הנבואה האינטואיטיבית מחבר: אברהם מלמט

חזרה3

תופעה מופלאה, המתועדת, למעשה, כמעט רק במארי (על מקומות אחרים ראה להלן) ובתנ"ך, היא זו של ההתנבאות האינטואיטיבית, כלומר, גילוי דבר האל שלא בדרך המקובלת במיסופוטאמיה, שהיתה מבוססת על מיכאניזם מאנטי וטכניקה מאגית. אין אפשרות לדון כאן בתורת האותות (omina), שנזקקה לבדיקת הקרביים, ובייחוד כבד של כבשים. עסקו בכך מומחים מיוחדים, ששירתו בחצרות המלכים ובמקדשים במזרח הקדום, בייחוד במיסופוטאמיה. במארי, לעומת זה, אפשר למצוא אחד הגילויים החשובים של טיפוס מתנבא הנוהג חוסר-פורמאליות, בצד בעלי מאנטיקה "אקדמיים". מתנבאי מארי חשו השראה דתית, שכן היתה להם מודעות של שליחות מטעם האל.

מובן מאליו, כי בדת ישראל היתה הנבואה חשובה בהרבה מאשר במארי, שם מילאה תפקיד שולי בלבד. הבדל נוסף הוא בטיב הבשורה הנבואית. במארי אין בה הפאתוס המוסרי-החברתי והדתי שבו מתייחדת נבואת המקרא (אך ראה להלן, עמ' 128). באורח כללי ניתן לומר, כי במארי הצטמצמה ההתנבאות למישור ארצי מובהק ופנתה אל המלך ואל נציגיו בתביעות בעלות אופי חומרני בלבד. תביעות אלו ניזונו מפאטריוטיזם מקומי מובהק וגילו דאגה לשלום המלך.

מכלול הטקסטים ה"נבואיים" – כלומר, תעודות המכילות דברי מתנבאים – שהיה ידוע עד לאחרונה מונה 28 תעודות. כבר יצאו לאור כמה חיבורים מסכמים של כל החומר (פרט לתעודה חדשה יחסית שפורסמה בשנת 1975; וראה להלן, עמ' 142)¹ ועשרות מחקרים חלקיים, ובכלל זה שורה של מחקרים מפרי עטי.² והנה, בשנת 1989 פרסם דיראן עשרות תעודות "נבואיות", מהן ישנות מהן חדשות: אמ"מ, כו: 1. כרך זה יוחד לסוגי המתנבאים במארי; וראה במיוחד עמ' 377-482. וראה עתה גם: אמ"מ, כו:2, המכיל כמה תעודות "נבואיות" חדשות. כיום ניתן לאמוד את המספר הכולל של התעודות ה"נבואיות" (ובכללן החלומות הנבואיים) ב- 55.

א. שני מסלולים של התנבאות

אחד ממכתבי מארי שאיננו קשור במישרין לנושא שלפנינו עשוי לשמש מפתח להבנת מציאותן של דרכי ההתנבאות במארי. בחדי-לים, הממונה על ארמון מארי, משיא עצה למלך זמרי-לים:

אמירה זו משקפת בבירור את שני הרבדים של אוכלוסיית מארי: הרובד השמי-המערבי (בני-חנה, הארגון השבטי המרכזי בממלכה), מזה, והמרכיב האכדי הוותיק, מזה.³ כפי שראינו, החיים בצוותא של שני היסודות האלה משתקפים בדרך-כלל בכל תחום ותחום, לרבות הדת והפולחן.

לנוכח מציאות זו אפשר להבין מדוע היו במארי שני מסלולים להגדת עתידות ולהתגלות דבר האל. כמו בכל מרכז אחר במיסופוטאמיה רווחה במארי התופעה האכדית הטיפוסית של תורת הנחש ושל מדע האותות. עסקו בכך מלומדים שהוכשרו במיוחד לשם כך, ובראשם הבארו (bārûm), המומחה לראייה בכבד. במארי היו מומחים שונים מסוג זה. הידוע שבהם היה אסקדם, שחווילתו המרווחת נחשפה זה לא כבר ממזרח לארמון.⁴ מומחים אלה על-פי-רוב עסקו בעניינים גורליים לממלכת מארי, כגון בטחון העיר, ניהול מלחמות ומהלכים צבאיים.⁵ בצד המערכת ה"אקדמית" ה"ראציונאלית", כביכול, לדרישת העתיד מופיעה לפתע, זו הפעם הראשונה מבחינה כרונולוגית,⁶ תופעה שאינה אופיינית למיסופוטאמיה: התנבאות אינטואיטיבית, כלומר, מסירת דבר האל בדרך בלתי-פורמאלית. אפשר לראות בהתנבאות זו חוליה בשרשרת של תופעות חברתיות ודתיות ייחודיות למארי, הדומות בחלקן אף לעניינים שבמקרא, כגון כריתת בריתות, גזירת חרם ועריכת מיפקדים. מסכת זו של נהלים, שהסוציולוג יראה בהם מערכת של "קישורים" – כלומר, שורה של תופעות המתלוות זו אל זו וקשורות זו לזו – היא בלי ספק ביטוי למרכיב האחר של המציאות במארי: המורשה השבטית השמית-המערבית.

טיפוס בלתי-פורמאלי זה של ההתנבאות מעמיד את הנבואה במקרא בפרספקטיבה חדשה. ההתנבאות, הן במארי הן במקרא, עוקפת את המיכאניזמים המאנטיים והמאגיים המחייבים בקיאות מקצועית, והיא פרי של חוויית ההתגלות האלוהית, כלומר, תופעה נפשית בלתי-ראציונאלית. מטבע מהותה של התנבאות מסוג זה נגזרות כמה תכונות, שמהן אביא כאן את שלוש החשובות בעיני:⁷
(א) הגילויים הנבואיים הם, כאמור, ספונטאניים, פרי השראה – או אפילו יוזמה – אלוהית, בניגוד להתנבאות המיכאנית, שהופעלה בדרך-כלל על-פי דרישת המלך כדי לקבל אותו מן האל. מבחינה זו השווה את הסיסמה האלוהית שבפי הנביא במקרא: "נדרשתי ללוא שאלו נמצאתי ללא בקשני אמרתי הנני הנני" (יש' סה:א).
(ב) המתנבאים חדורים תודעת שליחות ומתייצבים לפני הרשות ביוזמת האל כדי למסור את בשורתו.
(ג) בהופעת המתנבאים יש יסוד אקסטאטי, אלא שזו תכונה בעייתית, שכן ההגדרה של אקסטאזה איננה חד-משמעית. ניטיב לעשות אם ניתן למושג זה פירוש ליבראלי, רחב – כלומר, התעוררות הרוח – למן האוטו-סוגסטיה ועד לחלום הנבואי. רק לעתים רחוקות מופיעה תכונה זו במתכונתה הקיצונית של השתוללות המתנבא, וגם אז אין לדעת בבירור אם מתלווה לכך אובדן החושים, שכן דברי המתנבאים מנוסחים, כנראה, תמיד בצלילות, ואינם בליל של מלים.

הסגולות הנזכרות, שאינן מופיעות בהכרח יחדיו, מקרבות את טיפוס המתנבא ממארי אל נביאי ישראל יותר מכל שאר טיפוסי המתנבאים מן המזרח הקדמון שנודעו לנו.⁸ עם זאת ראוי לתת את הדעת על השוני הרב שבין שני המקורות: מיסמכים מיד ראשונה, מזה, וחיבורים שהיו נתונים לתהליך מורכב וממושך של עריכה, מזה, יתירה מזו, התעודות על הנבואה במארי מצומצמות לפרק-זמן קצר מאוד, אולי 10-5 השנים האחרונות של שלטון זמרי-לים. פעולת הנביאים במקרא, לעומת זה, משתרעת על פרק-זמן של מאות בשנים, בייחוד אם נחשיב הן את הנבואה הישראלית הקדומה, ה"פרימיטיבית", כביכול, הן את הנבואה הקלאסית המאוחרת, שאין ביניהן, כנראה, פער כה גדול כפי שסברו רבים מן החוקרים.⁹ במלים אחרות, בסוגיה שלפנינו מעלות תעודות מארי תמונה סינכרונית של פרק-זמן יחיד, ואילו המקרא מאפשר ראייה דיאכרונית ארוכת-טווח, המאפשרת לנו להתחקות אחרי שלבי התפתחותה של תופעת הנבואה במרוצת הדורות.

ב. דמיון ושוני בין הנבואות במארי ובין נבואות המקרא

חרף הקירבה החיצונית בין מתנבאי מארי ובין נביאי ישראל בולט לעין הפער העמוק בתוכן הבשורה ובייעודה, ומן-הסתם גם במעמדם של הנביאים בחברה ובממלכה. דומה, כאמור, כי בחברה הישראלית נהנה הנביא לפעמים ממעמד מרכזי, אף-על-פי שיש טיפוסי נביאים שוליים. במארי, לעומת זה, מילאו המתנבאים, כפי הנראה, תפקיד שולי בלבד.¹⁰ עם זאת ייתכן, שקביעה זו מבוססת על טעות אופטית, הנובעת מטיב המקורות שהגיעו לידנו. בשתי החברות באו רבים מן הנביאים מערי-השדה: במארי – מסביבת תרקה, מן העיר תתל וכו'; וביהודה – מתקוע (עמוס), ממורשת (מיכה), מענתות (ירמיהו) ומגבעון (חנניה). מוצאם של נביאים אחרים מעיר-הבירה, הן במארי הן בישראל.

ואשר לתוכן הנבואות, במארי הוא מתמצה בשניים: (א) תביעות חומריות מן המלך, כגון: הקמת בניין או שער באחת מערי הממלכה (אמ"מ, ג, מס' 78; יג, מס' 112); זירוז להקריב זבחי מתים (אמ"מ, ב, מס' 90; ג, מס' 40); דרישה למשלוח חפצים יקרים בתור מנחות למקדשים שונים (A 4260 = אמ"מ, כו: 1, מס' 194); הדרישה לתת נחלה לאל (A 1121), והכוונה מן-הסתם לנחלה בשביל המקדש וכוהניו.¹¹ (ב) כמה נבואות עוסקות בעניינים מדיניים וצבאיים, ובראש ובראשונה בדאגה לשלום המלך ולבטחונו האישי. נשלחות אליו אזהרות מפני קושרים מבית ואויבים מחוץ (אמ"מ, י, מס' 7, 8, 50 ו- 80), ובייחוד מפני חמורבי מלך בבל (וראה להלן, שאכן כבש את מארי כעבור זמן קצר. בעניין זה פעורה תהום בין נבואת מארי ובין הנבואה במקרא, המעלה אידיאולוגיה דתית מגובשת, הכוללת מסר חברתי ומוסרי, ייעוד כלל-לאומי וחזון אוניברסאלי. עם זאת מותר להניח, כי התמונה של ניגוד משווע היא מעוותת במידת-מה. במארי נתגלו כמעט כל התעודות ה"נבואיות" בארכיון המלכותי-הדיפלומאטי שבארמון (חדר 115), ומכאן בוודאי מגמתן להתמקד במלך. יש מקום להניח, שהיו גם נבואות שהופנו אל אנשים אחרים, אלא שלא נשתמרו בגלל אופיין. מן הצד האחר, אילו נשתמרו במקרא רק הספרים ההיסטוריוגראפיים – ספרי שמואל, מלכים ודברי-הימים – היתה מתקבלת תמונה דומה מאוד לזו המצטיירת למקרא תעודות מארי, שהרי גם בישראל כוונה הנבואה בספרים אלה בראש ובראשונה למלך ועסקה במהלכיו המדיניים והצבאיים.

והנה, בשנים האחרונות פורסמו גם דברי-נבואה ממארי המכילים ניצנים של עיסוק בתחום החברתי-המוסרי. בטקסט זה, שאינו אלא קטע מנבואה שהיתה ידועה מזמן,¹² פונה מתנבא בשמו של האל אדד מחלב אל זמרי-לים מלך מארי בזו הלשון: "כאשר עשוק או עשוקה זועק אליך, עמוד לצדם, ואת דינם דון (או: צווה שיידון)." לצו זה יש מקבילה מדויקת בנבואה המקראית על בית-המלוכה בדברי ירמיהו: "דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק" (יר' כא; יב); "עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק" (יר' כב: ג). דוגמה מוחשית של הטלת חיובים מעין אלה על מלך מארי ניתן למצוא באחת האיגרות (אמ"מ, י, מס' 100 = כו: 1, מס' 232), שבה מתנבאת כותבת אל המלך ללא תיווך צד שלישי, אף שנדמה, כי האיגרת חוברה בידי סופר. האישה, ששמה יננ – או, לפי קריאה חדשה, זננה – פונה אל זמרי-לים בשם האל דגן בעניין אישה צעירה, אולי בתה ואולי בת-לוויה, שנחטפה כאשר שהו שתי הנשים בדרך. דגן הופיע בחלום האישה ופסק, שרק בכוחו של זמרי-לים להושיע ולהחזיר את הצעירה אל הכותבת. כללו של דבר, אישה שנגרם לה עוול פונה אל המלך כדי שיעשה לה צדק ברוח הציוויים הנבואיים שהובאו לעיל.

נבואה יחידה במינה, הצופה את מותה של תינוקת בת המלכה (אמ"מ, כו: 1, מס' 222), מעלה בדעתנו את נבואת נתן הנביא בדבר מות הילוד של המלך דויד (שמ"ב יב: יג-כג) כעונש על חטא ניאוף המלך עם בת-שבע. תופעה מקבילה אחרת, על כל הניגודים שבה, היא נוכחותם של הנביאים באסיפה חשאית, "סוד" במינוח המקרא. במארי זו אסיפה ריאלית-מלכותית, ואילו במקרא הכוונה לרוב למועצה שמימית-אלוהית. ראה: אמ"מ כו: 1, מס' 101 ו- 104 (והשווה מס' 206), מזה, וכתובים כגון "מי עמד בסוד ה' וירא וישמע את דברו?... ואם עמדו בסודי (כלומר, נביאי-השקר) וישמעו דברי" (יר' כג: יח-כב), מזה.

למרות כל האמור קשה להעריך את טיבה של ההקבלה בין הנבואה במארי ובין נבואת המקרא, שכן פער של יותר משש מאות שנה מפריד ביניהן. יתר-על-כן, אין בידנו חוליות-ביניים כלשהן, ולפיכך מוקדם מדי לאמץ את דעתם של חוקרים מספר הטוענים, שמארי שימשה אב-טיפוס לנבואה בישראל.¹³ עם זאת אין לזלזל בחשיבותה הרבה של תופעה קדומה זו של התנבאות אינטואיטיבית בקרב שבטים שמיים-מערביים, תופעה שהיא עדיין בגדר חידה. ברם, אפשר להציע שני הסברים לחידה זו, שאינם שוללים זה את זה: (א) ההתנבאות האינטואיטיבית היתה ביסודה תולדה של נסיבות חברתיות מיוחדות, שהיו אופייניות לחברה שבטית של נוודים-למחצה, שלא היתה לה זיקה ראשונית אל חיי העיר. התחכום של חיי העיר, ויהיו פרימיטיביים אשר יהיו, מוליד בדרך הטבע מימסד דתי של מומחים מסוג הבארו, שעליו גאוות כל עיר וכל שליט. (ב) תופעת ההתנבאות האינטואיטיבית היתה טיפוסית למרחב תרבותי מסוים, ובמקרה שלפנינו למרחב של קידמת-אסיה: מארץ-ישראל וסוריה עד למארי במזרח ולאנאטוליה בצפון. הנחה זו מבוססת בראש ובראשונה על הגורם האקסטאטי שבהתנבאות, המופיע לא רק במקרא, אלא גם לעתים רחוקות במקומות אחרים באיזור זה. כך, למשל, אפשר למצוא מתנבא במקורות החיתיים, נביא מגבל במגילה של ון-אמון המצרי,מתנבאים בכתובת הארמית של זכור מלך חמת,ומתנבאים מסוריה בספרות הקלאסית¹⁴

לאחר הגיגים כלליים אלה הבה נברר אלו ממצאים על ההתנבאות במארי הגיעו לידנו. רובן ככולן מכתבים אל המלך, ובהם דיווחים ומובאות של דברי נבואה וחזון. שולחי המכתבים הם פקידים וסוכנים רמי-מעלה ברחבי הממלכה. כמחציתם נשים, על-פי-רוב נשי הארמון במארי, ובראשן המלכה שבתו, אשת זמרי-לים. אחדים מן המכתבים מכילים שני חזונות, ומכאן, שסך-הכול הנבואות עולה על מספר התעודות ה"נבואיות", ומספרן נכבד מאוד. במקרים מספר כותב האיגרת הוא המתנבא בעצמו, וניתן להניח – לדעתי – שנזקק לסופר שרשם את הדברים מפיו, כמו ברוך בן נריה, הסופר של ירמיהו. כך, כנראה, כותבים מתנבאים בשם האל שמש מסיפר (A 4260), אשת החצר אד-דר (אמ"מ, י, מס' 50) ויננה (זוננה) הנזכרת לעיל (אמ"מ, י, מס' 100). פעם אחת אנו שומעים (אמ"מ, כו: 2, מס' 414), שמתנבא דורש במפורש סופר מהיר ודיסקריטי כדי לרשום את דבריו שנועדו למלך. כאמור, דברי המתנבאים, בין אם נמסרו באמצעות מתווכים ובין אם נשלחו אל המלך במישרין, נוסחו כמעט תמיד בצלילות ובבהירות, שהרי עם העלאת החזון על הכתב כבר נוצר מרחק וחלה רגיעה מאז שעת ההתנסות בחוויה הנבואית. על אחת כמה וכמה הנבואה במקרא, שבה היו דברי הנביאים נתונים לעריכות חוזרות ונשנות, אף-על-פי שיש בוודאי גם נבואות שנשתמרו כנתינתן.

האם מתבקשת מכאן המסקנה – שעליה על-פי-רוב איש לא נתן את הדעת¹⁵ – שדברי המתנבאים במארי נאמרו במקורם בלהג שמי-מערבי, המכונה על-פי השיגרה "אמורית" בסתם? אם אכן כך היה, התעודות שבידנו מביאות דברי נבואה שכבר ניתרגמו ללשון האכדית, לשון הכתב, אם בידי הפקידים שכתבו אל המלך ואם בידי סופרים שאינם נזכרים במפורש אלא פעם אחת.¹⁶ על-פי הנחה זו אף ניתן לפרש את העובדה, כי בתעודות ה"נבואיות" נשתמרו ניבים וצורות-לשון שמיים-מערביים רבים יותר יחסית מאשר בשאר תעודות מארי. אך עדיין חסר ניתוח מפורט בסוגיה זו. אם ההנחות הנ"ל אמנם נכונות, הן מעידות על תהליך מורכב למדי במסירת דברי המתנבאים למן העת שיצאו מפיהם ועד שהגיעו לאוזני המלך.

מתנבאי מארי נמנו עם שני טיפוסים שונים: (א) נביאים מקצועיים, שסימן-ההיכר שלהם הוא התואר המיוחד שבו כונו, כגון "רואה", "חוזה", "נביא" ו"איש אלוהים" במקרא. (ב) הדיוטות, חסרי תואר כלשהו, ובהם אדון בהמשך הדברים.

עד כה ידועים שישה תארים של מתנבאים, שיש לראות בהם – אם להיזקק למינוח המקובל בחקר המקרא – "נביאי פולחן". ואלה הם:

1. נביא (nabûm, וצורת הריבוי nabî, שאיננה אכדית). מונח זה מקביל למלה המקראית הידועה "נביא", אך במארי המונה נדיר (אמ"מ כו:1, מס' 216, שורה 7 – נביאים של שבט חנה; והשווה שם עמ' 378).
   
2. יש שנזכר כוהן (šangûm) כמתנבא (אמ"מ, י, מס' 51). תופעה זו דומה לזו של הנביא יחזקאל, שהיה כוהן, או של הכוהן פשחור בן-אמר, שגם התנבא (יר' כ:ו). הכוהן ממארי זכה לדברי האל בחלום נבואי, ובו אזהרה לזמרי-לים.
   
3. פעמים אחדות נזכר מתנבא הנושא את התואר assinnum, מונח שעדיין לא נתחוור די הצורך. יש חוקרים המסתמכים על מקורות מאוחרים ורואים בו סריס או קדש או נגן בפולחן (אמ"מ, י, מס' 6, 7 ו- 80; כו:1, מס' 197 ועוד).¹⁷ האיש שירת במקדש וניבא בשם האלה אנו-ניתום בהיותו מחופש לאישה ונוהג כמוה – אולי מעין קוקסינל לפי העגה של ימינו. לפיכך התנבא גם בשם אלה שבשליחותה על-פי-רוב הופיעו נשים מתנבאות.
   
4. לעתים נדירות בלבד (אמ"מ, י, מס' 80; כו:1, מס' 199 ו-203) נזכרת מתנבאת בעלת התואר qammātum (הגירסה שלפני-כן: qabbātum ).י¹⁸ אך המתנבאים המקצועיים הנודעים ביותר הם המוחום (muhhûm) והאפילום (āpilum), שבהם כבר דנתי בעבר, אך עתה אפשר להסתמך גם על החומר החדש (ובכלל זה אמ"מ, כו:1, עמ' 386 ואילך).
   
5. המוחום (נקבה: muhhûtum),י¹⁹ כפי שיש ללמוד מגזרון שמו, היה אישיות אחוזת אקסטאזה, מעין "משתולל". צורת השם באכדית, על משקל פרס, מיוחדת למארי, כי בשאר המקורות האכדיים מופיע הכתיב mahhûm. משקל זה מציין, כנראה, מום גופני או נפשי.²⁰ מחמת התנהגותו התמהונית נתפס אפוא מתנבא זה כאדם הלוקה בשגעון, ממש כמו "משוגע" במקרא, מונח נרדף ל"נביא" (מל"ב ט: יא; יר' כט: כו; הו' ט: ז).²¹ למסקנות אלו, שאליהן כבר הגעתי במחקרים קודמים, יש עתה להוסיף את הפועל שנגזר מאותו שורש כמו מוחום (כלומר, immahu, גוף שלישי עבר), פועל המשמש בבניין סביל, בדומה ל"נבא" ו"התנבא" במקרא, ומשמעו "נהג בשגעון", "נכנס לטראנס" (אמ"מ, י, מס' 7, שורות 5-7; מס' 8, שורות 5-8).
   
   נוסף על חמשת המתנבאים מטיפוס זה שנודעו בתעודות ה"נבואיות" בלי שנזכר שמם מופיע עתה חומר חדש בחמישה כרכים חדשים שפורסמו בסידרת תעודות מארי.²² יש בהם שישה אזכורים מפורשים של מוחום, אמנם ללא פירוט בשורותיהם, אך בציון שמם הפרטי ושם האלוהות שהם משרתים. המדובר ברשימות מינהליות, שניתן בהן פירוט של אנשים הזכאים לקבל בגדים מטעם הארמון, כשם שבתעודות המינהליות הקודמות כבר נזכר פעם אחת אפילום (אמ"מ, ט, מס' 22, שורה 14; וראה להלן). הדבר מעיד בלי ספק, ששני סוגים אלה של מתנבאים זכו לתמיכה חומרית מצד חצר המלך. אמנם מפתיעה העובדה, שכל אנשי-המוחום נושאים שמות אכדיים מובהקים, ולא שמות שמיים-מערביים, כפי שהיינו מצפים, והיו קשורים בשני אלים אכדיים, לפחות. ואלה הם: אר-גמיל (Irra-gamil), מוחום של האל נרגל; אא-מצי (Ea-maşi), מוחום (של) איתור-מר (אמ"מ, כא, מס' 333, שורות '33-'34 ו- '45; כג, מס' 446, שורות '9 ו-'19); אא-מודמיק (Ea-mudammiq), מוחום של ננ-חרסג; ואישה מתנבאת ששמה אנו-תבני (Annu-tabni), מוחותם של האלה אנ-נתם (אמ"מ, כב, מס' 167, שורה '8; מס' 326, שורות 8-10), כיאה למתנבאות המופיעות בשירות של אלות. החמישי היה מוחום של האל אדד, שהוזכר יחד עם ההערה המאלפת, שקיבל טבעת-כסף "כאשר נשא דברי נבואה למען המלך" (אמ"מ, כה, מס' 142, שורה '3). גם במקרא נזכרים מקרים שונים שבהם הנביא זוכה לתגמול חומרי על שירותיו, בייחוד כאשר חזון הנבואה היה מוזמן. ראה, למשל, שמ"א ט: ז-ח; מל"א יג: ז; יד: א-ד; מל"ב ה: כ-כז; ח:ח.
   
   מוחותם נוספת בעלת קשרים לארמון היתה ריבתום (Ribbatum), ששלחה למלך בשורה בדבר שני הארגונים השבטיים בני-שמאל ובני-ימין.²³ אין לי הסבר מניח את הדעת לאופי שמותיהם של המתנבאים החדשים. ייתכן, שדווקא הנביאים שהיו מקורבים לארמון במארי כבר התבוללו בתרבות האכדית. מכל-מקום, המגע הישיר עם חצר המלך דומה למצבם של נביאי-החצר מסוגם של נתן הנביא ושל גד החוזה, ששירתו את דויד ואת שלמה, או מסוג נביאי הבעל והאשרה, שפעלו בחצר אחאב ואיזבל.
   
6. האפילום (āpilum; נקבה: āpiltum) הוא תואר ייחודי לתעודות מארי, ופירושו ה"עונה", מונח שנגזר מן הפועל āpalum.י²⁴ פועל זה כשלעצמו אמנם רווח בנבואה המאנטית, אך לא השם או התואר הגזורים ממנו. האפילום, בניגוד לשאר המתנבאים, פעל לעתים בתוך חבורה, בדומה לחבל הנביאים או ללהקת הנביאים במקרא. מבחינה גיאוגראפית תפוצתו היא הרחבה ביותר מכל המתנבאים: למן חלב בצפון סוריה במערב ועד סיפר בואך בבל בדרום.
   
   אפילום מסיפר שיגר למלך מארי איגרת ללא תיווך, ובשם האל שמש מסיפר תבע כורסה בשביל מקדשו ואחת מבנות המלך כדי לשרת במקדש זה.²⁵ כן דרש חפצים בשביל אלים אחרים, ובכלל זה asakkum (כלומר, חפץ שבגדר קודשים שנזכר לעיל) בשביל אדד מחלב, דגן מתרקה ונרגל מחבשלם (אמ"מ, כו: 1, מס' 194). כן פעלו אפילום במקדש דגן שבתותול ואפילתום במקדש של אנו-ניתום שבמארי גופה. אפילום של האל דגן בעל השם האכדי הטהור Qišatuni קיבל מן הארמון במארי חפצי-ברונזה בתור "מתנות" (אמ"מ, כה, מס' 15, שורות '2-'3).²⁶ מעניינת העובדה, כי במקדשים הנ"ל היו גם מוחום ומוחותם, משמע, שני מתנבאים שונים במהותם פעלו זה בצד זה באותו מקום פולחן. יתר-על-כן, במקדש דגן שבתרקה אף היו שלושה סוגי מתנבאים: מוחום, קמתום ובעל חלום נבואי.

ג. הקבלות במינוח ובתוכן הנבואות

דומה, כי לתואר אפילום אפשר למצוא הקבלה במינוח המקראי על גילוי דבר האל אף במידה יתירה מאשר לתואר מוחום. למובאות מן המקרא של הלשון "ענה" או "עונה" לציון ההתגלות האלוהית שהבאתי במקום אחר²⁷ אפשר להוסיף עתה כמה מראי-מקומות. יש בהם כדי להוכיח, שלשון זו מציינת לפעמים דברי נביא או דברי האל מפי נביא בלי שהוצגה קודם-לכן שאלה כלשהי. לדוגמה: "ושמואל ראה את שאול וה' ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי" (שמ"א ט:יז). כך גם בדברי ירמיהו, הפוסל את השימוש בביטוי "משא ה'" (וראה, למשל, איכה ב: יד; מל"ב ט: כה) לציון חזיון האל, ובמקומו הוא מחייב את הצירוף "מה ענה ה' ומה דבר ה'" (יר' כג: לג ואילך). שם-העצם "מענה אלהים" לציון דבר ה' נזכר פעם אחת במקרא בדברי מיכה (ג:ז), המביא גם שימוש-לשון מאלף בעניין משאות בלעם: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור" (מי' ו:ה). הפועל "ענה" אינו מציין כאן תשובה על שאלה מוגדרת שהציג בלק לבלעם, אלא את המשא הנבואי שבלעם נעתר לשאת על ישראל. לא מן הנמנע, שנביא נכרי זה, שאף פעם אחת איננו מכונה במונח "נביא", היה מתנבא מסוג האפילום = ה"עונה". על כך מרמזות גם פעולות-פולחן שעשה בלעם, מזה (במ' כג: ג, יד-טו, כט), וחבורת האפילו (āpilû; לשון רבים), מזה (A 1211, בייחוד שורות 24-25), לשם גילוי דבר האל.²⁸ על החפיפה החלקית שהיתה אולי בדרך התנבאותם של האפילום ושל המוחום מעיד, כנראה, אחד המכתבים ה"נבואיים", המזכיר מתנבאת בעלת התואר מוחותם. היא מפצירה במלך מארי לבל ייצא את הבירה כדי לערוך מסעות צבאיים, והיא מוסיפה: "אנוכי אענה לך בתמידות" (attanapal; אמ"מ, י, מס' 50, שורות 22-26). לאמור, יש שנבואתו של המוחום צוינה בלשון "ענה" (apālum).

מאלפת העובדה, כי בכתובת בלעם משלהי המאה הח' לפנה"ס (היינו, מימי הנביא מיכה, המזכיר את בלעם) מדיר-עלא, הכתובה אולי בלהג עמוני ואולי בלהג ישראלי-גלעדי, נזכרים סוגי קוסמים, ובכללם אישה המכונה "עניה", כנראה במשמעות ה"עונה", או אפילתום במינוח של מארי.²⁹ על פירוש זה מעיד גם המשך הכתוב המוסב על האישה: "רוקחת מור וכהנה". מאלפת עוד יותר הכתובת הארמית של זכור מלך חמת משנת 800 לפנה"ס, בקירוב, המזכירה את אויבי המלך השמים עליו מצור. בצר לו הוא פונה לאלוהיו: "ויענני בעל שמין [וידבר] בעל שמין אלי ביד חזיון וביד עדדין" (שורות 11-12).³⁰

לפני שאפנה אל סוג המתנבאים שלא נשאו תואר מקצועי כלשהו אביא שתי נבואות הקרובות מבחינת תוכנן לנבואות הגויים במקרא: האחת היא של אפילום – שתוארו נכתב כאן בכתיב התמוה aplûm – והאחרת היא של מתנבאת המכונה "אשת איש", כלומר, מתנבאת שאינה מקצועית. שני הדיווחים נמסרו לכברי-דגן, נציב תרקה מטעם זמרי-לים. האפילום "קם" בשם האל דגן של תותול –

נבואה זו, המכילה כמה מוטיבים הידועים היטב מנבואות הפורענות במקרא,³¹ משקפת את היחסים המעורערים בין מארי לבבל, שהידרדרו בעקבות שאיפותיו התוקפניות של חמורבי. הנבואה האחרת אף מזכירה במפורש את שמו של חמורבי בתור אויב מארי (אמ"מ, יג, מס' 114). "אשת איש" באה בערוב היום לכברי-דגן, ובפיה בשורה שנשתמרה רק במקוטע:

על הדחיפות שבדברי-העידוד מעידה העובדה, שעוד באותו יום, לאחר רדת החשיכה, נחפז נציב תרקה להעביר את הדין-וחשבון למלך מארי.

מתוכנן של שתי הנבואות האלו ושל כמה נבואות נוספות הדומות להן אפשר להסיק, שדברי החזון נאמרו בשעת מצוקה מדינית וצבאית שמארי היתה נתונה בה. גם לכך אפשר למצוא מקבילות בנבואת המקרא, ששגשגה בעתות חירום ומשבר לאומי, כגון איום הפלשתים בימי שמואל ושאול, מסע סנחריב לירושלים ובייחוד עלייתו של נבוכדנאצר על ארץ-ישראל. גורם המשבר היה ללא ספק אחד המניעים העיקריים לגילויים הנבואיים במארי ובישראל כאחד.³² ואולם, בניגוד למקרא, המביא בראש ובראשונה דברי זעם ותוכחה למלך ולעם, הבשורות במארי הן בדרך-כלל אופטימיות, והן באות להחניף למלך ולהרגיעו, במקום להזהיר ולהתריע. בעטיין של נבואות שלום וישועה מעין אלו (ראה, למשל, אמ"מ, י, מס' 4, 9, 10, 51 ו-80), שמתלווה אליהן נימה לאומנית מובהקת, ניתן לראות במתנבאי מארי "נביאי-שלום" או "נביאי-שקר", אם להיזקק למטבע של חז"ל.

אכן, נבואות-השקר במקרא דומות דמיון רב לנבואות בתעודות מארי. דוגמה בולטת היא דברי חנניה הנביא מגבעון, יריבו של ירמיהו, המכריז קבל-עם בשם ה' (ולא בשם בעל), שגולת יהודה תשוב במהרה למולדת, שכן "אשבר את על מלך בבל" (יר' כח: ד), ממש כמו החזון הנ"ל של האפילום על בבל. בשני המקרים הבשורה נעימה לאוזן ומטייחת את עניין המשבר. נביאי-השלום משרתים את המימסד המדיני ומבטאים את מאווייו; והשווה ארבע מאות הנביאים בחצרו של אחאב, שהתנבאו "פה אחד" (מל"א כב: יג).³³ לא כן נביאי-הזעם – הלוא הם נביאי-האמת במקרא – שהשלטונות מתנכלים בהם. הדוגמאות רבות, ודי אם נזכיר כאן רק את עמוס ואת ירמיהו. הראשון ניבא במקדש המלכותי שבבית-אל על מות המלך ירבעם ועל גלות העם (עמוס ז: י-יג), ובתגובה על כך גירש הכוהן אמציה את הנביא בפקודת המלך. לתגובה נמרצת יותר זכה ירמיהו, הן בימי יהויקים הן בימי צדקיהו. פשחור בן-אמר הכוהן, שהיה ממונה על המקדש בירושלים, שמע את דברי-הזעם של הנביא: "ויכה פשחור את ירמיהו הנביא ויתן אתו על המהפכת אשר בשער בנימין העליון אשר בבית ה'" (יר' כ: ב).

מן הצד האחר היה גם שיתוף-פעולה בין מלך, כוהן ונביא. לעתים מילא הכוהן תפקיד של מתווך בין המלך לנביא, כמו, למשל, במשלחות של המלך חזקיהו אל ישעיהו (מל"ב יט: ב ואילך = יש' לז: ב ואילך) ושל צדקיהו אל ירמיהו (יר' כא: א ואילך; לז: ג ואילך). חלקיהו הכוהן הגדול התייצב בראש משלחת ששלח המלך יאשיהו אל הנביאה חולדה (מל"ב כב: יב ואילך). במארי היה המצב הפוך: המתנבאים הם שפנו אל המלך באמצעות כוהן. לפי הנאמר בשתי תעודות (אמ"מ, ו, מס' 45; י, מס' 8) התייצבו מתנבאות לפני כוהן ששמו אחם, שהיה מסונף אל מקדש אנו-ניתום שבבירה. פעם דיווח אחום לבחדי-לים, הממונה על הארמון, כדי שהלה יעביר את דברי הנביאה אל המלך; ופעם אחרת מסר את דבריה של המתנבאת למלכה שבתו.³⁴ במכתב האחרון עולה יסוד חדש, שכבר רמזתי עליו קודם-לכן: המתנבאת נזכרת בשמה הפרטי, אחתום (Ahatum), אך איננה נושאת שום תואר המעיד עליה שהיא נביאה. דבר זה מביא אותנו למתנבאים מטיפוס ההדיוטות.

ד. הדיוטות מתנבאים וחלומות שליחות

למעלה ממחצית התעודות ה"נבואיות" ממארי עוסקות במתנבאים שלא היו בעלי מקצוע. דברי האל נתגלו להם מכוח נטיות נפשיות ורוחניות מיוחדות. בין ההדיוטות המתנבאים, כפי שנהוג לכנותם, נזכרים "איש" ו"אישה" בסתם, "אשת איש" (וראה לעיל, סעיף ג), "נער", "נערה" או "אמה". לעתים נמסר בתעודות רק שמו הפרטי של המתנבא. תעודה אחת עוסקת כל-כולה בבשורה נבואית מפי "גבר ואישה" (מילולית: "זכר ונקבה"), המתנבאים בצוותא (אמ"מ, י, מס' 4). הואיל ודרך התנבאות זו יוצאת דופן, ראוי לעמוד עליה בקצרה.

המלכה שבתו מודיעה לבעלה, שפנתה אל גבר ואישה כדי שיתנבאו על סיכוייו של מסע צבאי שזמרי-לים עמד לערוך נגד אשמ-דגן מלך אשור. דרך זו של הגדת העתיד חורגת מכל דרכי ההתנבאות האחרות במארי, ועל-כן חלוקים החוקרים על פשרה.³⁵ במשפט-המפתח שבראש התעודה (לאחר תיקון הגירסה שהוצעה באחרונה) כותבת שבתו:

מיד שאלה שבתו על גורל האויב אשמ-דגן, והאוראקולום "לא היה טוב". שאלה זו בדבר גורל האויב מזכיר את התייעצותו של אחאב עם ארבע מאות נביאים לפני מלחמתו בארמים (מל"א כב: ו ואילך). בהמשך מביאה שבתו את הנבואה המלאה שבפי שני המתנבאים, ובה כמה מוטיבים המצויים גם בנבואות המקרא.³⁶ כיצד עלינו להבין את אופייה של התנבאות זו? יש סבורים, כי הגבר והאישה שימשו בעצמם אות ומופת, בין השאר על-סמך דברי ישעיהו: "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאתות ולמופתים בישראל" (ח: יח). אך פירוש זה נראה דחוק. סבירה יותר ההנחה, כי המלכה פנתה לגבר ולאישה סתמיים שנזדמנו לה והגישה להם משקה – יין או שכר – כדי לדובב אותם ולהשיג מפיהם אוראקולום מטיפוס מיוחד ששמו egerrûm, המבוסס על אמרים מקריים. כבר היה מי שהעיר, שטיפוס זה מעלה על הדעת את דרך ההתנבאות המכונה "בת-קול" (כלומר, הד, ואולי שמץ של קול) במקורות התלמוד, ששימשה תחליף לנבואה הממשית.³⁷

בין ההדיוטות המתנבאים ובין המדווחים על דברי נבואה בולט מספרן הרב של הנשים, על-פי-רוב מקרב בני משפחתו של זמרי-לים. אחת מבנות המלך פונה לאביה במלים מפורשות:

כמה נשים, ובכללן בעלות חלום, שולחות את נבואותיהן למלך במישרין (אמ"מ, י, מס' 50 ו- 100). מעל כולן פעילה אשת זמרי-לים, המלכה שבתו, בהעבירה דברי חזון לבעלה. גם בקרב המתנבאים המקצועיים היו, כאמור, נשים רבות, דבר המעלה על הדעת את הנביאות במקרא, ובראשן דבורה אשת לפידות (שופ' ד:ד) וחולדה אשת שלום (מל"ב כב:יד). על שתיהן נאמר במפורש שהיו נשואות, אולי כדי להעיד על מעמדן היציב, מן-הסתם כמו "אשת איש" בתעודות מארי (אמ"מ, יג, מס' 114, שורה 8).

האם יש תכונות המייחדות את המתנבאים המקצועיים מן ההדיוטות? בולטים שני מאפיינים מבדילים, שכבר נזכרו במחקר: (א) אצל המתנבאים המקצועיים, ורק אצלם, בא לפני השמעת בשורת האל הפועל "קום" (tebû) – "ויקם", "ותקם" – המציין, כנראה, את התעוררות המתנבאים במקדש,³⁸ שהיתה מלווה אולי קימה מתנוחה של ישיבה או כריעה. פועל זה או נרדפיו משמש גם בכתובים על הנביאים במקרא (דב' יג: ב; יח: טו, יח; לד: י; יר' א: יז ועוד). והשווה בייחוד דברי יחזקאל: "ותעמידני על רגלי" (ב:ב; והשווה דנ' ח: יז-יח; י: י-יא). (ב) בקרב המתנבאים ההדיוטות רווח החלום כאמצעי נבואי, אמצעי שנעדר לחלוטין אצל המתנבאים המקצועיים.

בין שליש לחצי מכל הנבואות בתעודות מארי מקורם בחלום. ברם, לא תמיד אפשר להבחין בין מראה סתם ובין חלום של ממש, בדיוק כמו במקרא. היו אפוא שתי דרכים להשיג את דבר האל. הנביאים המקצועיים זכו להתגלות בלתי-אמצעית, ואילו ההדיוטות היו על-פי-רוב חולמי חלומות נבואיים.

גילויים אלוהיים באמצעות חלום הם תופעה נפוצה במזרח הקדום, לרבות ישראל.³⁹ אבל במארי ובמקרא רווח, בצד חלומות שונים, סוג מיוחד של "חלום שליחות", כלומר, חלום שהכיל בשורה נבואית לא לחולם עצמו, אלא לצד שלישי (באשר למקרא, ראה במ' יב: ו; יר' כג: כה ואילך; כט: ח; זכ' י: ב ועוד).

שני הסוגים הנזכרים של התגלות מבהירים עתה ביתר שאת את ההבחנה המקבילה במקרא, ובייחוד בחוק המקראי: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת" (דב' יג: ב ואילך). בפרשת שאול אף מבחין המקרא במפורש בין שלושה אמצעים שונים לדרישת האל: "ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים" (שמ"א כח: ו; והשווה שם פסוק טו).⁴⁰ גם ירמיהו רואה בבעלי החלומות סוג מיוחד של מתנבאים (יר' כז: ט), אבל הוא כבר ממעט בערך החלום לעומת דבר האל כאמצעי נבואי וכורך אותו בנביאי-השקר: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר" (יר' כג: כח). נחיתות החלום כמקור השראה נבואי משתקפת בבירור בדברי חז"ל, המדמים את השינה למוות, כשם ש"נובלת נבואה – חלום" (בראשית רבה מד: יז), כלומר, החלום הוא בחזקת נבואה שנבלה ונעשתה מעומעמת.

האיגרות המדווחות על חלום נבואי מושתתות בדרך-כלל על סכימה קבועה: הכותב (או הכותבת) מציג את בעל או בעלת החלום. וזו נוסחת-הפתיחה של החלום: "(ראיתי) בחלומי", שהיא צורה שמית-מערבית מובהקת, הזהה ללשון המקרא (כגון בר' מ: ט, טז; מא: יז, כב).⁴¹ תוכן החלום מבוסס על התגלות של חזיון, אך בעיקר שמיעת קול האל. המכתב מסתיים בהערה של כותב האיגרת. במקרים רבים הוא מציין, שיחד עם הדיווח על הנבואה הוא גם שולח למלך שערות מראשו של המתנבא ושולי בגדו.

מקרה מאלף הוא של אחד המתנבאים, שחלומו חוזר פעמיים, לילה אחר לילה. על חלום זה מדווח כברי-דגן, נציב תרקה. הדברים אמורים בנער, שהאל הופיע לו בחזיון הלילה:

הנער, שלא היה מנוסה בחוויית ההתגלות האלוהית, תחילה לא עמד על מקור החלום. רק כאשר נשנה החלום, עמד על אופיו האלוהי ונתחוורה לו השליחות שהוטלה עליו. מאליו עולה בדעתנו נסיונו של שמואל, שלן במקדש שילה בעודו נער (שמ"א ג: ג ואילך). ה' מודיע לו בחזיון הלילה על הכחדת בית עלי, אלא שהמראה חוזר ארבע פעמים באותו הלילה, ורק לאחר הפצרות מוסר שמואל את תוכנו לעלי.⁴² כללו של דבר, בתחילת דרכם לא היו המתנבאים בקיאים בחוויות ההתגלות, ולא היו מסוגלים לעמוד על טיבן כאשר התנסו בהן לראשונה (והשווה שמ"א ג:ז). לפיכך חוזר ונשנה החזיון הן במארי הן במקרא. בעניין זה מאלף תיאור הקדשתו של הנביא ירמיהו, המהסס לקבל עליו את השליחות הנבואית בנימוק שהוא צעיר (יר' א: ו-ז). רק לאחר שה' חיזק את רוחו של ירמיהו העמיד אותו במבחן על-ידי הצגת מראות:

התשובה האלוהית מאשרת את אמיתות ראייתו של הנביא – האישור היחיד במקרא למראה נבואי – והיא מוכיחה, כי ירמיהו עמד במבחן, וכי הוא כשר לקבל השליחות הנבואית.⁴³

ה. אמינות הנבואה

נחתום את פרשת החלומות בתעודה הנבואית A 222, שפורסמה עתה מחדש באמ"מ, כו: 1, מס' 229 .⁴⁴ חסרים בה שם הכותב או הכותבת וכן שם הנמען, שהיה בוודאי מלך מארי, כפי הנראה יחדון-לים או זמרי-לים, כמו בשאר הכתבים. וזה לשון המכתב:

טיב המריבה בין שתי הנשים אינו מחוור די הצורך. אולי הדברים אמורים בהתחרות בין שני מקומות ונציגיהם לשמש מושב לכהונה הגדולה, אך גם ייתכן, כי המריבה היא על רכוש. מאלפת הפיסקה האחרונה: הכותב מדווח, שבדק את אמינות החלום. לשם כך נזקק לאוראקולום באמצעות ציפורים – מן-הסתם הכוונה להתבוננות בציפור במעופה. אמצעי מאנטי זה היה ידוע היטב בעולם הקלאסי, וגם היה מקובל בימי-קדם בקידמת-אסיה.⁴⁵ הבדיקה הוכיחה, כי האישה אכן "ראתה" (לשון naţlat) את החזון. בהסתמך על הפועל הנרדף "לחזות" (בחלום; amarum), המופיע לסירוגין עם הפועל "לראות", פירוש הדברים הוא, כי האישה היתה אמונה על רזי הראייה והחלומות.⁴⁶ במלים אחרות, הכוונה היא כפי שתרגם המהדיר הראשון של התעודה: "היא היטיבה לראות", ממש כדברי ה' לירמיהו "היטבת לראות". ואולם, הכותב אינו מסתפק בבדיקה אישית של החלום, והוא שולח למלך את סימני-ההיכר של האישה – שיער הראש ואימרת הבגד – כדי שהמלך יוכל לבחון בעצמו את הנבואה. זהו נוהל יחיד במינו, הנזכר, למעשה, רק בתעודות במארי. עתה הוא ידוע מחלק גדול מכלל התעודות הנבואיות. הוצעו פירושים מספר לנוהל תמוה זה, שנועד בלי ספק להוכיח את אמינות המתנבא ובשורתו, אך כל ההסברים נשארו בגדר השערה. במרבית המקרים דברי המתנבא אינם אלא המלצה, וההכרעה הסופית היא בידי השליט. ואכן, בכמה איגרות מסיים הכותב: "יעשה-נא אדוני כטוב עליו!" (אמ"מ, ג, מס' 40); "יעשה-נא אדוני כחכמתו וכטוב עליו!" (אמ"מ, כ, מס' 90). מבחינה זו שונות נבואות מארי בתכלית מן הנבואה המקראית, המתארת את דברי הנביאים כהוראה אבסולוטית, שאין להרהר אחריה.

בעניין הנוהל הנדון אפשר להעלות נקודה חשובה: שערות הראש ואימרת הבגד היו חפצים אישיים במובהק,⁴⁷ ולכן שימשו כעין "תעודת-זהות". במקרא מסופר, שדויד כרת את כנף מעילו של שאול כאשר הלה חסה במערה במדבר עין-גדי (שמ"א כד: ד), ובכך התכוון דויד להוכיח למלך, כי היה נתון לחסדיו. לאור דוגמה זו ואחרות מסתבר, כי לנוהל במארי היתה בראש ובראשונה משמעות משפטית, ולא משמעות דתית-מאגית, כדעה הרווחת במחקר. ייתכן, כי החפצים האישיים נשלחו אל המלך כדי להוכיח את עצם קיומו של המתנבא, לבל יעלה על הדעת החשד שמא כל העניין הוא מעשה זיוף של הפקיד, שאולי ביקש לקדם את האינטרסים שלו באמצעות נבואה בדויה.⁴⁸ יש מקום להניח, כי במארי, כמו במקומות אחרים ובזמנים אחרים, היו מי שעשו שימוש לרעה בנבואות "לשם שמים". ואכן, באחת התעודות נאמר במפורש על מתנבא בעל חלום: "האיש ההוא נאמן, את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי" (A 15, שורה 53 = אמ"מ, כו: 1, מס' 233).⁴⁹

מהימנות הגילויים הנבואיים היתה עניין רגיש, ולא היתה מובנת מאליה. בדיקתם של דברי המתנבאים היתה תופעה שכיחה ונעשתה באמצעים מאנטיים מקובלים, שנחשבו לאמינים יותר מן ההתנבאות האינטואיטיבית כשלעצמה.⁵⁰ מלבד הנוהל הנ"ל של משלוח השיער ושולי הבגד ניתן למנות עוד כמה דרכי בדיקה: המלכה שבתו בודקת מצדה את דברו של אחד המתנבאים לפני ששלחה אותו אל המלך בצירוףדיווח על אמינות הדברים (אמ"מ, י, מס' 6); אישה מאצולת הארמון מפצירה במלך להיזקק לשירותו של רואה בכבד כדי לבחון חלום מסוים שאת תוכנו היא מפרטת (אמ"מ, י, מס' 94); אישה מבקשת לבדוק את חזונו של אפילתום באמצעים מאנטיים (אמ"מ, י, מס' 81); אותה אישה משיאה למלך עצה בעקבות נבואתה של קמתום (וראה לעיל, סעיף ב) להישמר ולא להיכנס אל העיר בלי להיזקק לאותות (אמ"מ, י, מס' 80).

בישראל, לעומת זה, בין שנתקבלה הנבואה ובין שנדחתה על-ידיהמלך או העם, מעולם לא נבחנה אמינותה באמצעים מאנטיים, אלא בעצם התגשמותה (ראה, למשל, דב' יח: כב; יח' לג: לג).

בסיכום ניתן לומר, כי בעיית האמינות קיימת בכל מקום שמופיעה בו ההתנבאת האינטואיטיבית. הבעיה הזאת העסיקה את רשויות מארי כשם שהעסיקה את בעלי החוק המקראי ואת נביאי-האמת ממשה ועד ירמיהו. כולם חיפשו קני-מדה כדי לבחון את מהימנות הנבואה, או כדבריו של בר-הכי בעניין: