הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה


דיואי, ג'ון
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


פרידמן, ש.
חזרה3

(1952-1859). פילוסוף אמריקני. בודדים בלבד הם הפילוסופים אשר השפיעו השפעה נרחבת יותר בעולם העניינים המעשים. אין זה מקרה שהגותו של דיואי הגיעה למימדי השפעה כאלה, באשר בכל כתביו הוא מודרך על-ידי הרעיון שהפילוסופיה היא משימה אנושית החייבת להישפט במונחים של השפעה תרבותית וחברתית.

במשך המאה הי"ט היתה הפילוסופיה מטעם זה או אחר - לנושא אקדמי שבו התעניינו פרופסורים בלבד, ואילו אנשי המעשה גילו לגביה אדישות רבה. כל יצירתו של דיואי היתה מכוונת לשנות הלך רוח זה. הוא היה נטורליסט שאינו יודע פשרות וגילה חוסר אמון חמור ביותר כלפי כל תורה שהיה בה משהו מן האיסוטרי. המפתח אל יצירתה של הגות בריאה מצוי, לדעתו, בראש וראשונה בהכרת הפילוסוף כי הוא יצור אנושי ככל שאר יצורי-אנוש, וכי למחשבותיו ולהיסקיו יש מקורות טבעיים ותכליות טבעיות. ההגות הפילוסופית היא בעיניו אחת מדרכי - ההתנהגות האנושית; היא מתעוררת בהקשרים מסוימים יותר מאשר באחרים, ומן הדין להעריכה ולשופטה בהתאם ליכולתה להתמודד עם אתגר - התנאים אשר הצמיחוה. אם לנסח רעיון זה בצורה אחרת, הרי שהפילוסופיה קשורה אל התרבות, בראשיתה ובאחריתה גם יחד, שכן מצד אחד היא צומחת מתוך הנטייה הטבעית להגות בבעיות העולות מתוך תרבות הזמן, ומצד שני, מן ההכרח להעריכה בהתאם למגמתה לפתור בעיות אלה, ועל פי מידת שלמותה כתמריץ בעל כושר הערכה להתפתחות התרבות בעתיד.

במובן מסוים ניתן לומר כי דיואי החליף את בעיית האמת בבעיית הערך. כפי שנראה להלן, הרי כל ניסיון לסכם את השקפותיו של דיואי בדבר מושג האמת, ייתקל בקשיים ויהיה במידה רבה מקרי. בין כך ובין כך, יהיה המוצר הסופי כאשר יהיה, ברור למדי כי עניינו העיקרי של דיואי הוא בבעיות הערך. התביעה לאמת עשויה להיעשות איסוטרית עד כדי קיצונית, כפי שתולדותיה של הפילוסופיה האקדמית מלמדות בדיעבד. וכאשר תביעה הופכת לאיסוטרית, מאבד דיואי את סבלנותו. את השאלה: "מהי המסקנה האמיתית?" הוא נטה להחליף בשאלה: "בהתחשב בתנאי הבעיה המעוררת את חשיבתנו בכלל, מהי המסקנה אשר אנו חייבים להעלותה?" ואמנם, תורת הערכים היא המרכז שסביבו מתגבשים כתביו. לכן גם אין זה מפתיע שהפילוסופיה שלו הוליכה אותו לרעיונות מהפכניים בקשר לתהליך החינוך. תוכניתו של דיואי לחינוך מתקדם היתה בבחינת שלוחה טבעית של כל הפילוסופיה שלו לתוך תחום המעשה.



הבה ונתבונן ביתר דיוק בהשקפותיו הנטורליסטיות של דיואי אודות החשיבה האנושית, מתוך שנזכור תמיד כי השקפות ותיאורים אלה מתייחסים הן לחשיבה הפילוסופית והן לכל סוג חשיבה אחר. הוא הושפע במידה ניכרת על-ידי טענתו של פירס (C.S. Peirce) כי המחשבה היא תנועה מן המוטל בספק אל מצב שלוו של סברה או אמונה. ואמנם, מרבית התיאורים הנקוטים בידי דיואי נגזרים מפירס או מוויליאם ג'יימס (William James); אולם דיואי הביע את הדברים בצורה מיוחדת לו - לעצמו. החשיבה (או המכונה (intellection)) היא צורת פעילות הננקטת על ידי אורגניזם ביולוגי אנושי כל אימת שמתערערים דפוסי הפעילות שבהרגל. תפקידה של המחשבה הוא לפתור אותן בעיות המביאות לידי התעוררות המחשבה. ערכה נעוץ בדרגת ההתמד היחסית של הסברה או הפעולה שאליהן הוליכה החשיבה. ביתר פירוט, מתאר דיואי את הפונקציה של החשיבה בחמישה שלבים:


  1. למרות התמוטטותו של ההרגל, תובע האורגניזם פעילות נוספת. בהיות הפעילות הגלויה מופרת, מוליכה נטייה זו אל מה שקרוי בפי דיואי "הצעות" (suggestions).


  2. ה"אינטלקטואליזציה" מתרחשת כאשר הבעיה מתנסחת בתורת מועמדת לפתרון, כאשר מתגבשת גישה אל המצב, מנקודת ראותה של התובעת פתרון.


  3. הצעד הבא הוא בבנייה דמיונית של ה"היפותיסות", העשויות לשמש כהנחיות בחיפוש המעשי אחר תשובה. ההיפותיסה היא קו מנחה בתצפית ובאיסוף הנתונים והעדויות.


  4. "שכילה" (reasoning) במשמעו הצר של מונח זה, פירושו – לגזור מכל היפותיסה שהיא את ההבדלים הממשיים שיתבררו במהלך הניסוי. הגזירה משמשת איפוא כסיסמה לקביעת תנאי הניסוי.


  5. הניסוי בעצמו או ה"בחינה" (testing), היא בפשטות הפעולה (הגלויה או הדמיונית), הנדרשת לשם בדיקת ההיפותיסה כנגד ההבדלים העובדתיים שהיא גוררת אחריה.


עלינו לשים לב לכך שכאשר אנו מתייחסים בדרך זו אל העניין, הרי שניתן לנסח את השאלה האחרונה גם כך: בהינתן בעיית - המוצא והמסלול השלם של חמשת השלבים הנזכרים, האם התוצאה הסופית שהגעת אליה היא זו שאליה היית חייב להגיע או לאו? זוהי איפוא בעיה של שיפוט הפעילות במסגרת של הקשר. לפנינו בעיה של הערכה ויש להבדילה היטב מכל שאלה איסוטרית על "אמת" סופית ומוחלטת.

סגנונו החמקני של דיואי ונטייתו לנסח מחדש את טענותיו העיקריות בהיותו ניצב מול התקפות חמורות, גרמו לקשיים מסוימים בנקודה זו. בכתביו המוקדמים נטה ללכת בעקבות ג'יימס ולנסח את עמדתו כהשקפה הנוגעת למשמעותה של האמת. לכן נטה תחילה לומר, כי הדבר שאנו מתכוונים אליו באמרנו "אמיתי", כלול בתיאור אותם הקריטריונים, אשר כל תוצאה סופית "נאותה" של התהליך הנזכר לעיל חייבת לעלות עימהם בקנה אחד. תיאור מעין זה יספק לנו את הבנת חשיבותה של ההערה האומרת, כי "האמת היא כל מה שפועל בהצלחה" - הערה שמרבים ליחסה לדיואי, בלא בדיקה מדוקדקת של משמעותה לגבי תורתו. מכל מקום, לאחר התקפתו המוחצת של רסל (Russell) על תורה זו, שינה דיואי את עיקרי ניסוחיה. ביקורתו החריפה של רסל הסתמכה על הטענה, כי מן ההכרח להבחין בין משמעותה של האמת, לבין הקריטריונים שאנו משתמשים בהם לקביעת נוכחותה. כך, למשל, כדי לקבוע כי אמת נכון ש"קיסר חצה את הרוביקון" הנני חייב ללא ספק להירתם למחקר נוסף ולקבוע, שכאשר אני מאמץ לעצמי אמירה זו בבחינת היפותיסה, הרי היא "פועלת בהצלחה". ברם, הדבר שאני מתכוון אליו בתארי אמירה זו כאמיתית, הוא - שקיימת "התאמה" (correpondence) בינו לבין מה שקרה באופן מעשי לפני שנים רבות.

המחלוקת בין דיואי לבין רסל משתרעת על פני עמודים רבים, אך את עיקריה ניתן לסכם כך: בכתביו המאוחרים נוטה דיואי להשתחרר מן המונחים "אמת" ו"אמיתי" גם יחד, כאילו יש בדעתו לומר: "ייתכן ובשימושה המסורתי היתה למילה זו נטייה להביע התאמה. אם כך הוא הדבר, יכול אני רק לומר שמשמעות זו היא בלתי מתקבלת על הדעת. אדרבא, יבואו ויסבירו לי, על איזה ענן מטפיסי עלי לרכב כדי להתבונן ביחס - ההתאמה המיסתורי הזה בין היגד שאני מבטאו עתה לבין מאורע שהתרחש לפני זמן כה רב?... ענייני הוא בתנאים שבהם ההיפותיסות שאנו מאמצים לעצמנו ניתנות או אינן ניתנות לקביעה וודאית ומובטחת. אלה הם התנאים החייבים לשמש בידנו קוו מנחה בהערכת טיעון ולא מושגיהם הנסתרים של פרופיסורים אודות אמת המושגת על פי התאמה".

טענתו הנוספת של רסל כי מושג האמת בהתאמה - ויהיה מוקשה כאשר יהיה - אי אפשר להימנע ממנו; וכן טענתו כי דיואי הפקיעו אמנם באורח הפגנתי משיטתו בדלת הראשית, אך הבליעו בכל החלונות האחוריים - הן טענות שלא נוכל לטפל בהן כאן במידה מספקת.

מכל מקום, נוכל לעמוד בנקל על הדרך שבה מיישם דיואי את עיקרי תורתו הכללית על התחומים המצומצמים יותר של תורת-המידות ושל המוסר. נושאה של תורת-המידות הוא התנהגותם של בני-אדם ומטרתה היא לנסח במונחים כלליים את יסוד ההבחנה בין התנהגות טובה לבין התנהגות רעה. מתוך כך נובע, לדעת דיואי, שמשימתה הראשונה של תורת-המידות היא להבין את טבעם של האורגניזמים הביולוגיים שמכלול התנהגויותיהם מהווה את ההקשר החברתי. משימתה השנייה היא להבין את סוגי הבעיות והמצבים, המעוררים את מאמצינו לקביעת ההבחנה בין התנהגות טובה לבין התנהגות רעה. משהשלמנו את ביצוע שתי משימות אלה - ולא לפני כן - נגיע למצב שבו נוכל לנסח את ההבדל שבין "טוב" לבין "רע". דיואי מנסח את עיקרי תורתו המוסרית בספר ששמו האופייני: "טבע האדם והתנהגותו" (Human Nature and Conduct). דיואי מנתח את הטבע האנושי באמצעות שלושה מושגי-מפתח: דחף, הרגל ותבונה. אופיו הדינאמי של האורגניזם האנושי מתבטא במונח "דחף". לעומת זאת, הרגלים נתפסים כדפוסי התנהגות יציבים למדי, בבחינת מוצרם הסופי של יחסים וקשרים הדדיים בין הדחף מבפנים לבין לחצים חברתיים מבחוץ. התבונה מתוארת במונחים פונקציונליים כצורה של פעילות: צורה זו מתגלה בכל מקום שבו איבדו ההרגלים את משמעותם והכזיבו, והאורגניזם מבקש לכוון את פעולתו מחדש. לפיכך תיקבע דרגת התבוניות (intelligence) בהתאם לדרגת ההתמד שבה מחדשים את הפעילות ביחס לבעייה שסיכלה את הפעילות הקודמת.

ניתן להכיר בנקל כי רעיון זה הוא חלק מן התיאור הכללי שנותן דיואי לתהליך המחשבה; אך עתה הוא מועתק בתורת קוו מנחה אל החיפושים הפילוסופיים אחר הטוב למען האדם. הוא מציע להגדיר את המושג "טוב" כדלהלן: "הטוב מתמצה במשמעות שמתנסים בה בתורת שייכות לפעילות, בשעה שניגודים והסתבכויות בין דחפים והרגלים סותרים מסתיימים בפורקן סדיר שבפעולה". (עמ' 210).

קיצורו של דבר, אנו שואלים את השאלה "מהו טוב?" רק ביחס לסוג כללי של בעיות-מצב. הגדרה כללית של "טוב" חייבת להיות בנויה כך שתוכל לכסות ולהקיף את התכונות המהותיות הנדרשות מכל פתרון סביר לבעיות מעין אלה. מי שקורא את כתבי דיואי, תמה לעתים על העקשנות שבה הוא עומד על דעתו, כי מה שקרוי בפיו "הנאה גרידא" איננו שייך לתחום ההערכה. ברם, מי שמעיין היטב בקוו העיקרי והכללי של טיעונו, יווכח בנקל כי עמידה זו היא חלק בלתי-נפרד ומהותי מהשקפתו. הנאה או חיבה "גרידא" כלפי משהו, אין בהן כדי לפתור שום בעיה. דיואי מבקש לשמור את עוצמת המילה "טוב" למען ההכרעה בין קוו-פעולה אחד לבין משנהו. הכרעה זו היא המגדירה, לדעתו, את הבעיה המוסרית הבסיסית.

יסוד זה יש בו כדי להדריכנו לגבי ראשי הפרקים הכלליים של הפילוסופיה החברתית של דיואי. אף את החברה ניתן לתאר במונחים דומים למונחים "דחף" ו"הרגל". חברות, בדומה ליחידים, הינן דינמיות ופעילות. אף הן מפתחות דפוסי פעילות יציבים וקבועים, פחות או יותר. ושוב, הדפוסים הקבועים והיציבים הם תוצאה של היחסים ההדדיים בין כוחות פנימיים וחיצוניים. גם החברות, כיחידים, מפתחות הרגלים הנשברים ומתפוררים תחת לחצים ומאמצים בלתי-צפויים. לכן, את תפקידה של התבונה במישור החברתי ניתן להשוות לתפקיד התבונה במישור פעילותו של היחיד. חברות מוכרחות לתור אחר דפוסי פעילות יציבים במידה מספקת, כדי שיוכלו לעמוד בזעזועים; קוו-פעולה חייב להישפט תמיד בהתאם להצלחתו בסילוק התנאים הגורמים להתפוררות.

אם נצרף טענה זו אל טענותיו הנטורליסטיות הכלליות של דיואי, הרי נוכל להבין את התפקיד רב-ההשפעה שמילא בהרמת קרנם של מדעי החברה. דיואי, בהיותו ספקן כלפי כל מה שיש בו מן האיסוטרי, לא התייחס בהערכה מרובה אל כל מי שביקש לגשת לבעיות בכיוון "מלמעלה למטה". דומה היה לו שהפילוסופיה הפוליטית חיפשה במשך תקופה ארוכה מדי את ההצדקה לקווי-פעולה בתורות המטפיסיות. הגישה הנכונה היחידה לבעיות אנושיות היתה, לדעתו, הגישה "מלמטה למעלה". פירוש הדבר הוא - שיש ליישם את המתודות האינדוקטיבית של מדעי הטבע ללא השגות קדומות ביחס למה שהתוצאה חייבת להיות. מדעי החברה חייבים לטפל בבעיות קונקרטיות, בשייכות לחמשת שלבי הפעילות התבונית, שעמדנו עליהם לעיל. מעל לכול, יש להסתכן בניסוח היפותיסות נועזות ולקבל את המשימה של בדיקת כל היפותיסה כנגד העדויות.

הפילוסופיה החינוכית של דיואי היא חלק בלתי-נפרד מהגותו החברתית. החינוך חייב להתבסס על ההנחה המוקדמת שכל מחשבה מקורית גדלה ומתפתחת מתוך מצבי-בעיות ממשיים. לחנך ילד על-ידי שיעבודו לתרגילים סטנדרטיים בשלושת העיקרים, שהם: קריאה, כתיבה וחשבון, משמע לפתור בעיות "מלמעלה למטה". ברם, אם החינוך חייב להתחיל "מלמטה", עליו לסגל את עצמו לבעיות הממשיות, כפי שהן רובצות על הילד ולחנכו על-ידי כך שיאמנו להמציא היפותיסות, להסיק את המסקנות הנובעות מהן ולבדקן בתוך המעש הממשי. ההדגשה על מה שהילד מרגיש בתורת בעיה ממשית, בניגוד למה שהמחנך רואה כאמת ויציב - בעיני רוחו - זהו המפתח להשקפותיו החינוכיות של דיואי.

הסכנות ברורות; לפני מותו פעל דיואי למען הגשמת "החינוך המתקדם" באמריקה, אך פעילותו הקיצונית בכיוון זה עוררה תגובת-נגד חזקה והביאה לנסיגה חזרה אל "שלושת העיקרים" של החינוך. דיואי ידע על קיצוניות זו ואף מתח עליה ביקורת, אך אין שום עדות כי שינה אי-פעם את דעתו ביחס לתורתו הכללית.

בתורת נטורליסט המתנגד למסתורי ולכל מטפיסיקה, תקף דיואי את הדת, את תפקידה ואת השפעתה על העולם המערבי. הוא התקיף את המטפיסיקה בכלל וכתביו מגלים שני יסודות-רקע שונים להתקפות אלה. הדת מותקפת קשות משני הכיוונים גם יחד. כיוון-ההתקפה האחד מבוסס על הטענה, כי החשיבה המטפיסית איננה מעניינת, עד כמה שהמדובר הוא בהתקדמות הפיקוח התבוני של האדם על הטבע. זהו הבל אשר אינו מוסיף דבר להבנתו ההולכת וגדלה של האדם באמצעות שיטה מדעית ניסיונית. כיוון ההתקפה השני אומר, כי החשיבה המטפיסית לא רק שאין בה מן התרומה החיובית, אלא אדרבא, תרומתה שלילית. היא חוסמת את המחקר, הופכת את הפילוסופיה לקפואה ולדוגמטית ועוצמת את עיני האדם ואת רוחו בפני האפשרויות הגנוזות במדע-הטבע.

דיואי התקיף את הדת בשני הכיוונים הללו גם יחד, ואכן יכולים הם לעלות בקנה אחד. שכן העובדה המקרית שאדם מחזיק בתיאוריה מסוימת עלולה להיות בעלת השפעות חמורות, אף-על-פי שמנקודת ראות הגיונית תהא תיאוריה זו עקרה מכל תוצאות של חיזוי - מראש.

אך דיואי לא רצה להתגלות כמנתץ-אמונות גרידא, ועל כן צירף להתקפתו על הדת את הטענה החיובית, שתורתו - והיא בלבד - עשויה להוליך לשחרור האנרגיות הדתיות של המין האנושי. מטרתו העיקרית היתה להפריד את המשמעות של תואר השם "דתי" מן המשמעות המסורתית של השם "דת". כוונתו בכך מתגלה במובאה דלהלן. ראשית, נביא את ההגדרה של דיואי לדתי: "כל פעילות שנוקטים בה למען אידיאל כלשהו, למרות המכשולים שבדרך ולמרות החששות מפני אובדן אישי, בשל ההשתכנעות הפנימית בערכה המתמיד והכללי, היא דתית על פי תכונתה".

ומה לגבי הדת?
"אם אמרתי משהו אודות דתות ודת הנשמע חריף, אמרתי זאת מתוך אמונה איתנה שטענתן של דתות כי יש ברשותן מונופולין על אידיאלים ועל יסודות על - טבעיים שבאמצעותם בלבד ניתן לטפח אידיאלים אלה, עומדת למכשול בדרך למימוש ערכים דתיים מובחנים, הגנוזים בתוך הניסיון הטבעי. מטעם זה, אם לא מטעמים נוספים, הריני מצטער אם מישהו הוטעה על-ידי השימוש התדיר שלי בתואר השם 'דתי', מתוך שסבר כי יש בשימוש זה מעין התנצלות מוסווית על כל מה שטענתי כלפי הדת והדתות. הניגוד בין ערכים דתיים כפי שאני תופס אותם לבין דתות איננו ניתן לגישור. דווקא בשל חשיבותם העצומה של ערכים אלה, אסור לנו לזהותם עם האמונות ומעשי - הפולחן של הדתות".

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: דיואי, ג'ון
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.