הורות, סמכות ומתבגרים מחברת: מרים טוראל

חזרה3

הורות נחשבת על ידי רבים כאחד מביטויי המימוש העצמי של האדם. אף אנשים שאינם חיים במסגרת זוגית פורמלית ואף זוגות בני אותו המין מחפשים את הדרך המתאימה להיות הורים. בכל אחד משלבי התפתחותם של הילדים עומדים ההורים בפני אתגרים שונים, אולם ישנם רבים החשים שהורות לילדים מתבגרים היא משימה קשה במיוחד. ואכן השינויים שעוברים בני נוער בתקופת גיל ההתבגרות אינם פוסחים על מעמדם במערכת המשפחתית ועל יחסיהם עם ההורים. אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות ביותר בגיל ההתבגרות היא תהליך ההיפרדות הרגשית מההורים, תהליך זה מתרחש במקביל להעברת מרכז הכובד של יחסיהם מההורים לחברים בקבוצת הגיל. המתבגרים מרגישים צורך רב יותר בעצמאות, מבקשים לשנות את הכללים שקבעו ההורים, ומסתמכים יותר על בני הגיל ופחות על ההורים.

הקשיים של הורים ביחסיהם עם ילדיהם בולטים בתחילת גיל ההתבגרות ונוגעים בעיקר לנושאים הקשורים לתלות – עצמאות ולקבלת החוקים בבית. מתבגרים ומבוגרים חלוקים ביניהם לעתים קרובות על ההגדרה של "אוטונומיה". ההורים סבורים כי אוטונומיה פירושה לקיחת אחריות, בעוד המתבגרים מגדירים זאת כחופש מהסמכות של מבוגרים או התמרדות כנגד הערכים ואורחות החיים של ההורים. להרגשתם, האוטונומיה שאליה הם חותרים משמעותה חופש רב יותר לקבוע את סגנון חייהם (כללי התנהגות, בחירת חברים, בחירת סגנון לבוש ומידת ההשקעה בלימודים).

פערים אלה בין הורים למתבגרים מובילים לירידה באינטראקציה החיובית ביניהם ולהתגברות הקונפליקטים במשפחה. לרוב, אין פגיעה של ממש בקשר בין הורים למתבגרים אך המתבגרים חווים תקופות של אי-שקט וצורך להגדיר מחדש את יחסיהם עם ההורים; ההורים מודאגים שמא הם מאבדים את ילדיהם. יש הורים, שנרתעים מעימותים עם המתבגרים מתוך תחושה שאין ביכולתם להשפיע עליהם, או מפרשים אירועים אלה באופן שלילי ורואים בהם ביטוי להידרדרות היחסים בניהם. הגישה הרווחת כיום בין אנשי המקצוע היא, כי קונפליקטים, שאינם הרסניים, מקדמים את ההסתגלות של ההורים והמתבגרים כאחד לשינויים ההתפתחותיים שעובר המתבגר, הן ברמה התוך-אישית והן ברמה הבין-אישית.

מערכת היחסים המשפחתיים בגיל ההתבגרות משתנה לאור החתירה של המתבגר לעצמאות. ההורים והמתבגרים כאחד עוברים תהליך של הגדרה מחדש של מערכת היחסים ביניהם. בתקופה זו מצופה מההורים לעבור מדפוס יחסים שבולטת בו הפעלת סמכות, לדפוס יחסים שיש בו מידה רבה יותר של שיתוף פעולה והדדיות. אחד הגורמים המשפיעים בצורה משמעותית על אופן האינטראקציה בגיל ההתבגרות הוא איכות הקשרים הרגשיים בין המתבגרים להוריהם בתקופה שקדמה לגיל ההתבגרות. במשפחות המתפקדות כהלכה המתבגר ממשיך להיענות לסמכות ההורים ולבקש את עצתם, אך הוא עושה זאת מתוך תחושה של חופש רב יותר, ההורים מבטאים את סמכותם על ידי מתן חופש למתבגר מתוך הכרה בצרכים וביכולות שלו. השינוי באופי היחסים משקף שינוי בדימוי שיש למתבגר על הוריו ולהורים על המתבגר. ההורה אינו נתפס עוד כדמות כול-יכולה ואילו המתבגר אינו נתפס עוד כדמות חסרת יכולת.

הגישות המקובלות כיום מדגישות את חשיבות תחושת הביטחון בהתקשרות הרגשית של המתבגרים עם ההורים והשפעתה על יכולתם לאינדיווידואציה ולוויסות עצמי רגשי. ההורים מעניקים למתבגר תחושת ביטחון זו באמצעות הסמכות ההורית, המוגדרת כיכולת ההורים לשלב מתן חום ומתן אוטונומיה פסיכולוגית למתבגר יחד עם דרישה להתנהגות בוגרת, היענות לכללים ולחוקים המקובלים במשפחה והימנעות מעשיית מעשים העלולים לפגוע בו. אחד המבחנים המשמעותיים של ההורים היא היכולת להפעיל את סמכותם, כדי להבטיח את היענות המתבגרים לכללים שנקבעו. הפעלת הסמכות אין פירושה השפלת המתבגר או תוקפנות כלפיו, שעלולה להתפרש כאיום על האינדיווידואליות וההערכה העצמית שלו.

בספרות מקובל להבחין בין ארבעה סגנונות הורות, שבאים לידי ביטוי במאפייני הסמכות שהם מפעילים כלפי המתבגרים - סגנון הורות סמכותי ,(authoritative) סגנון הורות שתלטני ,(authoritarian) סגנון הורות מתירני (permissive) וסגנון הורות דוחה ומזניח (rejecting-neglecting):

סגנון הורות סמכותי - סגנון, המבוסס על מידה רבה של קבלת המתבגר ומידה רבה של פיקוח הדוק עליו. סגנון זה הוא גם דרשני וגם נענה לצורכי האוטונומיה של המתבגרים. ההורים מציבים סטנדרטים ברורים להתנהגות המתבגר, והם אסרטיביים אך לא חודרניים או מגבילים. יש להם קני מידה וציפיות והם מצליחים להעבירן בצורה ברורה למתבגר. הם נמנעים ממאבקי כוח לא הכרחיים ונמנעים מלקבל את התנהגותו הבלתי רציונלית של המתבגר כעלבון אישי. הורים כאלה מנסים להדריך את המתבגר אך נמנעים מלהגן עליו הגנת-יתר מתוצאות התנהגותו. הסגנון ההורי הסמכותי כולל את המרכיבים הבאים: מתן חום, קביעת כללים ותמיכה באוטונומיה של המתבגר. המשמעת היא יותר תמיכתית ופחות מענישה. סגנון ההורות הסמכותי הוא סגנון ההורות המעודד ביותר אוטונומיה ואינדיווידואציה.

סגנון הורות שתלטני - סגנון זה מבוסס על מידה נמוכה של קבלת המתבגר ומידה רבה של פיקוח הדוק עליו. ההורים מבססים את סמכותם על דרשנות ומתן הוראות אך אינם נענים באותה מידה לצורכי המתבגר. המתבגר נדרש לציית ולהיענות להורה בשל הסטטוס שלו כהורה, ואילו ההורים מצפים כי הוראותיהם ימולאו מבלי שיחושו חייבים למתן הסבר. התרומה של המתבגרים לקביעת החוקים היא מעטה והפיקוח עליהם הוא רב. במחקרים נמצא כי מתבגרים שמדווחים על חודרנות ופיקוח הדוק מאוד, מבטאים סימפטומים של מצוקה, דיכאון ובעיות התנהגות במידה רבה יותר ממתבגרים שחווים סגנון הורות סמכותי הכולל יחסים חמים.

סגנון הורות מתירני - בסגנון הורות זה ההורים נענים במידה רבה מאוד לצורכי המתבגרים וממעטים להציב בפניהם דרישות. הם אינם דורשים התנהגות בוגרת, מאפשרים למתבגרים ויסות עצמי ונמנעים מעימותים. לעתים קרובות סגנון הורות זה נובע מקושי ומהימנעות של ההורים לעמוד במשימותיהם ההוריות, כגון התמודדות עם קונפליקטים. המתבגרים במשפחות כאלה נוטים להיראות כבעלי ביטחון עצמי, אולם זוהי תדמית שאין לה כיסוי. בקרב מתבגרים אלה נמצאה שכיחות גבוהה יותר של שימוש באלכוהול ובסמים.

סגנון הורות דוחה - הורים המאמצים לעצמם סגנון זה מזניחים למעשה את המתבגרים. הם אינם מציגים דרישות בפני המתבגר אך בו בזמן גם אינם נענים לצרכיו. ההורים אינם קובעים כללי התנהגות ולא מפקחים על מילוים, המתבגרים החווים סגנון זה הם הפגיעים ביותר לבעיות התנהגות, לשימוש באלכוהול ובסמים, לעבריינות, לדימוי עצמי נמוך ולבעיות זהות.

