הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקביליםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה


קין והבל : האופי המקוטע של הפרשה
מחבר: בנימין אופנהיימר


ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל הקיבוץ המאוחד
חזרה3

המעיין בפרשת קין והבל ייתקל בחוסר פרופורציה בין סיפור המעשה (ברא' ד' 5-1, 8, 16) ובין השיחות (שם 7-6, 15-9), שכן השיחות נמסרו בפירוט וברחבות יחסית, ואילו סיפור המעשה כתוב בקיצור נמרץ. הוא חסר פרטים חשובים שבלעדיהם אין להבינו כהלכה: לא מסופר מה קרה בין שני האחים לפני הרצח ומה היו המניעים שהביאו את קין לידי מעשה זה. כמו-כן סתם הכתוב ולא פירש, כיצד נתברר לאחים כי שעה ה' אל הבל ואל מנחתו ואילו אל קין ואל מנחתו לא שעה. אף לא מסופר מה היתה האות שניתן לקין. האם תאונה ספרותית גרמה להשמטת הפרטים האלה, או שמא כזוהי צורתה הספרותית המיוחדת של פרשתנו? העיון בפסוק 8 יסייע להבהרת הבעיה. וזאת לשון הכתוב: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". המתרגמים הקדומים כבר חשו, שהכתוב לוקה בחסר, כי לא גילה מה אמר קין להבל. אמנם הפועל "אמר" מצוי בכמה מקומות נוספים בלא מושא. בשמות י"ט, 25 נאמר: "וירד משה אל העם ויאמר אליהם". מתוך הקשר העניינים מסתבר, שאמר להם משה את דברי ה'. ובאסתר א', 18 כתוב: "והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף". אמנם חסר המושא הישיר של "תאמרנה", אלא שבמקומו יש כאן משפט זיקה המבהיר כי לאמירה זו עניין לדברי המלכה. בדהי"ב ל"ב, 24 כתוב: "בימים ההם חלה יחזקיהו עד למות ויתפלל אל ה' ויאמר לו ומופת נתן לו". ייתכן שהושמט כאן על-ידי מעתיק המושא הישיר של הצורה "ויאמר". אולם אפשר כי כך צורתו המקורית של הכתוב, שכן הפועל "ויתפלל" מגדיר את תוכן האמירה. בין כך ובין כך, תוכן האמירה נלמד בכל המקרים האלה מתוך הענין, מה שאין כן במקרה דילן. על-כן קשה לקבל את דברי אהרליך האומר1: "וכיוצא בו בדהי"ב א' ב', שנאמר: ויאמר שלמה לכל ישראל, ולא פירש מה אמר להם, וממה שנאמר אחריו: וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה, הדבר למד מעניינו שדבר שלמה אל כל ישראל על הליכה זו". פתרון שונה מציעים ליונשטם-בלאו,2 המניחים כי השורש "אמר" נרדף ל"דבר", ועל-כן אינו מצריך מושא. אולם אין לנו הקבלות להוראה זו. גם מקצת פרשני ימי-הביניים סבורים שדבר האמירה למד מעניינו. ר' יוסף בכור שור, ראב"ע ורד"ק סבורים, שסיפר לו קין להבל את מה שאמר לו הקב"ה לפני-כן; אולם במקרה זה צריך היה כתובנו לומר זאת במפורש, כגון: ויאמר קין אל הבל אחיו 'את דברי ה'', וכיוצא בזה. או: ויספר קין אל הבל אחיו, וכו'. מבחינה תחבירית אין כל טעם לקשור משפט זה אל הפסוק הקודם.

בדרך אחרת הלכו התרגומים העתיקים בפתרון הבעיה. בתורת השומרונים נוספו שתי המלים: נהלך לברה (= נלכה בשדה). השבעים מוסיפים את המלים Διέλθκωμεν είς τό πεδίον (= נצאה לשדה). בדומה לכך כתוב בוולגטה: egrediamur foras (= נצאה החוצה) ובפשיטתא: נרדא לפקעתא (= נרד לבקעה). גם ברוב התרגומים הארמיים מצויה תוספת כעין זאת:
תרגום ירושלמי א' – איתא ונפוק תרוינן לברא
תרגום ירושלמי ב' – איתא ונפוק תרינן לאפי ברא
בטכסט המובא אצל קאהלה3 נאמר: אתה ונפוק תרינן לאפי ברא.
בהשפעת התרגום הארמי אומר גם הרמב"ן: "ועל דעתי שהוא [כל' המשפט: ויאמר קין אל הבל אחיו] דבק עם 'ויהי בהיותם בשדה', כי אמר לו: נצא השדה, והרג אותו שם בסתר".
האם היה לעיני המתרגמים הקדומים ולעיני בעל התורה השומרונית נוסח עברי רחב יותר, או שמא הוסיפו את המשפטים הללו על-פי הסברה? דומני ששינויי הנוסחאות בין תרגום ותרגום מרמזים על כך, שיש כאן תוספת פרשנית מטעם המתרגמים עצמם, שכן אילו היה לעיניהם נוסח אחר היינו מצפים ליתר אחידות.

בנידון זה נאמנת עלינו עדותו של אוריגינס, המעיר על תרגום השבעים:
Έν τωι Έβραϊκώ τό λεχθεν ύπο του Κάϊν προς τόν Άβελ ού γέγαπται καί οϊ περί Άχύλαν έδειξαν ότι έν τωι άποχρύφωι φάσιν οί Έραϊοι χεϊσθε τοϋτο έν ταϋθα κατά την των Ό έχδοχην"
בנוסח העברי לא כתוב מה אמר קין להבל. ואנשי עקילס הראו (זאת). [אמור מעתה] כי העברים אומרים שזה מצוי כאן בתרגום השבעים באופן אפוגריפי (= באופן בלתי-מוסמך)".4
ובמקום אחר:5
Παρα οΰενι τών λοιπών κείται τά ρηματα τοϋ Κάϊν τά προς Άβελ άλλα οϋδε παρά Έβραίιοις αλλά έν άποχρύφω φάσιν Παρα δέ τοίς Όχείται έχει δε αύτα καί το Σαμαρειτικον ("אצל אף אחד מן הנותרים לא כתוב מה שאמר קין להבל, אף לא אצל העברים. אבל בסתר הם אומרים [זאת]. אצל השבעים ובשומרוני מצוי [הדבר]"). מכאן שלעיני אוריגינס היה רק הנוסח החסר. ועוד, לפי דעתו ההרחבה שבתרגום השבעים אינה אלא תוספת פרשנית.

גם הפרשנים המודרניים התחבטו מאוד בהסברת כתובנו. קאסוטו וטור-סיני מבקשים לצאת מן המבוך בכך שהם מייחסים לשורש "אמר" שבכתובנו משמעות שונה ממה שמצוי בכל המקרא. קאסוטו6 מפרש לפי השורש הערבי ﺃﻤﺭ = אות, סימן. בהקבלה לכך הוא מבאר גם את השם תמרורים = סימני-דרך בהתאם להוראת השם הערבי ﺘﻭﻤﻭﺭ ולשורש החבשי אמר = להראות, לציין, ולפועל האכדי amaru = לראות. לפי קאסוטו, פירוש הכתוב יהא: ויקבע קין עם הבל מקום לפגישה, ויהי בהיותם בשדה... בדומה לכך טוען טור-סיני,7 כי המשמעות הראשונית של אמר = לרום, להרים. והוא מבאר את הצורה "אמר" כלשון קצרה במקום: אמר קולו, אמר דברו = הרים קולו, נשא דבר. משמעותו המקורית של הפועל האכדי = לראות, תהיה, לפי דעתו: להרים עינים. ודברי פסוק ח' "ויאמר קין" הם, לדעתו, המשך ניגודי לנאמר קודם לכן על כל נפלו פניו של קין. ומהלך העניינים הוא כך: משניחם אלהים את קין, אז "ויאמר קין אל הבל אחיו", היינו אז "התרומם קין שוב ביחסו אל הבל אחיו" (הוא התאושש) ופניו לא נפלו עוד. פירוש דומה מצוי כבר אצל ר' אפרים שלמה בן אהרן מלנצ'יסה (Lencziza), בעל "כלי יקר". הפועל אמר מתבאר אצלו מלשון התאמר = התפאר, ואלו דבריו:

"ולא נתפרש במקרא מה אמר לו ונראה לי אמירה זו מלשון ויתאמרו כל פועלי-און שהוא לשון התפארות, ר"ל שקין התפאר עליו... ויקם... ויהרגהו".8 לאחרונה אף ביקשו לבאר "אמר" = לזלזל, לבזות, מתוך הסתמכות על אסתר א' 18. 9

עם כל החריפות שבדברי קאסוטו וטור-סיני, קשה להסכים עם דרכם – וזאת לאו דווקא בשל הדוחק של שתי האתימולוגיות המוצעות, אלא בגלל העובדה היסודית שהפועל "אמר" מצוי מאות פעמים במקרא בהוראתו הרגילה, וקושי פרשני במקום אחד אין בו כדי להצדיק פירוש יוצא דופן. הוא הדין לגבי ההוראה "התפאר" שאינה מצויה כלל בלשון "אמר" בבנין קל; אשר להוראה המשוערת "לזלזל", אין להוכיח דבר מתוך ההקבלות שהובאו, לפי שהללו עצמן מוטלות ספר. דחוקים עוד יותר הם תיקוני הנוסח, כגון וישמר (קנובל ואחרים), או: וימר, כל' וירב (גונקל), או וימר, כל' התמרמר (גם כן גונקל). ניכר שענין לנו כאן במאמצים נואשים ובלתי-מבוססים לצאת מן המבוכה הפרשנית. יש איפוא להניח שהמלה "ויאמר" אינה יוצאת מידי פשוטה, וכי החסיר הכתוב את תוכן האמירה. דומני, כי ההרצאה המקוטעת של סיפור המעשה איננה מקרית וכי הסיפור השלם היה ידוע לקוראים עד כדי כך, שהתורה הסתפקה בכמה רמזים ובקטעי דברים, מה גם שהמעשה עצמו, על כל פרטיו, איננו עיקר הפרשה; הוא רק הרקע והמסגרת ההכרחית לשיחות שבהן גנוזה המגמה החינוכית של הפרשה. דברי התורה עומדים כאן איפוא על מסורת שבע"פ; יש להשלים אותם על-פי מסורת זו, בדומה לנאמר במקומות אחרים. כדוגמאות נזכיר ברא' ב' 8, בה מדובר על "עץ החיים טוב ורע", בלי שיתפרש טיבו. מן-הסתם היה דבר העץ ידוע לקוראים. בברא' ג' 24 מדובר על "להט החרב המתהפכת" – ושוב ללא פירוש, מתוך הסתמכות על ידיעת הקורא. בשמ' י"ח, 2 מסופר על שילוחי צפורה – מעשה שלא בא זכרו בשום מקום בתורה, כי מן-הסתם היה ידוע במסורת העממית שבע"פ.

הערות
1. מקרא כפשוטו, לייפציג 1899-1901 חלק א', עמ' 16.
2. עיין מלון לשון המקרא, ירושלים תשט"ז, עמ' xxx.
3. 6. 5. Kahle, Die Massoreten des Westens II
4. Field, Hexapla I, 18 b, Note 16.
5. Field, Hexapla I, 18 b, 15.
6. "מאדם עד נח", ירושלים תשי"ג, ע' 144-165.
7. אנציקלופדיה מקראית, א, 447 ערך: אמורי.
8. E. Zolli, Notas Filologicas a una serie de versions biblicas. Sefarad X, 1950, 417 חיזוק נוסף לפירוש זה של "אמר" במובן התעלות, השתבחות, התפארות, גנוז, לפי דעתו, בצורת הפעיל: האמיר (דב' כו 17, 18) ובשם אמיר = ראש העץ (יש' יז, 6). וכבר עמד ר' אברהם אבן עזרא על פירוש זה בדב' כו 17: "מלשון גדולה, וקרוב מגזרת בראש אמיר".
9. A Ehrman, What did Cain say to Abel, JQR 53, 1962, 164-167. מחבר זה מבקש לבאר אמר = רגז בתה' ד 5, ובאסת' ז 5.

לחלקים נוספים במאמר:

קין והבל : מבוא
קין והבל : האופי המקוטע של הפרשה
קין והבל : מקורות המסורת שבעל-פה
קין והבל : סיפור התורה והמסורת השומרית
קין והבל : המוקדם והמאוחר בסיפורים
קין והבל : האגדה הישראלית הקדומה ויחסה לסיפור השומרי
קין והבל : הדרשות האידאולוגיות על קין
קין והבל : הרקע הגנוסטי של הדרשות האידאולוגיות
קין והבל : פשוטו של כתוב
קין והבל : זמן חיבור הפרשה

ביבליוגרפיה:
כותר: קין והבל : האופי המקוטע של הפרשה
מחבר: אופנהיימר, בנימין
שם  הספר: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית
עורכי הספר: דורמן, מנחם; ספראי, שמואל; שטרן, מנחם  (פרופ')
תאריך: 1970
הוצאה לאור: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל; הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. ספר זכרון לגדליהו אלון.