות לטיפול השוטף והיום-יומי בילדיהם. מבחינת הילדים, מדובר בדרך כלל על "שני בתים" שבהם הם שוהים לסירוגין. משמורת משותפת נמצאה מתאימה רק במקרים שבהם התקשורת בין ההורים פתוחה ומאפשרת גמישות ורגישות לצרכים המשתנים של הילדים. כיום אין נטייה להמליץ על משמורת משותפת, עקב הקשיים שחוו ילדים בהסדרים כגון אלה.

בכל מקרה שני ההורים ממשיכים להיות אפוטרופסים של ילדיהם. משמעו של דבר כי מבחינה חוקית שניהם ממשיכים להיות אחראים לשלומם, חינוכם, בריאותם והתפתחותם של ילדיהם. לשניהם זכות להיות שותפים להחלטות הנוגעות לילדים (כגון החלטות ביחס למקום לימודים, אורח חיים, טיפולים רפואיים וכד').