הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראית


מהו הכרם שבמשל ישעיהו
מחבר: בן ציון לוריא


בית מקרא
חזרה3

להבנת מקראות עתיקים עלינו לעתים להסיח את דעתנו מן המובן הפשוט והרגיל של מלה או מושג ולחפש את הוראתו הראשונית, הקדומה. כשאנו קוראים את משל הכרם אנו מוקסמים מן התאור היפה של עבודת הכורם בהכנת הכרם ומן הכח המשכנע הגלום בהפתעה, כאשר הנביא מגלה לנו את הנמשל, ותוך כך אין אנו שמים לב למלה "כרם", שמובנה המקובל אינו משתלב במהלך הדברים.

חמש פעולות מונה הנביא במשל הכרם: עזק, סקל, נטע, בנה וחצב. יתכן כרם מבלי לבנות בו מגדל שמירה, ייתכן גם בלי יקב בתוכו, ידרכו את הענבים במקום אחר, אבל לא ייתכן כרם לפני בצוען של שלוש הפעולות הקודמות, לפני שעזק ועדר את האדמה, לפני שסקל וסילק את האבנים ולפני ששתל את יחורי הגפן באדמה התחוחה. ולמה אמר הנביא בראשית דברו "כרם היה לידידי..." והיא עודנה אדמת בור?

בספר מלכים יש לנו עניין בעוד כרם, אבל העלילה רבת המתח המתרחשת סביב כרם זה וכל מה שמתקשר בסיפור זה עם אליהו הנביא מסיחים גם כאן את דעתנו מהכרם עצמו. נאמר: "כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב. וידבר אחאב אל נבות לאמר – תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי..." חלקת האדמה של נבות לא היתה נטועה גפנים או עצי זית, לא נאמר שאחאב ביקש לעקור את המטעים, המדובר בחלקה קרובה לבית המלך, שהיתה גינת ירק, ובכך ביקש אחאב להמשיך.

ההוראה הראשונית של "כרם" היא חלקת קרקע מעובדת, וזאת אנו למדים ממצוות כלאים:

ויקרא י"ט, יט: שדך לא תזרע כלאים; דברים כ"ב, ט: לא תזרע כרמך כלאים.

אם נאמר שישעיהו השתמש במלה "כרם" במובנה הראשוני, קרקע לעבוד, יהיה סדר הפעולות הגיוני: תחילה בחר הידיד את החלקה המתאימה, עדר את אדמתה וסקל את האבנים, בנה סביבה גדר אבנים והעלה על הגדר זמורות של שיחים קוצניים כדי למנוע כניסה מעל לגדר, ורק אחרי כל זאת החל בנטיעה, הבטיח את היבול מפני שועלים ומפני גנבים על ידי הקמת מגדל שמירה, בו ישהה הכורם כאשר יבשיל הפרי, והשלים את מפעלו בחציבת יקב.

נאמר על כן שהחלקה הסמוכה לבית האכר, או לישוב עצמו, היא הכרם במובן הראשוני. בדרך כלל משמשת חלקה כזאת לגן ירק ולנטיעת גפנים ועצי זית. מכאן המושגים כרם גפן או כרם חמר וכרם זית.

כיון שפרי הזית פחות פגיע מפני חמסנים וכלל אינו פגיע מחית השדה, עברו נטיעות הזיתים הרחק מן הבית והחלקה הסמוכה נועדה לנטיעת גפנים. כיון שכך לא היה צורך בהגדרה נוספת, ונתקבל בלשון יום יום המונח "כרם" – גן גפנים, וברוב המקראות הוא מצוי במובן זה.

נוסף על משל הכרם וכרם נבות מצוי "הכרם" במובנו הראשוני בסיפור פלגש בגבעה ובסיפור המצוי במשנה, שהוא בלי ספק קדום מאד, וחובה עלינו לבחון אותם לאור ההנחה הזאת:

(א) שופטים כ"א, כא: (כדי שלא יכלה שבט בנימין מייעצים להם) "וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו..."

(ב) תענית פ"ד, מ"ח: אמר רבן שמעון בן גמליאל – לא היו זמנים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור, שא נע עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהולל...

נשים לב שבס' שופטים לא נאמר שבנות שילה חוללו בכרמים, נאמר "לחול במחלות", הכרמים שבסמוך לשטח המחולות צריכים לשמש מקום מארב לשארית בני בנימין. זה גם סביר, כיוון שבכרם של גפן מודלית, כאשר העלות מלאה, אפשר להסתתר, אבל לרקוד בו אי אפשר. שם על בני בנימין להתחבא וברגע המתאים תתפרץ אל המחוללות ולחטוף להם נשים.

המשנה מדברת על מחולות בכרמים. בהרי ירושלים בט"ו ירושלים בט"ו באב האשכולות עודם תלויים על הגפנים, וכי יעלה על הדעת לרקוד בכרם ולקלקל את הפרי?! ביום הכיפורים עוד לא השירה הגפן את העלים והכורם עוד לא גזם את הענפים, והגפן – אם היא סורכת או מודלית – מכסה את פני האדמה, ובכלל – אי אפשר לרקוד בכרם, כי הגפנים נטועות קרוב זו לזו, ואין ביניהן מרחב מספיק למחולות.

לא נאמר חס וחלילה שהמסורת כוזבת, אלא נלמד שנשתכחה מאתנו לשון קדמונינו, וכדי להבין את דבריהם עלינו להסתכל במה שהתרחש בשדה ובכרם. המשנה מזכירה שני מונחים הקשורים בכרם: "קרחת הכרם" ו"מחול הכרם". מהם?

התורה מצוה: "לא תזרע כרמך כלאים". במשך הדורות, כאשר גדלה האוכלוסיה וגדל הרעב לקרקע, נתעוררה השאלה – אם יש בתוך הכרם חלקה פנויה, האם מותר לעבד אותה לגידולים אחרים, ירקות או זרעים, מבלי לחטוא לכתוב בתורה. באו חכמים והגדירו מתי זה מותר. וזו לשונם:

"קרחת הכרם – בית שמאי אומרים: עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים: שש עשרה אמות. ואיזו היא קרחת הכרם? כרם שחרב באמצעו, אם אין שם שש עשרה אמות לא יביא זרע לשם. היו שם שש עשרה אמה נותנין לו עבודתו" וזורע את המותר".

"מחול הכרם" הוא מונח עתיק ור' יהודה מצא לנכון להסבירו. הוא אומר: אין זה אלא "גדר הכרם"; אלבק מפרש "מחול הכרם" – מקום פנוי בכרם, שהיו עורכים שם, כנראה, מחולות בגמר הבציר, והוא רומז על המקראות הבאים: "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו יילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו".

"עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו".

אבל הסברו של אלבק אינו מציאותי. לעומתו מסביר אבן-שושן את המושג "נטע כרם ולא חללו" – לא פדה את פריו, כלומר הפרי עודנו קודש. "לחלל" הוא הפכו של "לקדש" וזהו קשור לכרם (מכל סוג), כפי שנאמר בתורה: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו". התורה מצווה על טכס שענינו הוא המעבר מקודש לחול, מהלולים לה' לשימושו של בעל הכרם, זהו חלול הקודש וטכס זה הוא מקור המונח "מחול הכרם".

ייתכן שלאחר הבציר הראשון של הפרי שממנו נהגה כבר הכורם הוא היה עורך מסיבה, חגיגה משפחתית, לציון המעבר מקודש לחול, למען ידעו גם שכניו שפרי כרמו מותר לאכילה, אולי שיתף את שכניו בשמחתו זו. אבל מעיקרו זוהי חגיגתו של הכורם ובני ביתו, ולא חגיגתם של בני הנוער של העיר כולה.

למדנו מהמשניות הללו כמה הקפידו אבותינו בעבור כל שעל אדמה וקבעו הלכות כיצד לעשות זאת מבלי שזה ייחשב כלאים. בכרמים בהרי יהודה מקפידים הכורמים בימינו על כל חלקה קטנה, הם בונים את מגדל השמירה בקצה דרגא או על סלע בולט, במקום שלא יצלח לנטיעה. הם נוטעים בסמוך לגדר ומדלים את הגפן על אבני הגדר. כך נהגו גם אבותינו. ברור, איפוא, שהם לא נהגו לבזבז מגרש למחולות ולרקודים בשטח הכרם.

אמרנו ש"כרם" במובנו הראשוני הוא חלקת קרקע סמוך לישוב, ואין להתיר התרחקות בנות מן הישוב כדי שלא תתעורר השאלה לשלומן ולכבודן. אמנם, בנות יוצאות לשאוב מים מן המעין שמחוץ לעיר, אבל במרחק קטן, בטווח ראיה משער העיר, ובצוותא. במגילת רות מסופר על בנות המלקטות אחרי הקוצרים, אבל לגבי בת הוגנת השומרת על כבודה, כמו רות, בועז מצוה על נעריו לבלי געת בה. מכאן משתמע שבאחרות נהגו הקוצרים על כך.

הספור על בנות שילה דן בחטיפה, במעשה הפקרות, חטיפה ללא מו"מ והסכמה מצד האב, וללא מוהר, הכל בניגוד למקובל בימים ההם. ואולם, אין להסיק מסקנות מספור זה כי הספור הזה וכל פרשת פלגש בגבעה אינו מעשה שהיה ומסמך היסטורי.

פרשה זו שחוברה ע"י אחד מנאמני דוד, נועדה להשמיץ ולהכפיש את בני בנימין בתקופת מלחמת האחים – דוד מול נאמני בית שאול ובנימין – לאחר מות שאול בגלבוע.

ואשר לתאור החגיגה שעליה מספר רבן שמעון בן גמליאל – המדובר בבנות ירושלים, ולא של כל מקום אחר ביהודה. בימיו היתה ירושלים מטרופולין, עיר של מינהל וכהונה, של מסחר ומלאכה, של בתי מדרש ולומדי תורה, ולא של כורמים ויוגבים. על כן אין לראות את שמחת הבנות המחוללות כשמחתו של האכר בעת האסיף והבציר. המלים שבפי בנות ירושלים המחוללות מתאימות לבנות של עיר גדולה, שאינן מכירות – בדרך כלל – את הבחורים הבאים להסתכל בהן ולבחור להם נשים, ולא לבנות של ישוב חקלאי, שבו הבנות עושות כל מלאכה על ידי הבית ומוכרות לבחורים שבמקום.

ביבליוגרפיה:
כותר: מהו הכרם שבמשל ישעיהו
מחבר: לוריא, בן ציון
תאריך: תמוז-אלול תשמ"ו , גליון ד(ק"ז)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל