שעשועים ותענוגות מחבר: צבי שרפשטיין

חזרה3

השמועות הפורחות על חיי העיירה ודלותם הביאו את הדורות החדשים, שלא הכירו אותם מנסיונם, לידי מושג כולל, שהחיים בעיירה היו אפלים. שררו בה דלות ועוני. מושג זה נתפשט ביחוד כשדנו על הילדים אז. שנים היה הילד שוהה ב"חדר", ובחדר היה המושל מלמד קשה לב, המשתמש בגערות ובשוט (קאנטשיק, מקל שבקצהו רצועות עור). והילד הנמצא בחדר מן הבוקר עד הערב - סובל הרבה, באין לו חופש ובאיו לו שמחת תנועה ומשחק. אחרי ה"חדר" באה הישיבה, אשר לימודיה קשים, ובצאת הנער המתבגר אל שוק החיים - עברו עליו עד אז עמל לימודים ומשאם ועוני ומחסור.

ובכן מעטה של אפילה מקיף את היהודי בעיירה מראשית ילדותו, מיום היכנסו אל חדר לימודו, עד צאתו למלחמתו הגדולה, למצוא את לחמו. ומלחמתו זו נמשכת עד ימיו האחרונים.

בימי הילדות

וכה אמר מנדלי מוכר ספרים על אחד מגיבוריו:
"ימי ילדותו של הרשל'ה לא ארכו הרבה, ובעודו רך בשנים זקנה קפצה עליו ונעשה יהודי קטן. היהודי נתחייב לסבול בימי חייו המעטים צרות רבות כל-כך, עד שאין לו שהות להיות ילד. היהודי - ילדותו כשמש ביום הגשם, רגע היא זורחת ומיד היא שוקעת בתוך ענן וערפל" ("בעמק הבכא", פרק ה).

חובת הילד היא ללמוד תורה, ולא להשתעשע ולהתענג, וכה שרו באמת:

שטיעפען, לויפען זאל איוואן און סטיאפקע,
ווייל דער טאטע זייערער איז תמיד שיכור,
מיר, קינדער, וועלען זיין מתמידים,
ווייל די הייליגע תורה איז דער עיקר.

ובתרגום לעברית:

איבן וסטיפן יתרוצצו ויתהוללו,
כי אביהם הוא תמיד שכור,
ואנו בני ישראל נהיה מתמידים,
כי למוד התורה הקדושה הוא העקר.

או:

תורה וועלען מיר לערנען מיט גוטע מעלות,
צו דער חתונה וועלען מיר פסק'נען שאלות,
א דרשה וועלען מיר דרש'נען,
די דרשה וועט געפעלען דער גשנצער וועלט.

ובתרגום ללשון הקודש:

נלמד תורה עם כל המעלות,
לעת התנתו נפסק שאלות,
שאלות נפסק ודרשה נדרש,
ויצאו לנו מוניטין בכל העולם.

(השירים ביידיש מצויים במאסף של מארק-גינצבורג, קובץ של שירי עם).

אבל היודע את חיי הילד היהודי ב"חדר" מן הנסיון, ב"חדר" ומחוץ לו, ימצא את המושג הזה מסולף בכללו. הילד היהודי של אז להוט היה אחר המשחקים, ככל ילדי העולם, והשיג את תשוקת לבו.
הילד הפעוט, בן הארבע עד שש, שהיה תלמידו של מלמד דרדקי היה אמנם נמצא בחדר שעות רבות ביום, ברם שעות לימודו היו קצרות בתכלית הקיצור. הילדים הפעוטים הללו לא למדו בכיתה מאורגנת, אלא נקראו, ילד ילד לבדו, לפני המלמד או לפני עוזרו (שנקרא בעהעלפער) ולמד כרבע שעה, ונפטר. כך היה בא לפניהם כמה פעמים ביום והזמן המצורף מרגעי לימודו ביום עלה אולי לשעה ביום או קצת יותר.

ומה עשה הילד ביתר זמנו?
לכל "חדר" היתה חצר גדולה, או מעין חצר, שבה נמצאו הפעוטות ושיחקו זה עם זה. הם בילו את זמנם במשחקים ובשעשועים. ותמיד נמצא אחד שהיה מנהלם.

במה שיחקו?
בכפתורים, במקלות, בצרורות אבן ובכל הבא לידם. ילד אחד היה לסוס וחברו למעין רוכבו. הרוכב מחזיק בכנפי הסוס, והוא רץ, והוא מחזיק בידו השניה שוט ומצליף על גבי סוסו למהר לכת.
או: על שתי אבנים קטנות הניחו מקל; נער שעמד מרחוק החזיק בידו יתד עץ וקולע למטרה - למקל, ושמח אם עלתה בידו לקלוע יפה ולהפיל את המקל מעל האבנים. אם לא הצליח, מסר את היתד ליד חברו, לקלוע ולנסות מזלו.
כשהגיעה שעתו של הנער לבוא לפני רבו וללמוד - בא נער מפנים החדר לקרוא לו. ובגמרו - חזר שוב אל מקום המשחקים.
ובימים שלא היה האויר נוח לשחק בחוץ - היה הילד נשאר עם חבריו בחדר הלימוד, ומשחקים שם. מובן שבפנים החדר לא היו חופשיים ביותר וצריכים היו להיזהר שלא להרבות שאון ולא להפריע ללומדים, אבל שחק שיחקו. או שהיו הילדים משוחחים ומספרים זה לזה דברי סיפור ואגדה.
ילדים שהגיעו ללימוד החומש, היו לומדים בקבוצה, ושעות לימודיהם היו רבות יותר, אבל נשאר להם זמן לשחק, ככל הנערים.

המשורר א. ש. שווארץ, יליד זאזמיר, עיירה קטנה בפלך וילנה בליטא מספר בראש ספרו "שירים":
"היו לנו, התלמידים הקטנים, המושכים בעול תפילה ותורה, גם רגעי נופש ועונג. בכל יום ששי אחר-הצהריים היינו חופשיים. בחורף היינו מחליקים על הקרח, מסתובבים כמה מיני סיבובים, סיבוב של 'שמונה-עשרה' (ברגליים מצומדות), סיבוב של 'ויאמר דוד' (ביד שומה על העיניים) ועוד סיבובים שונים. בקיץ היינו יוצאים לרחוץ ולשחות בנהר, רוחצים, מתלבשים, ופושטים כרגע את בגדינו ורוחצים עוד הפעם. בצהרי יום שבת היינו יוצאים מחוץ לעיר, מתחבאים בין שיבלי הקמה הגבוהות, משוטטים בבצות המקיפות את בית-העלמין ורופסות תחת רגלינו. לצמאנו היינו חושפים מים מגבא בכובעינו ושותים - וטוב ויפה לנו. ובין הזמנים¹, לפני סוכות, היינו פושטים בגדוד הרחק מחוץ לעיר, מתגנבים אל גנים, מטפסים על העצים וקוטפים תפוחים ואגסים" ("מספר חיי", בתוך הספר הנזכר "שירים", הוצאת מ. ניומן, תל-אביב תשי"ט).

אשר כורך, יליד גלינא במזרח גאליציה, מספר על משחקי הילדים בעיירתו:
"הנהר שהיה קרוב לעיירה היה חביב מאוד על הילדים. בקיץ בילו רוב זמנם החופשי בנהר, התרחצו בו, שיחקו ולמדו לשחות. הגדולים הראו את כוחם באמנות השחיה ולימדו לילדים את אמנותם. ילדים גדולים היו צדים דגים בחכה, והקטנים חפרו באדמה ליד הנהר למצוא תולעים, לשימן על הקרס, כדי להטעות את הדגים שבאו לאכול את התולעת ונסתבכו בקרס. כשהוציאו דג קטן, היתה השמחה גדולה לכל הילדים.
גם מלחמות בין ילדי היהודים וילדי הנוצרים משני עברי הנהר גרמו הרבה פעמים לפצועים משני הצדדים. המלחמה פרצה לפעמים בשעת השחיה, כשנפגשו ילדי נוצרים ויהודים באמצע הנהר.

בעתות החורף בילו הילדים את רוב שעות החופש בחליקה על הנהר הקפוא, ואפילו ברבות משעות הלימוד. כיצד? בשעת הלימודים בחדר היו הילדים מבקשים רשות מהרבי לצאת לצורכם, ומכיון שבתי הכסא עמדו על שפת הנהר, הלכו להחליק מעט על הקרח. כשראה המלמד שנתרוקן החדר מתלמידים, לקח מקלו והלך אל הנהר לאיים עליהם, וכינס אותם שוב לחדר, והילדים היו מקבלים באהבה את עונשם, חלף התענוג שהיה להם. ענין קשה היתה החליקה על הקרח בשבת. כל המלמדים אמרו שיש בזה חילול שבת. אך לא כל התלמידים יכלו להיות נזהרים בעבירה זו. וכשהלשינו על התלמידים שהיו בשבת על הנהר, קיבלו מהרבי עונש של מכות. בנוגע לחליקה על הנהר בימי החול, היו בין המלמדים ותרנים. למשל: הרבי שלנו ר' שמחה היה אומר, כי כל ילד שאינו שובב, יש בו ליקוי. הוא הבין היטב שאם עוברת עגלת סוסים ברחוב, מן הדין שילד צריך לקפוץ על העגלה ולנסוע מעט, ואילו היה הוא ילד, בודאי היה רוצה גם הוא להחליק מעט על הקרח, אבל בשבת אסור" ("בגולה ובמולדת", תל-אביב תש"א, עמודים נז-נח).

ושוב קטע משיר בענין זה:

משחקי הילדים בקיץ בערב
ברדת בין ערבים של תמוז על העיר,
וחמים ונעים נודף ריח הקציר,
רצים הילדים דרך הפקר ברחובות,
מתאמנים ומשתעשעים בתכסיסי חילים.
צועדים בחינת גדודים והצינים,
לעשות מלחמה עם יתר ה-חדרים".
ילד שעלה לגדלת שר-צבא,
צריף לעמד בפניו הכן ובענוה,
מנהלים צלב אלם ובית-חולים,
כי לצאת למלחמה הם מוכנים
ולהתמודד עם ילדי "חדר" אחר.

(בעריש וינשטיין, "רישא", תרגום דב שטוק, תל-אביב, עמודים 63-62, הוצאת "מצפה" ניומן).

פיתוח הדמיון

אחד מן הכוחות הגדולים המשפיעים להתפתחותו הרוחנית של הילד והגורמים לו עונג ושעשועי רוח, ולא רק לרגע, הן האגדות הנאות המרוממות אותו בפלאיהן. בחינוך החדש, בגן הילדים, היעוד החשוב לגננת הוא להרצות סיפורי אגדה לילדים. הדמיון נזון אחר-כך מספרות הילדים - בהגיע הילד לידי קריאה עצמית. הנשללו שעשועי רוח אלה מן הילדים בעיירה, עת למדו בחדרים?

ה"חדר" לא היה כידוע מוסד ציבורי ולא היתה לו תכנית קבועה, ולא היו משגיחים עליו, לקרב ולהעלות את בעלי הכשרונות ולהרחיק את חסר הכשרון. ה"חדר" היה מוסד פרטי ומחזיקיו המלמדים היו טובים ורעים, מחוננים או נעדרי כשרון. בין המלמדים שנתפרנסו על הוראתם שם נמצאו גם בני אדם שלא צלחו לכל מלאכה אחרת, ולא היתה להם ברירה - המלמדות היתה הברירה האחרונה. כשרצו לומר על אדם שאין לו כשרון מעשי, קראו לו "מלמד". ואף-על-פי-כן נמצאו בין המלמדים מוכשרים, שידעו לא רק לתרגם ליידיש פרק בחומש או בנביאים, או ללמד דף גמרא ולהסבירו, אלא גם מוכשרים היו לספר סיפורים לילדים ולקנות את לבם. לא נוכל לקבוע מה היה מספר הטובים באחוזים - אבל היה היו.

"מלמדי" - יספר בעל הזכרונות הידוע יחזקאל קוטיק - "היה מקדיש שעה ליום לספר לנערים מעשיות על גאונים ועל הנעשה - או ייעשה - בעולם הבא, דהיינו: כיצד יתענו הרשעים לאחר מותם במשך מאות שנים כסדרן; ועוד היה מספר באריכות דרך הליכתם של המתים, כיצד יפגוש הרשע בדרכו לגיהינום את מלאכי החבלה, גודל הגיהינום ושריפת הרשעים וכו'.
לפי דבריו מחויב כל צדיק לסבול חיבוט הקבר². אחר-כך מצווים לו ללכת אל הגיהינום, וכל צדיק, אפילו הגדול שבגדולים, חייב לשהות שם שנים-עשר חודש. בדרכו בחזרה מן הגיהינום יפגשוהו מלאכי חבלה ויכוהו בשרביטי ברזל וישליכוהו אל הר של אש, ומשם להר של קרח. כן יקלעוהו מאש אל קרח ולהיפך, מקרח אל אש.
והרבי שלנו, שרצה להיות ריאלי מאוד, רשם בעט על גבי נייר גודל הגיהינום. לפי חשבונו הוא מהלך אלף ומאתיים שנה, ורוחבו - מהלך של ארבע מאות שנה" (עמודים 169-168).
מלמד זה - דמיונו הבהילהו אל הגיהינום, אבל אחרים היו בעלי דמיונות עליזים יותר, וסיפרו על גן-העדן ותענוגיו.

חוץ מן הסיפורים ששמעו הילדים מפי המלמדים ומפי החברים שחזרו על מה ששמעו הם - היו לילדים הזדמנויות אחרות לשמוע דברי אגדה. זכורני שאמי היתה נוהגת לקרוא בספר "צאינה וראינה" בימי השבתות, את פרשת השבוע בצירוף אגדות המדרש, ביידיש, וקראה בקול. על-פי- הרוב היו מתכנסות אל ביתנו שכנות אחדות, שלא הצטיינו בידיעת הקריאה, והיו מקשיבות. אני בילדותי הייתי נצמד אל אמי ושומע בתאות נפש את סיפורי האגדה.
כשגדלתי הייתי קונה ממוכרי הספרים הנודדים שהיו מגיעים אל עיירתנו את החוברות הדקות ביידיש, שהכילו סיפורים ואגדות לעם, והיו נמכרות בפרוטות, והייתי קורא בהן. כשגדלתי והגעתי לשנת השתים-עשרה והבינותי ספר עברי, הייתי קונה מידי המו"סים הנודדים גם קונטרסים של סיפורים ואגדות בעברית, שרבים מהם נדפסו באותיות רש"י קטנות -קורא ונהנה. כמוני היו נוהגים גם חברי.

מרדכי זאב פייארברג, שסיפוריו מיוסדים על מקרי חייו, מספר (בספרו "לאן") על הסיפורים ששמע מפי אמו:
"שבתי בערב מן ה'חדר' ואמי שואלת אותי:
- השלום לך? מה למדת היום ב'חדר', בני; הגידה-נא בני, הגידה-נא, ההנך רעב?"
לאחר שהוא מודה שהוא רעב והיא מציעה לפניו מזונות שונים, והוא מסרב, הוא פונה אל אמו ואומר:
"- אבל, אמי, ספרי נא לי 'מעשה יפה' ואוכל פת לחם בשומן".
"אחותי בריינדל - מוסיף פייארברג לספר והדברים עושים רושם של מקור ביוגראפי - "נתנה עיניה באמי, כמתחננת, כי תשמע לקולי ותספר 'מעשה', ואמי ענתה לי בשחוק של רצון ורוגז כאחד: הנני ואספר לך מעשה בנער אחד אומלל, וידעת כמה מאושר הנך, כי יש לך ,רבי', אב ואם, שומן ואגסים. ולו האומלל...
- ספרי לי, ספרי".
ואמו מספרת לו אחד הסיפורים המעניינים והמושכים לב ילד, והסיפור קנה לו מקום כבוד בספרותנו.

שעשועי הנוער

כל אלה הם שעשועי ילדים ומשחקיהם והתפתחות דמיונם. ברם גם הנוער חי חיים נורמאליים משלו, והשתתף בשעשועים שהיו רגילים באותה תקופה: טיולים, שירים, ריקודים וכיוצא בהם.

