הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה


הכתובת העברית החדשה מימי יאשיהו
מחבר: פרופ' שמריהו טלמון


בית מקרא
חזרה3

בסקר ארכיולוגי של שפלת החוף נתגלו שרידי מצודה מימי ממלכת יהודה במרחק של 1700 מ' מדרום ליבנה – ים (מינת רובין). בחפירות שנערכו באתר בשנת 1960 חשף י' נוה בעונה הראשונה שלושה אוסטרקונים עבריים כתובים בדיו, וכתובת עברית חרותה על גבי חרס. בעונת החפירות השניה גילה ארבעה חרסים נוספים שעליהם שרידי כתב, וכן אבן-משקל1. במאמר זה* נידרש לארוכה שבין הכתובות ההן – מכתב בן ארבע עשרה שורה, ששבריו צורפו ע"י נוה2. חמישה מהם נמצאו בתוך חדר המשמר של המצודה, ואילו השישי שהוא התחתון, נמצא ליד פתח החדר.

להלן מובא נוסח הכתובת לפי קריאת נוה, בתיקונים שהוצעו ע"י פ"מ קרוס, ובמקצת השלמות חדשות משלי:

  1. ישמע אדני. השר
  2. את דבר עבדה. עבדך
  3. קצר. היה. עבדך. בה
  4. צר אסם. ויקצר עבדך
  5. ויכל ואסם כימם. לפני שב
  6. ת כאשר כל [ע]בדך את קצרו א
  7. סם כימם ויבא. הושעיהו בן שב
  8. י. ויקח. את בגד עבדך כאשר כלת
  9. את קצרי זה ימם לקח את בגד עבדך
  10. וכל אחי. יענו לי. הקצרם אתי בחם
  11. [השמש] אחי. יענו לי. אמן נקתי. מא
  12. [לתך ויקח] בגדי ואמלא. לשר להש
  13. [ב את בגד] עב[דך ותת]ן אלו רח
  14. [מם והש]בת את [בגד ע]בדך ולא תדהם נ

גילוי האוסטרקון בחדר המשמר של שער המצודה נותן מקום לשער, כי הוא מסמך משפטי: עתירה שהוגשה ע"י מתלונן ששמו לא הוזכר לרשות המנהלית-משפטית שמקום מושבה היה במצודה. האלמוני המתלונן מבקש לבטל את העונש או הקנס שהטיל עליו אדם בשם הושעיהו3 בן שָׁבִי (שֹׁבַי), שהוא, כפי הנראה, פקיד בדרגה נמוכה מזו של השר שאליו מופנה התלונה. סגנון הדברים מסורבל, ואילו משיכת הקולמוס מיומנה ונאה. קרוב כי הנוסח משל המתלונן הוא, שעה שהכתיבה מידי סופר מומחה. מן הסתם הוצרך אותו אלמוני להעלות את הקובלנה על הכתב משום שגם הוא וגם הושעיהו אינם מצוים במצודה שבה יושב השר, ולא משום שלא הורשה לבוא בפני השר ולשטוח לפניו את דבריו, כפי שסבר נוה. שניהם, האלמוני והושעיהו, נשארו בודאי בחצר-אסם שבה אירעו המעשים שגרמו להגשת העתירה.
יש לנו לשער כי הושעיה כיהן בתורת מושל המקום בחצר-אסם שלפי שמה היתה יישוב פרזות במחוז שעליו היה ממונה השר היושב במצודה. יחסי המצודה וחצר-אסם כיחסי אשדוד, עקרון וכיוצא בהן וחצריהן (השווה יהו' ט"ו, כא-סב, ובמיוחד פס' מה-מז4; דב' ב', כג). הסברה נותנת כי חצר-אסם שכנה בנחלה המסורתית של השבטים יהודה ושמעון שברבים משמות יישוביהם אנו מוצאים את המרכיב 'חצר'5.

ניתוח מפרט של הנתונים המשפטיים העולים מן התעודה שלפנינו מקרב כי המתלונן לא היה בהכרח עני ואביון שהשכיר עצמו לנושו, השר, לשם תשלום חובו בעבודתו, ואף לא "אחד הקוצרים שעבדו, כנראה, בשירותו של השר", כדעת נוה. אנו נוטים לחשוב כי היה עובד-מס שהובא לחצר-אסם באנגריה6, ועתה הוא תובע את שחרורו בטענה כי מילא את כל שהוטל עליו לפי מצוות השר. הצעה זו תשמש מצע להסברת המונחים הנקוטים בכתובת. על פיה יתבאר משמען המדוייק, וממנה מוצאות להארת הרקע ההיסטורי של המסמך.

ואלה עיקרי המעשים שבהם מדברת התעודה: אותו אלמוני עסק בקציר בחצר-אסם. משסיים מלאכתו בא הושעיהו וחבל את בגדו (השווה עמ' ב', ח). סיבת הדבר לא פורשה. האלמוני טוען כי הושעיהו נהג שלא כדין. הוא מבקש להוכיח את צדקת טענתו בפני השר ומפציר בו כי ישוב ויעיין בדבר, וישיב לו את בגדו. כדי שנרד לעומק טענותיו יש לנו לשחזר את סדר המעשים על פי הסיפור המגומגם קמעא של המתלונן. פירוטם בא בפנים הכתובת, הערוכה על דרך מכתב תלונה, לאחר פתיחת המבוא: ישמע השר את דבר עבד העבדך. הפתיחה היא בסגנון האפיסטולארי של ימי המקרא וכדוגמתה מצויות בספרי המקרא, ובספרות השמית הקדומה. מן הסתם נוסחה בידי הסופר. הפנייה אל המוען, השר, היא בגוף נסתר, שעה שבפנים פונה אליו הכותב בגוף נוכח (השווה למשל שמ"א כ"ו, יט). כפיל הלשון עבדה עבדך (שורה 2) הוא מעין ניב מקשר בין נוסחת הפתיחה ובין הפנים, בדומה למה שמצינו בשמ"ב ט', יא: ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדני המלך את עבדו כן יעשה עבדך.