סגנון הורות אפקטיבי הוא סגנון המצליח להגיע לאיזון בין האינדיווידואליות של ההורה (הצגה ברורה ומובחנת של עמדתו) ובין קשר עם המתבגר (התייחסות למתבגר, מתן כבוד למתבגר ולעמדותיו). איזון כזה יבוא לידי ביטוי בהגדלת החופש הניתן למתבגר על חשבון הפיקוח עליו. סגנון ההורות בא לידי ביטוי בנוכחות הורית, שאותה חש ואליה מתייחס המתבגר. חסך בנוכחות הורית עלול להיות הרסני מבחינתו של המתבגר. פגיעה בנוכחות ההורית מתרחשת כאשר ההורה מאבד את קולו האישי או כאשר המתבגר מתמודד עם דמות שנוכחת כאינדיווידואל, אך לא כמי שממלאת את התפקיד ההורי, המתבגרים ככלל זקוקים לגבולות דווקא משום שהם עוברים שינויים פיזיים, רגשיים וחברתיים בתקופה קצרה יחסית. גבולות אלה חשובים במיוחד למתבגרים שעולמם סוער והתנהגותם היא בעייתית. הצבת גבולות למתבגרים היא התמודדות מורכבת עבור ההורים. הבעייתיות נובעת מהקושי לקבוע מהן התוצאות למעשים, מחוסר היכולת לעמוד בעונשים שנקבעו, מחילוקי דעות בין ההורים ומהתכחשות של המתבגר לבעיה. לכך יש להוסיף את הרקע התרבותי, המשפיע על קביעת האופי של הסגנון ההורי. יש לקחת בחשבון שקיימות קבוצות באוכלוסייה שסגנון הורי סמכותי ומאפשר אינו מקובל אצלן; עונשים גופניים שכיחים יותר מאשר תגובות מילוליות. התייחסות זו אינה מוציאה מכלל אפשרות ביטויים מופגנים של חיבה ודאגה כלפי המתבגרים.

מתבגרים לא מעטים קובעים את התנהגותם כפונקציה של היענות לדרישותיהם לקבלת אופנוע, טלפון סלולרי, מחשב משוכלל, נסיעה עם חברים לחופשה וכד'. המתבגרים קולטים שנושא הלימודים חשוב מאוד להורים, ולכן יוצרים סיטואציה של מאבק כוח, שבו הופכים הלימודים לסוג של תגמול שהם נותנים להורה תמורת קבלת טובת הנאה. ההתמודדות המתאימה של ההורים במקרה זה היא עמידה על הפרדה בין תפקוד נאות בבית-הספר ומילוי המטלות הלימודיות לבין קבלת זכויות כלשהן. נטרול מאבק הכוח מצדם של ההורים ייעשה על ידי אי-שיתוף פעולה עם התנאים שמציג המתבגר, גם אם הדבר עלול לגרום להתדרדרותו בלימודים, יש בכך מסר מצד ההורים למתבגרים, שאמורים לגדול כאנשים שמקיימים מערכות יחסים שאינן בנויות על מאבקי כוח ועל "תן-וקח".

המטרה צריכה להיות הפעלת סמכות הורית מיטיבה, שתורמת להסתגלות טובה של המתבגרים. המאפיינים של סמכות זו הם: הצבת סטנדרטים ברורים להתנהגות, אכיפת כללי ההתנהגות ללא ענישה, מתן הסבר מצד ההורים לתביעותיהם, מתן אפשרות למתבגרים לשאת ולתת על כללי ההתנהגות, סובלנות לאי-הסכמות, מתן מידע לגבי סיכונים שהמתבגר עלול להיות חשוף להם ומעורבות של ההורים בחיי המתבגר - אך הכול תוך עידוד הנבדלות, כדי שהמתבגר יוכל לפתח דעות משלו בתוך סביבה תומכת.

מחקרים מצביעים על כך שהתפתחות הזהות והמיומנויות הבין-אישיות של מתבגרים הן מתקדמות יותר במשפחות שבהן קיימת נוכחות הורית וסמכות הורית יעילה ובריאה. במשפחות כאלה ההורים ממשיכים להפגין נוכחות מעשית ורגשית בחיי המתבגר, להציב גבולות ולהגיב על הפרתם, אך בו בזמן הם מאפשרים מידה רבה יותר של עצמאות ונפרדות. כמו כן הם מאפשרים משא ומתן ויש להם סובלנות לאי-הסכמות. לעומת זאת, במשפחות שבהן הנוכחות ההורית והפעלת הסמכות הן פגיעות, גוברים הסיכויים לבעיות רגשיות או התנהגותיות אצל המתבגרים. בדיונים משפחתיים ניתן למצוא דרכים לפתרון בעיות ולבטא אמפתיה וקבלה. קביעת גבולות ההופעה החיצונית, בחירת החברים, דפוסי בילוי והתנהגות סיכונית, הם ספציפיים לכל משפחה ותלויים בהקשר התרבותי. לכך יש חשיבות רבה ביותר בישראל שהיא חברה רב-תרבותית. כל אחד מההורים ומהמתבגרים מביא עמו לתהליך המשפחתי מאפיינים אישיותיים ועמדות שונות. לכן לא ניתן לקבוע כללים זהים לכל המשפחות, אך הפעלת סמכות הורית אפקטיבית על בסיס משא ומתן עם המתבגרים היא חיונית להתפתחות תקינה של המתבגרים בכל משפחה שהיא.