ודאי שהיה הבדל גדול בין בחורי ישיבה וסתם בחורים. בחורי הישיבה - רק הטיול והשיחה היו שעשועיהם. אלה שהשתייכו אל החסידים היו משתתפים בריקודים. בהרבה מחוזות, כגון אוקראינה ובסרביה, לא היו כמעט ישיבות, והבחורים הלומדים היו עוסקים בלימודיהם בבתי-המדרש - ומספרם הכולל לא היה רב. רוב הצעירים עסקו במה שעסקו: בני בעלי מלאכה היו לומדים מלאכת אביהם ועוזרים להם; בני סוחרים וחנוונים היו מסייעים במסחר, ואם לא בכל יום, היה זה בימי הטרדה, ימות השוק וכדומה. והיו צעירים משתלמים, שלמדו מפי מורים פרטיים לימודים כלליים, כדי לעמוד בבחינות בגימנסיות. צעירים אלה היו חיים לפי הנהוג, בדרך נורמאלית, ולא חלו עליהם האיסורים לטייל, להיפגש עם צעירות, לקרוא בספרות ההשכלה וכיוצא באלה.

בהיותי כבן י"ח, בראשית מאת העשרים, לפני ששים וחמש שנים בערך, לא הרגשתי כל לחץ עלי בנוגע לנוהגי. מקרי התאהבות שהביאו לידי נישואין לא היו רחוקים בעיירתנו.
על התכנסויות של בחורות לרקוד בשבת יספר ד. י. זילברבוש מגאליציה, ושם נהגו בחומרה גדולה מאשר במקומותינו, באוקראינה:

ריקודי בחורות בשבת

"לעתים קרובות היו הבתולות שבעיירות מולדתן, רעותיה של אחותי, נוהגות להיקבץ בימי השבתות אחר-הצהריים אל ביתנו, לצאת במחול. והמחול - מחול של זוגות. באין בחורים - הן יוצאות ידי חובתן כשהן רוקדות זו לעומת זו, וזו שלובת זרוע עם זו, האחת במשמע בחורה והשניה בחור. במחול אשר כזה כמעט שלא נעדרה אסתר'ל האדמונית אף פעם. נוכחותה לא רק דרושה היתה, אבל גם נחוצה. מלבד מה שהיא תמיד רעננה, ואף עליזה, יודעת היא היטב את כל ניגוני המחולות על-פה, וקולה קול ערב, ופרקה נאה, וכשהיא המנצחת על המחול הוא יוצא מלא ושלם. קרה פעם, באחד מימי השבתות האלה אחר-הצהריים, שאבא ואמא יצאו לאשר יצאו, ואנוכי, על-פי מקרה, נשארתי בבית. יושב אנוכי באחת הפינות ומעמיק בספר אשר לפני. תדלגנה אף תקפוצנה אחותי ורעותיה כנפשן שובבות. אוזני כמו אטומות ועיני כמו קפואות.

היום הזה היה למחוללות נפלא מכל ימי השבתות. היום חוצבה אסתר'ל האדמונית להבות. היום משתפכת נגינתה בכל נועמה וכל הרגליים כמו טופפות מאליהן. אסתר'ל האדמונית בתווך וחברותיה מסביב לה מפזזות ומכרכרות היום, על-פי טעם נגינתה, כמוקסמות. וכמו משתקפות גם קרני השמש, החודרות מבעד החלונות, בזהב שערותיה של אסתר'ל, וגם הן ידודון ידודון.

אינני גם אני הצעיר בלתי אם 'בשר ודם'. תוקף עלי יצרי להרים עיני מעל לספר הפתוח לפני. תקפני קסם נדנודי האיברים המשולהבים של המחוללות הצעירות, ואני כנפעם, ועיני מתיזות רשפים.
מתפרצת פתאום אסתר'ל האדמונית מבין חברותיה, והיא ממהרת לגשת אלי, תופסת אותי בשתי ידיה, מהדקת אותי בזרועה אל החזה ומושכת אותי אחריה אל תוך החדר.
- חפצה היא לצאת פעם במחול עם בחור כמו שהוא, עם בחור כפשוטו, ולא רק כמשמעו.
שוחקות כל חברותיה בקול גדול, אולם אחותי נבהלה ונחפזה להוציאני מבין זרועותיה.
אחותי שרויה בפחד, פן ייוודע חלילה הדבר לאמא, ואז לא רק עליה יצא הקצף, אבל גם על כל רעותיה.
עבר פחד אחותי עד מהרה גם על יתר המחוללות ופתאום הושלך הס. רק אסתר'ל, כששערותיה הזהובות מפולשות, מרקדת יחידה בתוך החדר. המחול הוא מחול ה'קוזאק', השפל מטה והגבה למעלה. והיא רוקעת בסוליותיה כמו יש את לבבה לגמא את הרצפה. והיא מתנשאת מעלה-מעלה, כמו אומרת להרקיע תקרה. ופניה משתנים רגע-רגע, מתכרכמים ומחוירים...
אז סובבות כל חברותיה. ורק ברוב עמל עלה בידיהן להשתיקנה משובבותה' (דוד ישעיהו זילברבוש, "מפנקס זכרונותי", תל-אביב תרצ"ו, עמ' 32-31).

שלמה היללס מספר על עירו סורוקי:
"כמעט בכל שנה היה סר העירה (בבסרביה) קרקס. בעל הקרקס מקבל רשיון מאת העיריה ומעמיד על המגרש הגדול בתוך העיר, המיועד לשוק ולירידים, אוהל קרשים עגול רחב-היקף, מכוסה למעלה יריעות בד. במרכז האוהל הוא מעמיד עמוד גבוה ותולה על ראשו את דגל המדינה המתנופף ברוח, וממעל לכניסה הוא שם שלט גדול עם כתובת: קרקס של האחים גודפרוא.

בפנים יש אורוה שבה נמצאים סוסים קטני קומה וסוסים אבירים, וכולם מאומנים לרכיבה, לקפיצה ולרקידה, המראים על-פי צו בעליהם גם את ידיעתם בחשבון, בדפקם בפרסה אחת מספר דפיקות על-פי ספרה מודפסת, אשר הוא שם לפניו. מובן שלקרקס יש לוליינים, ליצנים ובדחנים, היודעים להצחיק את הקהל בתנועותיהם ובבדיחותיהם. בחורות המדהימות את הרואים ברכיבתן המפליאה, בעמדן על גבי שני סוסים, או הולכות בעיניים עצומות במטפחות על חבל מתוח על שני עמודים באורך ידוע ובידיהן מוט משקל, מתנודדות ומתנועעות הן בזריזות ובמהירות המסנוורות את העיניים בנדנדות גבוהות וקופצות באויר מנדנדה לנדנדה ברום, בשעה שאחד הרוכבים מראה להטים שונים, בעמדו על רגליו והסוס עושה הקפות. ליד העיגול אוחז אחד הליצנים בזנב הסוס ורץ גם הוא יחד עם הסוס. כל ההצגות מלאות קהל רב. אנשים, נשים וילדים מכל המעמדות מבקרים פעם, ומי פעמיים ושלוש".

תיאטרון

אף כי לא יכלה העיירה לתמוך בקיומו של תיאטרון קבוע, לא היו התושבים שרצו בכך משוללים מראות מחזות תיאטראליים (המדובר הוא בראשית המאה העשרים). הנה למשל קטע על העיר סורוקי:
"ותיאטרון גם הוא מזכה את העיר בהצגות שונות, אמנם לא בזמנים תכופים. בתקופה הראשונה, כשה'עיר' לא התמשכלה עדיין, הסתפקו התושבים בהצגות פרימיטיביות, כגון ,מכירת יוסף', 'אחשורוש' או הצגה מן החומש שהציגו חובבים. אחר-כך, כשבא דור חדש, התחילו באות אל העיר להקות שחקנים יהודים בעלי מקצוע, שהציגו מחזות מהרפרטואר של גולדפאדן, גורדין, לאטיינר ואחרים. מחזותיו של גולדפאדן השאירו תמיד רושם חזק. לאחר ההצגות של 'שולמית', 'בר כוכבא', 'המכשפה', 'שני קונילמלס', לא היה בית בעיר, שלא שרו בו את שירי אותם המחזות. השירים של 'שולמית' ו'בר כוכבא' נטבעו בלב הבחורים והבחורות של העם, כי הביעו געגועים על ירושלים, בית-המקדש, הכותל המערבי, קבר רחל וגיבורי ישראל מתקופת בר כוכבא. ומהם נודעו להם השמות של יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא.
את השירים שנשמעו בתיאטרון שרו אחר-כך השוליות בבתי בעלי המלאכה והמשרתות בבתי העשירים בשעת עבודתן.

תיאטרון והצגות של חובבים לא היו מיוחדים לעיר סורוקי. בעיירות אוקראינה ובשאר מחוזות היה מגיע תיאטרון נודד ורבו מבקריו, כמובן מן הצעירים. מצויות היו גם הצגות של חובבים, ובאחת או שתיים מהן הייתי אף אני מן השחקנים. בעיירתנו היה מורה ללשון הרוסית, יהודי, מורה פרטי, וכתב מחזות, אשר את ערכן הספרותי לא אוכל להעריך עתה, ותלמידיו היו המשתתפים בהצגה. כל זה התעורר תחילה על-ידי תנועת ההשכלה, ואחר-כך על-ידי התנועה העצומה שהקיפה את הצעירים בעיקר, והיא התנועה הציונית.

אך כשבאה לפעמים עונה 'מתה', ללא חזנים וללא חתונות, ללא קרקס וללא תיאטרון, ולא היה במה לשעשע את הקהל - וכאלה היו ימי ה'ספירה', שלושת השבועות מימי י"ז בתמוז עד אחר תשעה באב וחודש אלול האסורים בתענוגות חמריים, אז הפנו את לבם אל הדר הטבע, שבו הצטיינו סביבות העיר, זוגות-זוגות, או חבורות-חבורות, נשים ובעליהן, ולפעמים גם עם בניהם ובנותיהם.
פרק מיוחד הם התענוגות שהנהר הקרוב לעיר היה מספק לתושבים בימי הקיץ: רחיצה, שחיה ושיוט בסירה. ובחורף, כשהיה הנהר מתכסה קרח מוצק, מחליקים על קרח הנהר במגלשי ברזליי (שלמה היללס, "פרקי בסרביה", בעריכת ל. קופרשטיין ויצחק קורן, תל-אביב 1952, עמודים 180-117).

בשעות העבודה

השעשועים אשר תיארנו היו מיוחדים לצעירים, אבל גם הנשואים – לא היו חייהם כולם שרשרת של דאגות עטויות עצבות. יגון מקיף ותמידי הוא כנגד טבע האדם. תכונת האדם דורשת מעמו שמחה ועידוד, ולא היו היהודים יוצאים מן הכלל.
חוץ מחיי החול הרגילים היו אירועים פרטיים וגם חברתיים, שהכניסו בחיים נימי שמחה.

אשר כורך, שהיה כורך ספרים כל ימי חייו, תחילה בעיירה קטנה בגאליציה, מוסר לנו תמונה מסעודת "מלווה מלכה" שהיתה נערכת בבית אביו, שהיה בעל מלאכה:
"בכל מוצאי שבת היתה נערכת בביתנו סעודת מלווה מלכה, שהשתתפו בה חסידים ולומדי תורה, והרבי שלי, ר' שמחה מלמד, ידידו של אבא, היה בא בכל מוצאי שבת לסעודה, וקודם הסעודה היה לומד ביחד עם אבא שיעור בגמרא ובתוספות. אחרי הסעודה היו המסובים נשארים עוד זמן רב וסיפרו מעשיות ומופתים מצדיקים. זוכר אני כמה התפעלתי מסיפורי מעשיות אלה ששמעתי מפי ר' הנזיל מלמד ומפי גיסו ר' מוש'קי וואלף ומפי ר' יוסל'י שוחט, שהיו מומחים באמנות הסיפור, ולא אחת היו מאריכים בסיפורים עד אחר חצות הלילה" ("בגולה ובמולדת", תל-אביב תשיא, עמ' יד-טו).

ואם נוסיף למסופר על חיי החסידים אשר חיו חיי חברה עם בני שאיפותיהם ובכל עת היפגשם יחד בילו זמנם בשיחות נעימות ובסיפורי דמיון ומדי פעם התפרצו ברינתם, וגם רקדו ריקודים בצוותא - אם נזכור כל אלה לא נוכל להסכים שהחיים ב"גיטו" היו רק חיי סבל ואנחות וצער וקינה, להיפך: היו בהם הרבה חיים של רעות ושמחה.