המשפט קצר היה עבדך בחצר אסם (ש' 4-3) מודיענו על מקום המעשים שיתוארו, ועל עונת השנה שבה אירעו. מכאן הולך בעל העתירה ומפרט את הפעולות שבהן היה עוסק: ויקצר... ויכל ואסם (ש' 5-4). שלישיית פעלים זו משמשת בשינוי קל פעמיים נוספות, בשורות 7-6 ו- 9-8. שימוש חוזר זה רומז כי לפעולות שצויינו היתה זיקה ישירה לתפישת הבגד בידי הושעיהו שבה מדובר בשורות 8-7: ויבא הושעיהו בן שבי ויקח את בגד עבדך (השווה משלי כ', טו; כ"ז, יג). מעשה זה אירע בשעה שאותה מגדיר בעל המכתב במלים: לפני שבת.

הניבים ויקצר, ואסם ברורים כשהם לעצמם. אבל יש לנו לדון בשני הנותרים - ויכל, לפני שבת - שהם טעונים בירור נוסף. נראה לנו כי ויכל נגזר מן השורש כול או כיל, הנרדף למדד, שקל (ולא מן השורש כלה). על דרך זו הוא בא בתקבולת שבישע' מ', יב: מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר ארץ. Ronzevzlleי7, וכמוהו טור-סיני8, השווה כו (י) ל עם השורש הערבי כיל וגזר ממנו את המונח המציין בלוח גזר את (סוף) עונת הקציר (של חטים): ירח קצר וכל, שהוא זמן המדידה של התבואה בתום הקציר. לפיכך ננקד את התיבה שבאוסטרקון ויָכָל או ויָכֶל. כפי שנראה מיד תואם הפירוש המוצע את נעימת הטיעון העיקש העולה מדברי המכתב. מסתבר כי הטוען חוייב להביא אל האסם (ואסם) כמות מוגדרת של קציר תבואה (ויקצר) שמידת דיוקה אומתה על ידי שקילה או מדידה (ויכל). בעת השקילה, משמע סמוך לסיום תקופת עבודת המס, מופיע (ויבא) הושעיהו בחצר-אסם כדי לוודא כי אמנם מסרו העובדים את מידת התבואה שהוטל עליהם למוסרה, וכדי לשחררם לאחר מכן. לכן נאמר כי היה מעין ראש נפה הממונה על כמה וכמה מקומות שבהם פעלו קבוצות של עובדי-מס. נוכל להשוות את מעמדו למעמד סמכיהו, אותו שר צבא שעליו מספרות תעודות לכיש (4, 13-4) כי בתסבתה בקר במקום מסויים (בית הרפד?), אבל מששואלים עליו שם, כבר חזר ויצא לדרכו כדי להמשיך בסיור הביקורת. אפשר כי טבע תפקידו של סמכיהו כטבע תפקידו של הושעיהו היה: פיקוח על עובדי מס שבשירות המלך. כך מקרב הנוסח המקוטע של חרס מס' 13 מלכיש שבו מוזכר שמו בזיקה לעשיית מלאכה: קם לעשת מלאכה [ ] וסמכיהו. יחפרהו[ (השווה דהי"א כ"ז, כו)9.

כפי הנראה הכריע הושעיהו כי כמות התבואה שנמסרה על ידי בעל המכתב פחותה היתה מן הכמות שנדרש להביאה. לכן חבל את בגדו. כנגד האשמה זו, שהיא משתמעת ממעשה הושעיהו, טוען המואשם, ושונה וטוען ומשלש, כי מסר את שהוטל עליו כימם10. מונח זה בבירור בא ללמד על מידה מלאה, מעין מכסה שלמה. בדומה לו אנו שומעים בשופ' י"ז, י את מיכיהו מהר אפרים מבטיח ללוי ששכרו לשרת בבית המקדש אשר לו: ואנכי אתן לך עשרת כסף לימים וערך בגדים ומחיתך. ימים פירושו כאן ללא ספק תקופה קבועה ומוגדרת, שנה תמימה. כיו"ב מצאנו באוסטרקון ארמי את המונח כימן שמשמעו מדי שנה או לעיתים קבועות11, ניב דומה מובא גם בתעודה מדרום ערב (RES 3854/3-4): יממיו יממיו בורחם בעשתנם דפרעם ושדתם דפקחו בורחם ורחם. לדעת ביסטון12 מתייחסת תעודה זו לצו מסויים המורה על עבודת מס שתיעשה "בשני ימים בחודש, כלומר בראשון לעשור הימים הראשון, ובשישי לעשור הימים השני, מדי חודש בחדשו", משמע ביום הראשון והשישה עשר של כל חודש, בסה"כ עשרים וארבעה יום בשנה, בהפסקות של חמישה עשר יום כל אחת.

כללו של דבר, בכתובת שלפנינו מגדיר המונח כימם את התקופה של עבודת מס שבה חוייב האלמוני, או שחוייבו בה כל עובדי המס. מכאן מוצאות לפירוש הלשון לפני שבת (ש' 5). אפשר כי אינו אומר אלא שבעל המכתב פנה לנוח לאחר שהשלים את מלאכתו (כך נוה). אולם ספק אם בכך יתפרש הדבר על צורכו. אילו במנוחה סתם הכתוב מדבר הרי לא היתה מניעה כי יצווה ישעיהו על אותו אלמוני, אפילו יכריחו, להמשיך במלאכתו עד שישלים את שהוטל עליו, תחת מה שחבל בגדו. עדיפה מזו הצעת אלברייט לקרוא לפני שבת13. שאם כן נפסקה העבודה בהכרח מחמת כניסת השבת, ולא היה לאל ידו של הושעיהו לכפות על בעל המכתב את השלמת מכסתו. לכן הוא קונסו בתפישת בגדו, והיה בכך משום החמרת הדין שהרי ייוותר הלה ללא כסות ביום השבת. לנו נראה כי בקונטכסט זה של מס עובד משמשת התיבה שבת על דרך מונח טכני שמשמעו ביטול עבודה או שחרור מתפקיד, כגון מה שנאמר בשמ' כ"א, יט: ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא; ושוב, והפעם בזיקה לקציר, ברות ב', ז: זה שבתה הבית מעט (השווה עוד תה' קכ"ז, ב: שום לכם משכימי קום מאחרי שבֶת)14. בהקשר עם מס עובד מצאנו שבת בשמ' ה', ה שעה שפרעה מאשים את משה ואהרן כי הם מבטלים את העם מעבודתו: והשבתם אתם מסבלתם. במקרה דילן באה התיבה שבת לציין את סיום המלאכה (השווה בר' ב', א-ג) בעונת קציר זו, והיא יוצאת על כל עובדי המס שבחבורתו של בעל המכתב, או עליו בלבד. הוראה טכנית זו משותפת לשורש העברית ש ב ת עם הארמי בטל15. ואמנם תרגם אונקלוס בשמ' כ"א, יט: שבתו – בוטלנה. כיו"ב משמש בטל לציון הביטול המוחלט שהביאו צרי יהודה ובנימין על מלאכת הבניין של בית המקדש בראשית שיבת ציון (עז' ד', כא-כד).

חסרים אנו את הכלים והידיעות להגדרת אורך התקופה שצויינה ע"י כימם. אף לא נוכל לקבוע את מרווחי הזמן שבין תקופה אחת של עבודת מס למשנה. ההיקש משופ' י"ז, י ילמדנו כי בכימם מקופלת כפי הנראה המכסה השנתית של מס עובד שהיתה מוטלת על בעל המכתב, ומן הסתם גם על חבריו הקוצרים עמו. הדעת נותנת כי תקופת המס לא ארכה אלא ימים אחדים בלבד, כמכסה שהיתה נהוגה בדרום-ערב. המקרא סתם בעניין זה ולא פירש (שמ"א ח', טז). תקופות המס שהטילן שלמה על ישראל (מל"א ה', כח) יש לראותן בבחינות יוצאות מן הכלל ולא בבחינת נורמה. שהרי הרחקת איכרים משדותיהם בימי הקציר לתקופה ארוכה עשוייה היתה להביא כליה על המשק הלאומי.

כדי שלא ייתפס העובד להליכת בטל ולהוצאת זמנו לריק, וכדי להבטיח כי יעשה שימוש יעיל בזמן שבו חוייב לשרת, נקבע לו לא בלבד זמן קצוב לשירותו, כי אם גם כמות תבואה מסויימת שמחובתו היה להביא לאסם. לכן משנמדד קצירו של אותו אלמוני ונמצאה כמותו חסרה, חבל הושעיהו את בגדו. בכך מנעו מלשוב לביתו עם עובדי המס האחרים. הוא דוחה את שחרורו, ולמעשה מחזיקו במעין מאסר, עד שישלים את המכסה שקצבו לו. ואילו אותו קוצר אינו מקבל את הדין. הוא מערער על העונש בפני ניצב המחוז, שהוא השר המופקד על מלאכת המלך (דה"א כ"ט, ו; שמ"א ח', טז). בטענו כי מילא את מכסת המס שהיה חייב בה, הוא דורש שייחקר הדבר ויצא לאור משפטו.

פירוש זה מקרב כי הכ"ף שבכימם כ"ף האימות היא16, ולא כ"ף ההשוואה. תפקידה להטעים הטעמה יתירה את נעימת הדיוק שבתיבה ימם, ולא לרופפה, כדרך שעושה כ"ף ההשוואה. הכ"ף מאמתת דיוקו של מספר, דרך משל, בשמ"א ט', כב (ואולי אף בשופ' כ', לא): 'כשלושים איש' בא לציין חבר אנשים המונה שלושים איש בדיוק נמרץ, שהם ראשי העם שבפניהם הציג שמואל את שאול שנועד למלוך על ישראל. 'השלושים' בתורת שם תואר של קבוצה מוגדרת של ראשי צבא או מינהל נודע מספרות המקרא17 וממקורות מצריים כאחד18, כיו"ב משמשת כ"ף האימות ברות ב', יז להדגיש דיוק של כמות (השווה תה' ק"ה, יב). משדשת רות את שליקטה ומשמדדה את יבולה, נמצא לקטה להיות "כאיפה שערים", והרי גם במגילת רות וגם באותה כתובת בקציר עסקינן, ובמדידת התבואה שנקצרה.

עניין הדיוק שוב מובלט בשורה 9, ששם ממלאת התיבה זה את תפקידה של כ"ף האימות. מבחינת התחביר דומה הצירוף זה ימם ל"זה סיני" בשופ' ה', ה. בשני המקרים משמשת התיבה על דרך מילית חיבור הפותחת משפט לוואי מפרש. לפיכך מגדיר זה ימם בכתובת את כמות הקציר שבו מדובר לפני מכן: כאשר כלת את קצרי (ש' 9-8). כיו"ב מצאנו את התיבה 'זה' מדגישה דיוקה של כמות בברא' כ"ז, לו: "ויעקבני זה פעמים19; ושוב שם ל"א, לח: זה עשרים שנה וכו'20.

בתיבה כאשר, הפותחת את המשפט כאשר כלת את קצרי (ש' 9-8), מובלעת נעימה של "למרות מה, אע"פ", כפי שהיא מצויה גם בדברי אבימלך ואנשיו האמורים אל יצחק: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב וכו' (ברא' כ"ו, כ"ט). בפי בעל המכתב פירושה חזרה על טענה שטען לפני מכן; למרות מה ששקלתי (או מדדתי) את תבואת קצירי לפי המכסה המדוייקת, בא הושעיהו ולקח את בגדי.

כדי לאשש טענתו אישוש נוסף מציע הטוען לקרוא למתן עידות את רעיו הקוצרים שאותם הוא מכנה אחי הקצרם אתי (ש' 10). הפירוש המדיני-חברתי של התעודה המוצע כאן מקרב כי גם המונח אחי משמש על דרך מונח בעל הוראה ספציפית. במקרא באה מלה זו פעמים במשמע של חברים לנשק המשרתים ביחידה צבאית אחת. נאמר על מנהיג אותו גדוד שבימי אבימלך בן גדעון, געל בן עבד, כי עבד בשכם בראש אחיו (שופ' ט', כו). צירוף זה 'געל בן עבד ואחיו' חוזר פעמיים נוספות בסיפור (שם פס' לא, מא). כיו"ב מכנה דויד את אנשי גדודו 'אחים' (שמ"א ל', כג). אלישע שולח את אחד מבני הנביאים כדי להעלות את יהוא בן יהושפט מתוך 'אחיו' ולמושחו למלך על ישראל (מל"ב ט', ב). קרוב לודאי כדי במקרה זה יוצא הכינוי על חברי יהוא, הקצינים המוצבים עמדו במחנה אשר ברמות גלעד. בימי שיבת ציון מכנה נחמיה את אנשי חילו 'אחים' (נח' ד', יז; ה', יד), ואותו שם עצמו משמש לגבי חיילי יריבו סנבלט המשמיע דברי בלע נגד הבונים את חומות ירושלים באזני "אחיו וחיל שומרון" (שם ג', לד)21.

ההזמנה לתת עידות מובעת בכתובת במלים 'יענו לי' (ש' 10-11). שוב אנו עסוקים במונח משפטי-טכני הידוע מן המקרא. כשהוא משמש בצירוף עם סימן היחס בי"ת בא הפועל ענה לציין עידות מרשיעה, כבדברי שמואל; הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו (שמ"א יב, ג, השווה דב' ל"א, כח; שמ"א ח', ט; שמ"ב א', טז; הושע ה', ה; מיכה ו', ד). וכשהוא בא מצורף עם סימן היחס למ"ד, העידות היא לטובת הנאשם. לפיכך הניב יענו לי שבאוסטרקון אינו טעון משלים. הוא כשלעצמו רומז כי העידות המוצעת באה לסייע לטענות בעל העצומה. אפשר כי נקט הכותב קיצור לשון תחת הנוסחה השלמה – יענו לי; עדים (השווה רות ד', י-יא). ואם כך הוא, הרי אין התיבה א מ ן שבש' 11 נמשכת אל מה שקדם לה, אלא פותחת היא משפט חדש22, את הצהרת הטוען נקתי. אין להשוותה עם מלת האישור המקראית "אמן" (נוה, קרוס), שהיא בבחינת מענה לדיבור קודם (במ' ה', כא-כב; נח' ה', יב-יג), אלא עם הנוסחה 'אמנה, אמנם' שבה העומד לדין פותח את הצהרתו. הקבלה מושלמת לטענת בעל המכתב: נקתי , נמצא בהודאה באשמה של עכן שמעל בחרם: אמנה חטאתי (יהו' ז', כ). עוד יש לנו להשוות בר' כ', יב: אמנה אחתי בת אבי היא; ורות ג', יב: ועתה כי אמנם כי גואל אנכי. בכתובים אלה משמשת התיבה 'אמנה, אמנם' פתיחה להכרזה מעין משפטית בבחינת 'הריני מעיד כי' (השווה עוד מל"ב י"ט, יז; ישע' ל"ד, יח; איוב י"ט, ד-ה; ל"ד, יב; ל"ו, יד; תה' נ"ל, יב). אפשר כי אותו מונח עצמו לא הובן כראוי, או ששובש מפאת אשגרת מעתיקים, בנהמ"ס של יר' ט"ו, יא: אמר ה' אם לא שרותך (קרי: שריתיך) לטוב. הע' מעתיקים כאן את המלה הראשונה ע"י γένοιτο כן יהי. שמא יש כאן רמז לשורש 'אמן' שהיה מצוי בנוסח העברי שלהם. לפיכך אנו מציעים לקרוא: אמנ(ה) ה' אם לא שריתיך לטוב וכו', שהוא ביטוי נאה לדברי התלונה-ההצהרה של הנביא.

כיוון שהתעודה כולה בענייני מס-עובד עוסקת, הרי יש להניח כי אף הפועל נקה בא כאן בהוראה הייחודית של 'יצא ידי חובה', ולוא דווקא במשמעות הרווחת 'חף מפשע' (נוה, קרוס). ואכן מצאנו במקרא את הפועל נקה משמש על דרך יציאה ידי חובה, או כמציין שחרור מחובת שירות צבא ועבודת-מס, על משקל 'נקי יהיה לביתו שנה אחת' (דב' כ"ד, ה; השווה במ' ל"ב, כב)23. כיוצא בזה מסופר על אסא המלך כי לא פיטר איש מעבודת המס שהטיל על יהודה: אין נקי (מל"א ט"ו, כב).

פירוש זה של אמן נקתי מעלה ספקות אם אמנם יש להשלים את התיבה שלאחר מכן: מא [ שם, כפי שהציעו נוה וקרוס. אין במקרא אח לניב "נקה מאשם (ה)", ולרוב משמש שה"ע אשם (ה) לציון חטא דתי ולקרבן המתחייב ממנו, ולא לציון עברה משפטית. ואילו כאן מתבקשת לנו מלה שתצא על אותה חובה שממנה נוקה הטוען, כדבריו. שמא מוטב לקרוא: אמן נקתי מא[ לתך. הצירוף 'נקי מאלה' כציון ליציאה ידי חובה, או השתחררות מחובה שהוטלה, בא בברא' כ"ד, מא בדברי אברהם שמצטטם אליעזר עבדו: אז תנקה מאלתי... והיית נקי מאלתי (השווה שם פס' ח: ונקית משבעתי).

בהיותו סמוך ובטוח כי אמנם יצא ידי חובתו, וכי מילא את המכסה שהיתה מוטלת עליו, מציע הטוען לשקול או למדוד מחדש את תבואתו לעיני השר: ואמלא לשר (ש' 12)24. אל נכון השווה נוה מלים אלה עם מה שמונה דויד ומשלים בפני שאול את מניין מאתים ערלות הפלשתים שאותם הרג בקרב: 'וימלאום למלך' (שמ"א י"ח, כז). בשני המקרים נקוט אותו מבנה תחבירי לשם קישור המנייה עם התוצאה שלה מצפה המונה: וימלאום למלך להתחתן במלך – ואמלא לשר להש[ב בגד] עב[ד.

בשורות האחרונות של הכתובת מרובה הפרוץ על העומד. הבאתי אותן כאן ע"פ הנוסח שהוצע לאחרונה ע"י י' נוה, שהצליח לשלב בשחזורו שבר חרס נוסף שנמצא באתר. אלא שעדיין אין לגנוז את הצעת קרוס לקרוא את האותיות האחרונות שבשורה 14: תדחנו. ואזי יש אולי להשלים בראשית השורה שלאחריה: [מפנך]. והיה זה סיום נאה של לשון בקשה המתקשר עם דברי הפתיחה: ישמע אדני השר.

ב

על סמך ניתוח אפיגראפי של הכתובת ועל סמך ניתוח המערך הסטרטיגראפי של האתר הכריעו קרוס ונוה כאחד, כי זמנו של האוסטרקון הוא סוף המאה הז' שלפה"ס, משמע כי הוא מתקופת יאשיהו מלך יהודה. ומכאן, כי תעודה זו מקפלת בתוכה ידיעות על מאורעות היסטוריים שלא נודעו לנו משום מקור אחר. אנו למדים כי יאשיהו בנה מבצר בדרום יהודה על דרך הים שנועד לשמש מצודת מגן בפני פלישת חילות מצרים. עד עתה לא היו בידינו כל ידיעות על התפשטות כלכלית או צבאית של יהודה בימי יאשיהו לשפלת החוף הדרומית, מלבד מה שמסופר בדהי"ב ל"ד, ו כי הרחיב יאשיהו את חלות תיקוניו גם על נחלת שבט שמעון. כידוע אין עניין זה מוזכר כלל בתיאור מפעליו שבס' מל"ב. האוסטרקון מאשש אפוא את מהימנות המסורת שבספר דבה"י. מקורותינו לא ייחסו ליאשיהו הטלת מס-עובד על ישראל. אבל לפי הפירוש המוצע של התעודה שלפנינו מתחייב כי אמנם כן עשה. צא ולמד כי לא פירט המקרא את כל מעשי יאשיהו בפרשיות המוקדשות לו. לכן יש לנו להיזקק לעידויות המקרא היוצאות על תקופות אחרות בתולדות ממלכת יהודה, כדי להקיש מהן על ימי יאשיהו, ולהשלים על ידן את מסכת פעולותיו.

המצב המדיני-כלכלי המשתקף בכתובת החדשה מזכיר את התנאים שנוצרו בימי עוזיהו ויחזקיהו. ברצותו לחדש את זוהר מלכות ישראל כבימי דויד ושלמה, שקד יחזקיהו על חיזוק ממלכתו מבחינה צבאית ומבחינה כלכלית כאחד. הוא שאף לאחד את אפרים עם יהודה, ולעשות שוב את ירושלים, שאותה ביצר, לבירתה של הממלכה המאוחדת. מתוך שחשש לפלישת אשור לממלכתו, הכין את ארצו לסכנה של מצור. הוא הרבה מקנה וצאן ביהודה, הרחיב שטחיהם של גידולי השדה, בנה מכלאות לבהמה ואסמים לתבואה, ליין ולשמן: "ואוצרות עשה לו... ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר וארות לכל בהמה ובהמה ועדרים לאורות. וערים עשה לו ומקנה צאן ובקרב לרב" (דהי"ב ל"ב, כז-כט; השווה מל"ב כ', יג; ישע' ל"ט, ב). האיזור היפה למפעלים מעין אלה הוא הנגב הצפוני, שאותו פיתח שני דורות לפני מכן המלך עוזיהו: ויבן מגדלים במדבר ויחצב ברות רבים כי מקנה רב היה לו" (דהי"ב כ"ו, י). משום כך התחזק "וילך שמו עד לבוא מצרים" (שם פס' ח).

הרחבה מעין זו של מערכת הכלכלה המלכותית מצריכה גיוס עובדים לשירות המלך, שאותם יישב על אדמותיו כמתיישבים של קבע. על עוזיהו המקרא אומר כי היו לו "בשפלה ובמישור אכרים, וכרמים בהרים ובכרמל" (דהי"ב, כ"ו, י). בעונות של פעילות חקלאים מוגברת, כגון בימי זריעה וקציר, חוזק גרעין זה של מתיישבים על ידי עובדי מס שהובאו למקומות ההם25, גיוס מעין זה מצריך מפקד אוכלוסין לשם הכנת רשימות החייבים במס. ואמנם מלמד המקרא כי פקד חזקיהו את אוכלוסי יהודה, או לפחות את אוכלוסי המחוזות הדרומיים של ממלכתו (דהי"א ד', לח, מא). מסתבר כי על סמך מפקד זה נבחרו אנשים ומשפחות מבני יהודה שאותם יישב חזקיהו במקומות ששחרר מידי הפלשתים (מל"ב י"ח, ז), שהשתלטו עליהם לפני מכן בימי אחז אביו (דהי"ב כ"ח, יח; השווה ישע' י"ד, כח-לב). אע"פ שסמיכות פרשיות בלבד אינה ראיה גמורה, הרי קרוב לחשוב, כי התפשטות שבט שמעון לדרום הנגב, המוזכרת שם (דהי"א ד', לט-מג), היא תולדת החדירה המחודשת של יהודה אל איזור פלשת26, ואף היא קשורה באותו מפקד.

הסברה נותנת כי גם יאשיהו ערך שיקוליו ומעשיו המדיניים על פי שיטה דומה, מתוך מה שחזה את המלחמה שעתידה לפרוץ בין יהודה ובין מצרים. לכן בנה אותה מצודה על גבול ארץ פלשתים, פיתח משק חקלאי מלכותי באיזור, יישב בו איכרים – חיילים מיהודה, ובעונות השנה שבהן נזקק לתוספת ידים עובדות השלים את החסר ע"י הבאת אנשי מס עובד לאותם מקומות.

קביעת זמנו של האוסטרקון בימי יאשיהו עשויה להאיר באור מיוחד את טענתו החוזרת ונשנית של בעל העצומה, כי אמנם יצא ידי חובת המס שהיתה מוטלת עליו ע"י שמסר את מכסתו המדוייקת של תבואה. אין לנו סיבה להניח כי הטוען או הושעיהו עיוותו מעשיהם מתוך כוונה תחילה. איפכא מסתברא. בדבריו אמנם קובל הטוען על תפישת בגדו על לא עוול בכפיו, אבל אינו טופל אשמה על הושעיהו כי עיוות דין ביודעין. וכנגד זה נוסח העתירה נותנת לחשוב כי טענת הכותב שמסר את מכסתו כדרוש בתום לב נאמרה, ולא מתוך סילוף שבזדון. לכן יש לנו לבקש את גורמי הסכסוך בסיבות אוביקטיביות, כפי שיוסבר להלן.

במחצית השניה של המאה השביעית לפה"ס מופיעות במקומות שונים בארץ-ישראל כמויות ניכרות של ידיות כדים בעלות חותם27. כמותן נמצאו באתרים רבים שביהודה, והן משל כדים בעלי קיבולת מדודה שייצרו במיוחד בבתי-יוצר ממלכתיים28. מרביתם של כדים מתוקננים אלה נושאים שמותיהם של מרכזי מינהל שבדרום יהודה: חברון, זיף, שכה (ממשת), שמהם מוצאם או שהם מקומות ייעודם29. שיערו כי הכדים הללו יוצרו בפקודת מלכי יהודה של אותה תקופה, ובראשם יאשיהו, אבל אולי כבר בימי מנשה (או יחזקיהו), מתוך רצונם להנהיג בממלכה מידות אחידות שימנעו תרמית וסכסוכים בשעת תשלום מיסים ע"י האוכלוסיה. שמא בסוגיה זו עצמה אנו עוסקים במקרה דילן. אנו נוטים לשער כי הטוען האלמוני מדד קצירו בכלי המדידה הפרטיים שלו, ואלה לא התאזנו עם הכלים הנורמטיביים מן הטיפוס של "אבן המלך" (שמ"ב, י"ד, כו) שעליהם סמך הושעיהו. חיזוק להשערה זו באה ממה שנמצאו ברחוב השער של התל' שהוא מקום השוק בעיר של תקופת המקרא, כמה וכמה ממצאים הרומזים להנהגת מידות אחידות, נחשפו שני חרסים (מס' 3 ו- 4) המשוחים ארבעה קווים אנכיים; על אחד מאלה נראים, לדעת נוה, שרידי האות שי"ן, כך שתהא קריאתו "4 ש(קלים)". על אוסטרקון אחר מחרס אדום מחופה חיפוי לבן אפשר להבחין בבירור באותיות שי"ן וקו"ף, שאולי יש להשלימן ל"שקל". ואילו בחרס מס' 6 קורא נוה את המלים:

  1. נ]תצבעל
  2. ]. שקל ארבע כסף. ער שי

והרי הוצע לפרש את הסימן ע כמורה על השקל המלכותי30. לפיכך דובר באותו חרס בכמות כסף במשקל של ארבעה שקלי המלך, שאולי ניתנו שי למטרות פולחן. המסקנה כי במצד ההוא שימשו ארבעה שקלים כיחידת משקל מקובלת ומוכרת אינה יכולה להיות רחוקה מן האמת. מסקנה זו מתאששת ממה שגילו באתר אבן משקל עשויה אבן גיר בדמות כיפה ומשקלה 44.82 גראם, הנושאת אף היא את הציונים ער. כמותה נמצאו באתרים אחרים שביהודה, כגון בירושלים, תל זכריה וגבעון.

הדעת נותנת כי חילוקי דיעות בין גובי מסים ובין משלמי המס בדבר דיוק הכמות של מצרכים שנמסרו בתורת מס, יתעוררו ביתר חריפות בראשית התקופה של הנהגת מידות תקן, כבמחצית השניה של המטה השביעית שלפה"ס ביהודה, כלומר בימי יאשיהו (מנשה או יחזקיהו). על רקע זה מתגלים הדברים המתוארים באותו חרס בכל ממשיותם, כמעשה שהיה. אף ניטיב להבין את סיבות הסכסוך המשפטי שהדו עולה מן האוסטרקון שלנו, ובייחוד את תביעת הטוען למדוד שנית או לשקול את כמות התבואה שאסם.

הערות שוליים

*נוסח אנגלי של מאמר זה התפרסם בכתב העת BASOR 176 1964 , ע' 29-38.

  1. י' נוה, כתובות עבריות במצד חשביהו. ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה שנה כ"ה (תשכ"א), ע' 119-128; שנה כ"ז (תשכ"ג), ע' 158-164.
  2. התעודה נידונה מאז בכמה וכמה פרסומים: E. Vogt, Ostracon Hebraicum Saec. 7 A. G. Biblica 42 (1961), pp. 135 ff.; S. Yeivin, The Judical Petition from Mezad Hashavyahu, BiOr 20 (1962), pp. 3-10; F. M. Cross, Jr., Epigraphic Notes on HebrewDocuments of the Eighth-Sixth Centuries B. C.: II. The Murabba`a: Papyrus and the Letter Found Near Yabneh-Yam. BASOR 165 (1962), pp. 34-46; H. Donner - W. Roellig, Kanaanaeische Inschriften, Bd. I (1962), p. 36; Bd, II 1964), pp. 199-201; J. D. Amusin and M. L. Heltzer, The Inscription from Mesad Hashavyahu: Complaint of a Reaper of the Seventh Century B.C. IEJ 14 (1964), pp. 148-157; J. Naveh, Some Notes on the Reading of the Mesad Hashavyahu Letter. Ib., pp. 158-159 . תודתי נתונה למר י' נוה שהעיר כמה וכמה הערות לגופי העניינים הנידונים פה.
  3. כך קרא אל נכון פ"מ קרוס את שם האיש, ובאחרונה קיבל דעתו גם י' נוה. אותו שם עצמו מוזכר באחד ממכתבי לכיש (3, I) כשמו של מפקד מבצר עזקה. ראה: נ"ה טורטשינר (טור-סיני), תעודות לכיש. ירושלים ת"ש, ע' 53.
  4. רשימת הערים של יהודה-שמעון, בתוך כלל הרשימות של ערי השבטים שבס' יהו', נערכה בימי יאשיהו, כפי שלימד א' אלט. סברה זו התאששה באחרונה ממה שלא נתגלו בחפירות עין-גדי שרידי יישוב קבע שמלפני ימי יאשיהו. דנחי בסוגייה זו במאמר "הרשימות של ערי שמעון" העומד להתפרסם בספר א"ל סוקניק (ארץ-ישראל כרך ח'). שם ימצא הקורא גם ציונים ביבליוגרפים.
  5. חצר גדה (יהו' ט"ו, כז); חצר שועל (שם ט"ו, כח; י"ט, ג; דה"א ד', כח; נח' י"א, כז); חצר אדר (במ' ל"ד, ד); חצר סוסה – סוסים (יהו' י"ט, ה; דהי"א ד', לא); וכן חצור (יהו' ט"ו, כג) וחצור חרתה (שם ט"ו, כה). השווה עוד ישע' מ"ב, ד; דהי"א ד', לב. בדבר המשמע של הציון "חצר" עיין: א' מלמט, "חצרים" במקרא ובמארי. ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה שנה כ"ז (תשי"ג), ע' 181-184; ר' גופנא, "חצרים" בנגב הצפוני. שם ע' 173-180; H. M. Orlinsky, Haser in the O. T. JAOS 59 (1939), pp. 22 ff.; M. Noth, Die Urspruenge des alten Israel im Lichte neuer Quellen. Koeln 1961, p. 37.
  6. לאחר מעשה מצאתי כי על דרך זו פירשו את הרקע המשפטי של התעודה גם ש' ייבין (שם, ע' 4, 10) וי' מנדלסון, On Corv`ee Labor in Ancient Canaan and Israel. BASOR 167 (1962), pp. 31-35. כיו"ב גורסים אמוסין-הלצר (שם) הדוחים אמנם את השימוש במונח הטכני corv`ee בהקשר זה. קרובה לכך דעת פ"מ קרוס (שם ע' 45-46) המגדיר את המתלונן כאיכר שבמושבה צבאית או כאריס שלא יצא ידי חובתו כלפי הממונים עליו.
  7. PEFQ 1909, p. 109
  8. "לשון וספר", כרך "לשון", ירושלים תש"ח, ע' 44-46. וכן ראה: S. Talmon, The Gezer Calender and thw Seasonal Cycle of Ancient Canan. JAOS 83 (1963), p. 183, n. 48.
  9. ראה: נ"ה טורטשינר, תעודות לכיש, ע' 76-79; ועיין להלן הערה 25.
  10. קריאה זו של פ"מ קרוס נתקבלה עתה גם ע"י נוה.
  11. עיין: A. Dupont-Sommer, L`Ostracon Aram`een d`Assour, Syria 24 (1944), p. 45, n. 44. לחרס זה רומז גם קרוס בנספח למאמרו (שם, ע' 23).
  12. A. F. L. Beeston, Epigraphic Soutj Arabian Calendars and Dating. London 1956, pp. 6-7.
  13. כמובא אצל קרוס, שם ע' 45, הערה 45.
  14. לפי הקשר העניינים יוצאים דברי בעל המזמור על אותו שקדן נמהר המקדים להתחיל את מלאכת יומו ומאחר לסיימה, ומשלה עצמו לחשוב כי חריצותו כשהיא לעצמה ערובה היא להצלחתו, אף ללא סייעתא דשמיא. השווה נח' ד', טו.
  15. הוא הדין בעניין האכדית batalu(m). ראה: W. v. Soden, Akkadisches Woerterbuch vol. II (1959), p. 116.
  16. ראה פירושו של הרד"ק ליהו' ג', ד; שמ"א ט', יג. לגבי כ"ף האימות בכתובות שמיות מערביות עיין אצל: F. Jean - J. Hftijzer, Dictionnaire des Inscriptions S`emitiques de L`Quest, vol. I, p. 114. Leiden 1960. על הדוגמאות שהובאו שם נוכל להוסיף: כחסן בביתך [לא] עלת, שבאגרות יב (7, 8). ראה: A. Cowley, Aramaic Papyri of the Fifth Century B. C. Oxford 1923, p. 20. שימוש זה של הכ"ף קרוב לשימושה לשם חיזוק ואישור. לעניין זה ראה: R. Gordis, The Asseverative Kaph in Ugaritic and Hebrew. JAOS 63 (1943), pp. 176-178 .
  17. דיינו להזכיר בהקשר זה את גיבורי דויד (שמ"ב כ"ג; דהי"א י"א). שלושים הרעים של שמשון (שופ' י"ד, יא ואילך), ושלושים מושלי המשלים הרמוזים במשלי כ"ב, כ משקפים, כפי הנראה, מסורת של חכמת מצרים. ראה: ב' מזר, גבורי דוד. א"מ כרך שני (ירושלים תשי"ט), ע' 398-400; וכן: הגיבורים אשר לדויד. ע"ז לדוד, ירושלים תשכ"ד, ע' 251-254; K. Elliger, Die dreissig Helden Davids. PJB 31 (1935), pp. 29-75.
  18. ראה המובאים אצל מזר (שם), אליגר (שם), וכן: K. Sethe, Von Zahlen un Zahl-woertern bei den alten Aegyptern. Strassburg 1916, p. 40.
  19. השווה עוד בר' מ"ג, י; במ' י"ד, כב; כ"ב, כח, לב, לג; כ"ד, י; איוב י"ט, נ.
  20. השווה עוד בר' מ"ה, ו; שמ' כ"ב, ח; דב' ב', ז; ח', ב, ד; יהו' י"ד, י; יר' כ"ה, ג; אסתר ד', יא.
  21. וכן השווה בר' ל"א, לב, לז, מו, נד. על דרך דומה בא המונח בקונטכסט כוהני בדהי"א ט"ו-ט"ז. שימוש טכני זה של התיבה "אח" ושל תרגומה היווני מצוי גם בתעודות מימי בר-כוכבא שנתגלו במדבר יהודה: ראה: מערות מדבר יהודה וכו'. ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה שנה כ"ה (תשכ"א), ע' 57, 66-68, 71, וההערות של ב' ליפשיץ, שם ע' 72-73. אמוסין-הלצר (שם) שוקלים את האפשרות כי "אחי" שבאוסטרקון מלמד כי הקוצרים היו חברי מעין "קומונה", אך מבלי שהיו ערבים זה לזה מבחינה כלכלית או משפטית. והדבר רחוק.
  22. על דרך זו משמשת כנראה התיבה "אמן" בכמה וכמה אמרות המיוחסות לישו בכתבי הברית החדשה הפותחות בנוסחה: אמן אנכי מגיד לכם (מתיה ה', יח, כו; ח', י; וכן ו', ב, ה; לוקס כ"ג, מג; יוחנן א', נא; ג', ג). העירני על כך ידידי פרופ' פ"מ קרוס. מעניין לציין כי שימוש לשוני זה פוסק בראשית ימי הנצרות ואינו מצוי בדברי השליחים או ראשוני אבות הכנסיה. ע"ע "אמן" IDB vol. 1 (1962), p. 105.
  23. "נקה" משמש בשטרי מכר ארמיים כציון לפטור או זיכוי מחובה משפטית. עיין: A. Dupont-Sommer, Le contrat aram`een de me`tayage provenant d`Egypte. M`emoires present`es... a l`acad`emie de l`Institut France XIV, 2, pp. 79 f.; J. J. Rabinowitz, Biblica 35 (1954), pp. 202-203; Y. Kutscher, JAOS 74 (1954), p. 247, n. 131; R. Yaron, BiOr 15 (1958), pp. 17 ff.
  24. אין כאן רמז לתשלום בכסף או בתוספת עבודה, כפי שהציעו נוה וייבין (שם ע' 6). הצעותיהם נידחו בצדק ע"י אמוסין-הלצר (שם), משום שאינן מתיישבות עם טענת הקוצר, כי כבר מילא מיכסתו. אמוסין-הלצר משווים את הניב 'ואמלא' שבאוסטרקון עם 'קראו מלאו' שביר' כ"ב, ו שפירושו 'זעק, קרא בקול'. – קרוס קורא 'ואם לא', והוא קשה.
  25. השווה שמ"א ח', טז. ועיין: ש' טלמון, משפט המלך. ספרם בירם. פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל. ירושלים תשט"ז, ע' 45-56; I. Mendelsohn, Samuel`s Denunciation of Kingship etc. BASOR 143 (1956), pp. 17-22
  26. ראה: ב' מזר (מייזלר), מסע סנחריב. א"י דרך ב' (תשי"ג), ע' 170-175.
  27. Y. Yadin, Ancient Judean Weights and the Dates of the Samaria Ostraca. Scripta Hierosolymitana 8 (1961), pp. 17-22.
  28. סיכום הדיעות בדבר חותמות אלה ימצא הקורא אצל: P. W. Lapp, Late Royal Seals in Judah, BASOR 158 (1960), pp. 11-12.
  29. ע"ע זיף, א"מ כרך ב' (תשי"ד), ע' 912; חותם, שם כרך ג' (תשי"ח), ע' 81.
  30. R. B. Y. Scott, The Shekel Sign on Stone Weights. BASOR 153 (1959), pp. 32-35.
ביבליוגרפיה:
כותר: הכתובת העברית החדשה מימי יאשיהו
מחבר: טלמון, שמריהו (פרופ')
תאריך: נובמבר 1965 , גליון א-ב (כה-כו)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל