כפל סיפורים המפרשים זה את זה מחבר: יאיר זקוביץ

חזרה3

בספרים ההיסטוריוגרפיים רווחת התופעה של כפל סיפורים – שני סיפורים (ולעתים אף שלושה) העומדים בשכנות זה לזה, או אף בריחוק, ודומים בקווי עלילתם ולפעמים אף בלשונם. לרוב מספרים הסיפורים הכופלים על אותן הדמויות ממש, עד שלכאורה אין מנוס מן המסקנה, שהאחד מהם מיותר, ששימוש שניהם בספר הוא תוצאה של עריכה לקויה או אף תאונה ספרותית.(1)

תופעת כפל הסיפורים היתה לאחת מאבני היסוד שעליהן הושתתה ביקורת המקרא – החוקרים השונים ייחסו את הסיפורים הכופלים לתעודות שונות, ובכך יצאו ידי חובה. בפרק זה ניווכח, כי כפל הסיפורים אינו שגגת עורכים, אלא פרי כוונת מכוון, ונעמוד על תרומתה הפרשנית של תופעה זו.(2)

א. פרקים יז-יח בספר בראשית דומים כשתי וריאציות על נושא אחד: בשורת לידתו העתידה של בן לאברהם ולשרה (יז, טז; יח, י), וצחוקם של ההורים הספקנים – צחוקו של אברהם בפרק יז, יז וצחוקה של שרה בפרק יח, יב – הרומז לשמו של הבן – יצחק.

הביקורת מייחסת אמנם את שני הסיפורים למקורות שונים,(3) אך ניכר כי להסמכתם זה לזה תפקיד פרשני מובהק: קריאת פרק יח עלולה לעורר את הרושם שאברהם עומד בצילה של שרה במה שנוגע לבשורה (אף שהוא פעיל ממנה באירוח); שלושת האורחים אמנם מודיעים דבר לאברהם, אך לא לפני שהם מבררים היכן נמצאת שרה (פס' ט). מלותיהם מדגישות, כי יצחק הוא בראש ובראשונה בנה של שרה: "... והנה בן לשרה אשתך" (פס' י); "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (פס' יד).(4)

הסמכת שני הפרקים יוצרת איזון בין אברהם לשרה. לאחר פרק יז – בו מתבשר אברהם על הולדת הבן – אין עוד מקום לשוב ולבשר לאברהם את אשר הוא יודע. פרק יז מדגיש כי הבן הוא בנו של אברהם: "... וגם נתתי ממנה לך בן" (פס' טז); "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק" (פס' יט; ראה עוד, פס' כא). לפי פרק יז צחוק האב הוא הגורם למתן השם יצחק, ולא צחוק האם.

כמה ראיות לכך שאין הפרקים יז-יח בבחינת מקבילות בלתי תלויות:

1. אם בפרק יז, יז-יח ניתן לדבר על מדרש שמו הגלוי של יצחק, הרי שבפרק יח אין שמו של הבן העתיד להיוולד נזכר לצד מדרש השם הסמוי (פס' יב, יג, טו), אות לכך שהעריכה נמנעה מיצירת כפילות מביכה.

2. פרק יח נפתח במלים "וירא אליו ה'" (פס' א), והקורא מבין שמדובר באברהם, נושא הפסוקים החותמים את פרק יז.

3. עדות ברורה לתפקוד הפרשני של הסמכת הסיפורים הכופלים יז-יח מצויה בביאור הביטוי הנדיר "כעת חיה" (יח, י, יד) על-ידי המלים: "למועד הזה בשנה האחרת" (יז, כא), אשר נושאות אותה המשמעות ממש.(5)

4. בפרק יח אומרת שרה: "אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן" (פס' יב). פרק יז משווה אופי יותר קונקרטי לדברים אלה: "ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו. וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמלו את בשר ערלתו" (פס' כד-כה).

5. ראש פרק כא קושר בין שני הסיפורים, יז ויח: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" (פס' א; מתייחס לפרק יח, כפי שמעיד השימוש בשם ה'); "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אליו אלהים" (פס' ב; מתייחס לפרק יז, ראה פס' יט, כא).

ב. הסיפור בו נוטל יעקב את הברכה אשר נועדה לאחיו (בר' כז) מציג את יציאתו לחרן כבריחה חפוזה מפני זעמו של עשיו (פס' מא-מה). סיפור זה נתון עתה בין המידע על נישואי עשיו לנשים חיתיות – נישואין הגורמים עוגמת נפש להוריו (בר' כו, לד-לה) – לבין דברי רבקה ליצחק, המבטאים את יראתה פן יקח לו יעקב אשה כנענית, ומביאים לשילוחו לחרן, ליקח לו אשה מבית אחי אמו (כז, מו-כח, ז).

ספר בראשית מציע לנו איפוא שני סיפורים, המיוחסים, כמובן, למקורות שונים(6) (JE ו-P) – שני הסברים להליכתו של יעקב לחרן. שני הסיפורים כופלים זה את זה: פעמיים מברך יצחק את יעקב (כז, כז-כט; כח, ג), פעמיים נשלח יעקב לחרן, לבית לבן אחי אמו (כז, מג-מה; כח, ב, ה), ופעמיים מתוארת השפעתה של ברכת יצחק על עשיו (כז, לד-לו; כח, ו). המבקשים לטעון, כי לפנינו שני סיפורים עצמאיים, בלתי תלויים – או, להבדיל, אלטרנטיביים, יסתייעו בעובדה, שהמסופר על נישואי עשיו בסוף פרק כו מתלכד היטב עם ההכנות ליציאת יעקב כדי לשאת אשה מבית אמו בפרק כח: " ...ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה (כו, לה), ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת..." (כז, מו).

ברם דומה שההסבר לכפילות אינו במקור מקביל שהושם בשכנות, וזאת דווקא משום הכפלתם השיטתית של היסודות הבעייתיים שבפרק כז. מכל מקום, יש בהכפלה משום דברי פרשנות, המעמעמים את רושמם של אותם קווים בפרק כז, שאינם מוסיפים כבוד לרבקה ולבנה. הכתובים הראשונים של סיפור המסגרת (נישואי עשיו, כו, לד-לה) משמשים רמז מקדים לסיומו של סיפור זה, שילוחי יעקב לקחת אשה בחרן, ויחד עם זאת מוכיחים, כי עכשיו אינו ראוי להיות ממשיך השושלת, יורש לאברהם ויצחק, כי שלא כאבותיו אלה, אינו לוקח לו נשים ממשפחתו. לפיכך יתעורר בקורא תימהון על יצחק, המבקש לברך דווקא אותו, וממילא יקל בדינה של רבקה, המסייעת לבן שלא חטא.

זאת ועוד, לפי פרק כז ניתנה ברכת יצחק ליעקב בעל כורחו של האב העיוור. רושם קשה זה מתרכך עם קריאת ראשיתו של פרק כח, שהרי יצחק שב ומברכו, והפעם מרצונו החופשי. בפרק כז עוררה הברכה ליעקב את זעם עשיו, ואילו בפרק כח נוהג עשיו כמי שמבין מדוע זכה אחיו לברכה: בהיווכחו לדעת, כי רעות בנות כנען בעיני הוריו, ממהר הוא לשאת נשים אחרות על נשיו.

בין שתי הסיבות ליציאת יעקב מן הארץ אין למעשה סתירה: טבעי, כי רבקה תביע באוזני יעקב את חששה לחייו מפני עשיו אחיו, ובמקביל תניע את יצחק לשולחו לחרן בשל נישואי עשיו לכנעניות. (וכי למה תשוב ותעורר באוזני בעלה את הפרשה המביכה, שהיא מילאה בה תפקיד כה מרכזי?). קיומו של הרמז המקדים – נישואי עשיו – לפני מעשה לקיחת הברכה מורה, שדברי רבקה ליצחק אינם בגדר תירוץ המצוץ מן האצבע; הרי הנישואין גרמו גם ליצחק עצמו מורת רוח. שילוב שני הסיפורים, על הכפילות הבולטת ביניהם, מאיר איפוא באור חדש, חיובי, את הדמויות הפעילות בפרק כז.

ג. גם בדוגמה הבאה ניווכח כיצד משפר כפל הסיפורים הסמוכים את תדמיתו של יעקב: לאחר שכבר בראשית יחסיהם מרמה לבן את יעקב וממיר את רחל בלאה, ממילא אנו מביטים בעין טובה ביעקב המתמודד עם לבן המבקש להונותו בשכרו. גם אם יעקב ייאלץ לנהוג שלא על פי קריטריונים מוסריים מקובלים. שתי נוסחות משמר המקרא אודות החלטת יעקב לשוב ארצה כנען ויציאתו ברכוש גדול: ל, כה-מג; לא, א-יח. נתבונן בשתי המסורות הללו אחת לאחת, ניווכח כיצד מסבירה כל אחת מהן את יציאתו של יעקב ברכוש גדול, וננסה לעמוד על היחס בין שתיהן.

במסורת הראשונה (ל, כה-מג) יודע לבן ומודה, כי הצלחתו באה לו בזכות יעקב (פס' כז) ואף מוכן, לכאורה, לשלם שכרו של יעקב (פס' כח). יעקב, המדגיש עד כמה נתעשר לבן בזכות ברכת ה', אשר שרתה על בית לבן בגללו, אינו מבקש אלא אותם בני צאן בעלי צבע נדיר, וגם זאת רק לאחר שהסכים להמשיך ולשרתו: "אעבר בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי" (פס' לב). יעקב אף מדגיש, כי אם יימצאו בעדרו ולדות שאינם מן הסוג המובטח לו, אזי יואשם בגנבה (פס' לג). לבן נאות לתנאי זה (פס' לד), אך מייד הוא מרמה את יעקב, ובטרם יפריד ויקח יעקב לעצמו הצאן המובטח, מפריד אותם לבן, מרחיקם ונותנם ביד בניו: "ויסר ביום ההוא את התישים העקדים והטלאים ואת כל העזים הנקדות והטלאת כל אשר לבן בו וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו. וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב" (פס' לה-לו). עתה, משעבר לבן על ההסכם ולא הותיר ליעקב סיכוי, כי יוולדו גם לו עקודים, נקודים וטלואים ויהיו שכרו, הוא נאלץ להתחכם ללבן ולזכות בשכרו בעורמה (פס' לז-מב). אך דוק, אף שהיתה ליעקב זכות מלאה להתרעם, ואף לגזול את לבן משזה גזל אותו – הוא נאמן לתנאי ההסכם, ואף בעורמתו אין הוא עובר על התנאים ואינו לוקח אלא את הצאן המובטחות לו.

למרות שליעקב הצדקה מלאה, בכל זאת קלסתרו מהוגן יותר בסיפור המקביל בפרק לא: בני לבן מתקנאים ביעקב, ואף הוא אינו נוהג בו כשורה (פס' א-ב), ואף-על-פי-כן היוזמה לעזוב את לבן אינה שלו, אלא של ה' (פס' ג). דברי יעקב, המסביר לנשותיו, לבנות לבן, כיצד הונה אותו אביהן למרות עבודתו המסורה, וכיצד החליף משכורתו עשרת מונים, נופלים על אוזן שומעת. גם הבנות, שאינן חשודות על שנאת אביהן, מעידות נגדו בטרוניה רבה (פס' יד-טו) ומכירות בצדקת אישן.

ולא הבנות בלבד, כי אם גם ה' עומד לצידו של יעקב. הוא אשר עשה כי ירבה שכרו של יעקב: "ולא נתנו אלהים להרע עמדי. אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקדים ואם כה יאמר עקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקדים. ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי" (פס' ז-ט). מלאך אלוהים אף נגלה בחלומו של יעקב ומורה לו, כי ירבה שכרו בשל מעשיו הנלוזים של לבן ומצווה עליו לצאת אל ארצו (פס' יג) הופעת ה' בחלום הוא בחזקת הבזק לאחור, flash back, המסביר את פעילות יעקב בפרק ל כציות לרצונו של ה'. נוסח שומרון של התורה אף מגדיל לעשות בשלבו בפרק ל, קודם שיעקב מתחיל בפעולתו, לאחר פס' לו, את תמונת החלום, השאולה מפרק לא, ותוספת זו מתועדת אף בקומראן במגילה (Q364 4 (7.

בנוסחת פרק לא אין יעקב זקוקג איפוא להתחכמות כלשהי, אלא הוא כצדיק, שמלאכתו נעשית על-ידי אלוהים ולא על-ידיו. לתפיסה זו יתרון נוסף: פעולת יעקב בפרק ל היא מעשה מאגי לכל דבר: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים" (פס' לז-לט) – הצאן הבאות לשתות רואות את בבואתן המשתקפת כאילו היא מנומרת בכתמים, וכך ממליטות ולדות כדמותן הנראית להן במים. נוסחת פרק לא מעבירה אותנו מעולמה של המאגיה, שאינה חביבה על המקרא כלל ועיקר, אל עולמו של הנס, מעשה ידי ה'.(8)

ספר היובלים אכן מציג את ריבוי צאנו של יעקב ללא התערבותו: "ותלדנה כל הצאן נקדים וטלואים ותלדנה הצאן שנית כמוהן ויהי כל הנקוד ליעקב ואשר אינם נקודים ללבן, וירב מקנה יעקב מאוד..." (כח, כה-כו).

מערכת הסיפורים הכופלים, העושה חסד עם דמותו של יעקב, מצדיקה אותו ואף מרחיקה אותו מעולם המאגיה, אינה איפוא תולדה של שתי תעודות J (פרק ל) ו-E (פרק לא),(9) אלא ביטוי לשני שלבים עוקבים בעיצובה של מגמה אחת – הצדקת יעקב.(10)

ד. בשלוש הדוגמות הקודמות, כולן מספר בראשית, עסקנו בסיפורים הסמוכים זה לזה. בדוגמה האחרונה, מספר שמואל, נבחן שני סיפורים המרוחקים זה מזה – שתי בריחותיו של דוד מפני שאול אל חצרו של אכיש מלך גת (הראשון שמ"א כא, יא-טז; השני כז, א-יב; כח, א-ב; כט, א-יא). בין שני הסיפורים אודות דוד בחצר אכיש יש קווי דמיון מובהקים:

1. בשניהם מצוין, כי דוד מגיע לפלשת בבקשת מקלט מאדוניו: "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבא אל אכיש מלך גת" (כא, יא); "ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי אם המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונושא ממני שאול... ויקם דוד ויעבר הוא ושש מאות איש אשר עמו אל אכיש בן מעוך מלך גת..." (כז, א-ב).

2. בשני הסיפורים מבטאים עבדי אכיש את מורת רוחם מנוכחות האורח בצטטם את שירת הנשים על גבורת דוד: "ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחלות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו" (כא, יב); "ויקצפו עליו שרי פלשתים ויאמרו לו שרי פלשתים... הלוא זה דוד אשר יענו לו במחלות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו" (כט, ד-ה).

3. בשני הסיפורים מערים דוד על אכיש: בראשון הוא לובש זהות של משוגע ובשני של אויב ישראל, אויב שאול ונאמנו של אביש.

4. פעמיים משלח אכיש את דוד מעל פניו: " ...חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי" (כא, טז); " ...ועתה שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני סרני פלשתים" (כט, ז), " ...ועתה השכם בבקר ועבדי אדניך אשר באו אתך והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו" (פס' י).

לאורם של קווי דמיון אלה הניח המחקר תלות ישירה בין הסיפורים. המחקר המגלה עניין בתולדות התהוותו של הספר, בזיקה "הדיאכרונית" שבין הסיפורים, הציע, כי הסיפור הקצר שבו משנה דוד את טעמו, נועד להמיר את הסיפור הארוך, המביך משהו: בסיפור הארוך מצטייר דוד כמי שמבקש, לכאורה, לתקוף את אדוניו שאול – ואילו בסיפור הקצר מבקש לו דוד מקלט, ותו לא. בסיפור הקצר אין מתפתחים יחסים בין דוד ואויבם של ישראל: מייד כשמזכירים הפלשתים את שיר גבורתו, נוהג דוד כמשוגע, וכך מגיעים היחסים אל קיצם עוד בטרם נוצרו."(11)

לפי דעה זו, קיום שני הסיפורים זה לצד זה הוא תוצאה של "תאונה" – הסיפור הארוך, שהיה אמור לפנות את מקומו, לא הוצא, בסופו של דבר, מן הספר, וכך נותרו בו שני הסיפורים החלופיים. לעומת זאת אפשרית גם הטענה ההפוכה: הסיפור הקצר, שבו העמיד דוד פני משוגע, מטיל צל על מלכם-משיחם של ישראל, ולפיכך הומר בסיפור האחר. ושוב, תאונה ספרותית גרמה להופעתם המשותפת.

והנה, אם כדרכנו נדחה את טענת התאונה, ונראה בשני הסיפורים שני שלבים בבריחת דוד משאול, תצטייר בפנינו התמונה הבאה:

1. בפעם הראשונה בא דוד לחצר המלך בגפו – המשך הגיוני למסופר אודות ביקורו בנוב בבית הכוהן אחימלך, שם מקשה הכוהן: "מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך" (כא, ב) ודוד מתרץ מה שהוא מתרץ (פס' ג). בנסיונו השני למצוא מקלט בארץ פלשתים הוא בא לחצר אכיש בראש צבא של שש מאות איש (כז, ב) צבא שהחל לקבצו, לאחר שיצא מפלשת בפעם הראשונה (כב, א-ב).

2. בפעם הראשונה ניתן לחשוב, כי דוד אינו נאמן לשאול והוא נכון להמירו באדון חדש, במלך פלשתים. לאחר שנאלץ להציג עצמו כמשוגע, הוא יודע, כי לא יוכל לשוב ולעשות כן בשנית; אי אפשר לו לשוב ולהימלט מן השם הגדול שיצא לו. זאת ועוד, מאז נסיונו הראשון למצוא מקלט בחצר אכיש שב דוד והכה בפלשתים, וראה נצחונו עליהם בקעילה (כג, א-ה). דוד הנמלט לפלשת מתוך תחושה של חוסר ברירה (כז, א), בונה לו הפעם תדמית ההולמת את הופעתו בראש צבא: לכאורה אין הוא נאמן למלכו והוא מוכן להעמיד את כשרונותיו הצבאיים ואת חייליו לשירות המלך הפלשתי. אך מסיום המעשה השני ילמד הקורא גם על הראשון: כשם שכאן לא התכוון דוד לבגוד בעמו, אף בסיפור הראשון כך!

3. בשובו בפעם השניה לפלשת, מבקש דוד להתרחק מעיר הממלכה. רצונו זה יתבאר על רקע נסיונו הקודם: הוא חפץ להתרחק ככל האפשר מעיניהם של שרי פלשתים, אשר סיכלו את שאיפתו למצוא לו מקלט בראשונה.

4. בפרק כא מגיבים תחילה עבדי אכיש על הופעת האורח הלא קרוא: "הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחלות..." (פס' יב). בסיפור השני המלך מבהיר תחילה לעבדיו מיהם העברים שבמחנהו: "הלוא זה דוד עבד שאול מלך ישראל אשר היה אתי זה ימים או זה שנים ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה..." (כט, ג). בין אופן הצגתו של דוד על-ידי עבדי המלך לבין אופן הצגתו על-ידי המלך עצמו יש שוני מובהק: העבדים מבקשים לעורר את חמת המלך, יראתו וקנאתו כנגד דוד, ולפיכך הם מכנים אותו "מלך הארץ". לעומת זאת, אכיש, החפץ להחזיק בדוד במחנהו, מציגו כעבד: "עבד שאול", אשר הסב נאמנותו ממלך אחד למשנהו.

5. אם בפרק כא אין אכיש מקבל את טענת עבדיו על הסכנה שבדוד, והוא מבקש להיפטר ממנו בגלל שגעונו, הרי שבפרק כט אין עבדיו של אכיש מקבלים את טענתו על נאמנות דוד, ועונים למלכם על-פי מה שטען להם; הוא הציג את דוד כ"עבד שאול", והם מקשים: " ...ובמה יתרצה זה אל אדניו הלוא בראשי האנשים ההם" (פס' ד), וכאן הם מצטטים פעם נוספת את שירת הנשים (פס' ה). בשני הסיפורים מבטא איפוא ציטוט השירה את חוסר אמונם של הפלשתים בדוד ויראתם מפניו.

פרשת הופעתו הראשונה של דוד בחצר אכיש היתה פרשה עגומה, ביטוי לגאוותו של דוד, לאמונתו בכוחו ולאי הסתמכותו על אלוהיו.(12) הופעתו השנייה בחצר אכיש מעמעמת רושם זה. דוד אינו עוד נער צעיר ובלתי שקול. מנער, פליט נרדף, הפך דוד להיות מנהיג צבאי, העתיד לתפוס עד מהרה את המלכות על יהודה וישראל. שני הסיפורים הם איפוא שני שלבים בצמיחת דוד, הזורים אור האחד על משנהו.

ארבע הדוגמות לכפל סיפורים שנבחנו לעיל (ולמיטב ידיעתי אף אלה שלא הצגנו כאן) מצביעות בעליל, כי כפל הסיפורים אינו תקלה, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה. כאשר סיפור אחד אינו לרצון לקורא מקוראיו, ואפשר שהקורא אינו אלא עורך הספר בשלב משלבי גיבושו, אין הוא בן חורין להשמיט את הסיפור אשר לא נשא חן מלפניו, באשר סיפור זה כבר זכה להכרה ואולי אף עטה כבר מעטה של קדושה. הקורא מתמודד איפוא עם הבעיה על-ידי הוספת סיפור נוסף, המבאר את קודמו ומעמעם את הקושי שבו. הסיפור המוסף עומד במקרים רבים בסמוך לסיפור הקיים: בין אם לפניו (בראשית יז הועמד לפני קודמו, בראשית יח), בין אם אחריו (בראשית לא מבאר את קודמו, פרק ל), ובין שהוא עוטפו כמסגרת (בראשית כו, לד-לה; כז, מו-כח, ט). לעתים נחוץ מרווח בין הסיפורים הכופלים, כגון בין שמואל א כא, יא-טז ומשנהו, שם כז, א-יב; כח, א-ב; כט, א-יא.

הערות
1. מבין "הסיפורים הכפולים" נזכיר דוגמות מעטות מרבות: שני סיפורי הבריאה (בר' א, א – ב, דא; ב, ד ב – ג); סיפורי האשה-אחות (בר' יב, י-כ; כו, א-יג); מעשה מסה ומריבה ומעשה מי מריבה (שמ' יז, א-ז; במ' כ, א-יג); שתי המסורות על מות שאול (שמ"א לא; שמ"ב א, א-טו).
2. על תרומתה הפרשנית של התופעה, ראה ביחס לסיפורי האשה-אחות: סנדמל, ההגדה במקרא, עמ' 105-122, וכן זקוביץ-שנאן, אברם ושרי, עמ' 133-138.
3. פרק יז מיוחס למקור הכוהני (לדוגמה, גונקל, בראשית, עמ' 264 ואילך), ואילו פרק יח מורכב מתעודות שונות (ראה בהרחבה, רודין-אוברסקי, בראשית יח-יט, עמ' 38-47).
4. למרכזיות הנשים בסיפורי פקידת עקרות, ראה זקוביץ, חיי שמשון, עמ' 74-84.
5. ראה ירון, כעת חיה, עמ' 500-501.
6. ראה, לדוגמה, סקינר, בראשית, עמ' 368.
7. ראה טוב, הנוסח השומרוני לתורה, עמ' 146.
8. על מלחמת המקרא במאגיה, ראה זקוביץ, נס, עמ' 60-68.
9. ראה לדוגמה, ספיזר, בראשית, עמ' 234, 240.
10. ספייזר, שם, עמ' 238, מעלה אמנם את האפשרות, שפרק לא, המעיד על ערכי מוסר גבוהים יותר מאלה של שכנו, מאוחר לו.
11. ראה בודה, ספרי שמואל, עמ' 79-80.
12. ראה להלן, פרק יג, עמ' 111.