הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה


אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם
מחברת: לאה פרנקל


ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
חזרה3

בהוראה ברמה תיכונית ועל-תיכונית רצוי להפקיד את עבודת 'הכשרת הקרקע לכרם' בידי התלמידים. בכיתות מתקדמות יעירו התלמידים עצמם את הערותיהם לקטע: שאלות על מקראות מוקשים בתוכנם או בניסוחם, הערות למבנה ולתופעות סגנון, הצעות להשוואות (מבוססות על דמיון בסיטואציה, בעניין הנדון או בלשון). בכיתות מתקדמות פחות יעזור המורה על-ידי מתן שאלות הכנה. טיב השאלות תלוי בדרגת השתלמותם של התלמידים בלימוד עצמי, כגון ביכולתם להשתמש באמצעי-עזר: עיון במפרשים, חיפוש במילון ובקונקורדנציה וכיוצא בזה, בידיעותיהם בכלל ספרי המקרא וכן במטרות שהמורה מציב לו בהוראת היחידה. הכנת התלמידים תכלול את בירורו של כל אותו החומר שהתלמידים מסוגלים להשיגו בכוחות עצמם. כך יוכל המורה להקדיש את עיקר שיעורו לאותם עניינים שלא יובנו או לא ייקלטו כראוי על-ידי תלמידיו בלעדי עזרתו והכוונתו בבירור משותף.
והרי הצעה לשאלות הכנה לתלמידים:
1. מהו מבנה הפסוקים א-ז בישעיה פרק ה?
2. באר מבנה הפסוקים א-ז בישעיה פרק ה?
3. התסכים לדעת הפרשנים הסבורים, כי מצבו של יושב ירושלם ואיש יהודה המאזין לדברי הנביא ישעיה (ה, א-ז) הוא כמצבו של דוד המאזין לדברי נתן הנביא (שמואל ב יב, א-ד)?
4. מה קשה לר"י אברבנאל במלה "מדוע" שבפסוק ד? התוכל להציע הסבר אחר?
5. מבחינה לשונית דומה פסוק ה לפרק כ, ב ולפרק נח, ו ואילך. מהו הדמיון?
6. לפי אילו מן הפסוקים הבאים יש לפרש "והיה לבער" בפסוק ה: שמות כב, ד; דברים יג, ו; שופטים כ, יג; מלכים ב כג, כד; ישעיה ו, יג?
7. מה הן התופעות הסגנוניות הראויות לתשומת-לב בביטוי "ועלה שמיר ושית"?
8. במה מזכיר פסוק ז את הכתוב בבראשית פרק יח?
9. אילו יסודות סגנוניים אקוסטיים מופיעים בפסוקים א-ז?
10. היכן מתברר לשומע, כי דברי הנביא על כרם ידידו אינם באים אלא למטרת תוכחה?
11. "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי…" – מיהו שישיר את "שירת דודי" על-פי תחילתם של דברי הנביא? על-פי המשכם? מה הן הכוונות המשתקפות בצורה זו?
12. התייחס אל השמות (הכותרות) שבהם נוהגים למצות את הכתוב בפסוקים א-ז.
13. מה כוונותיהם של פרטי תיאור הכרם לדעת הפרשנים השונים? חווה דעתך.
14. באילו מקראות אחרים בתנ"ך מדומה ישראל לכרם – לגפן? ערוך השוואה בין התיאורים השונים!

כאמצעי בהוראה נודע עיקר חשיבותה של ההשוואה בציון ההבדלים, בראיית אובייקט ההשוואה בייחודו, בקווים המאפיינים אותו. לכן יותר משיפורש המשותף למעמד של נתן ודוד (שמואל ב יב) ולמעמד של ישעיה ואיש יהודה (ישעיה ה), תפורש תגובתו הנפרדת של כל אחד משני הנאשמים – שאלה (3). הוא הדין ביחס לשאלה (14): יותר משיזכירו התלמידים מקראות אחרים שבהם מדומה ישראל לכרם-לגפן, יעמדו בהרחבה על התיאור המיוחד הניתן בכל אחד מאותם המקראות, ובהתאם לכך – על כוונותיו המיוחדות של כל תיאור ותיאור.
הצעה להשוואה עשויה להתעורר על יסוד אסוציאציה לשונית עם פסוק אחר בספר, כגון:
(א) בפרקנו: פרץ גדרו
בפרק נח, יב: גדר פרץ
(ב) בפרקנו: ויקו… קויתי… ויקו
בפרק ח, יז: וחכיתי לה'… וקויתי לו.
(92) כאן, כבמקרים אחרים של זהות לשונית או דמיון לשוני, אין ערך בקביעת התופעה כשלעצמה. הביטוי החוזר מתכוין לקשר בין מקראות כדי להבליט בהם נקודות של שיתוף וניגוד בעניין. הלוא תופעות הסגנון אינן ניתנות להפרדה מהחזיון הכולל – והיצירה הלשונית. צורות של מקצב, לשון ומבנה – "צורות כאלה… חשיבות נודעת להן רק משתוכל לרדת אל קשרן ההכרחי עם התוכן שהן באות להביעו". "סגנון היצירה על כל תופעותיו אינו עניין אסתיטי אלא עניין אכספרסיבי". לפיכך שומה על המורה הבא לפרש את הכתוב לתלמידיו, להצביע על המשמעויות המתבטאות בתופעות הסגנון.
ישעיה נח, יב כולל ביטוי אנטיתיטי לישעיה ה, ו. האנטיתיזה העניינית נוצרת על-ידי הפיכת השם לפועל, והפועל – לשם. "לגדר פרץ" לעומת "פרץ גדרו" ממחיש את הרעיון המובע במאמר חז"ל: "הקב"ה – במה שמכה, בו מרפא".
הפועל "קויתי" נזכר בפרק ה ובפרק ח. הפועל-הנשוא משותף, ונושאיו ומושאיו שונים. בפרק ה מקווה ה' למעשי האדם. בפרק ח מקווה האדם לאור פני ה'. אחרית המבטח באדם – אכזבה; אחרית המבטח בה' – אור גדול. ואולם הפועל "קויתי" המשותף לה' ולאדם מבטא את מהות האדם כצלם אלהים. "צלם" – הוא היחס הפרסונאלי שיכול להימצא רק בין אישים. הפרסונאליות של האדם עומדת מול הפרסונאליות של אלהים. הלוא יש גישה דתית הרואה את האידיאל הדתי במחיקת האישיות… אבל הדת המוסרית איננה כך; רק כל עוד האדם הוא אישיות, הוא עומד ביחסו לאלהים.
פסוק ו משמיענו, כי הכרם יושת בתה על-ידי הפסקת הטיפול הקבוע הנוהג בו – "לא יזמר ולא יעדר" וגו' (בפירושנו לפסוק ו, עי"ל). רצוי לעורר שיחה סביב גרעינו הרעיוני של המקרא, בעיקר מטעמים חינוכיים. ה' יעניש את ישראל בכך שיסלק מהם את השגחתו המתמדת. לדעת רש"י נרמזת השגחה זו בשירנו במלה "ויעזקהו": "עזקתים תחילה בהיקף ענני כבוד במדבר" (בפירושו השני לפסוק ז). וכנגד זה "הסר משוכתו": "אסלק שכינתי מעליהם המסוככת עליהם" (רש"י לפסוק ו). סילוק השכינה פירושו כאן: הפקעת העם מכלל החוקיות העל-טבעית, הפקרתו לחוקיות הטבעית.
להבהרת הלקח החינוכי אפשר להיעזר בדברי הרב ש"ר הירש בפירושו לפרשת נחש הנחשת, במדבר כא. והרי מדבריו לפסוק ו דיבור המתחיל: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים":
"של"ח בבניין קל פירושו להניע משהו במתכוין אל מטרה. ואילו של"ח בבניין פיעל פירושו על-פי-רו: לשחרר, לא לעכב משהו מלהתנועע בתנועתו העצמית ובדרכו הטבעית. כך 'וישלח את-הערב… וישלח את היונה' (בראשית ח, ז-ח); 'ושלח לכם את-אחיכם' (שם מג, יד); 'ויהי בשלח פרעה' (שמות יג, יז); 'ושלח את-בערה' (שם כב, ד) ועוד רבים. אף כאן לא: וישלח ה' את הנחשים, אלא 'וישלח', ה' לא עכבם. על כן לא: נחשים שרפים, אלא: 'הנחשים השרפים', הם היו במדבר מעולם, אולם עד כה עכבם כוחו המגן של ה'. עתה הסיר ה' את כוחו המגן, והנחשים במדבר נהגו כמנהגם הטבעי…".
ומדבריו לפסוק ח, שם:
"לא באה נשיכת הנחשים אלא כדי להראות לעם שעל כל צעד ושעל אורבות לו סכנות, ורק כוחו של הבורא יתברך מרחיקן באורח ניסי ריחוק רב כל כך, שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנס. כל הנשוך הוטל עליו רק לשים כל מעייניו בדמות הנחש למען ידע ויבין – אף לאחר שחסדי הבורא הרחיקו מעליו את הנחשים – כי הסכנות מצויות תמיד ובכל יום ובכל שעה, והקב"ה שומרנו ומצילנו, וייחשב כל רגע ורגע בחיינו בעינינו כמתנה חדשה מידו יתברך. ואין דבר העלול לשמחנו בחלקנו – אף אם דל הוא – ולהביננו את החסדים המשופעים עלינו, כמו ידיעתנו את התהום הרובצת לרגלינו בכל דרך, שרחמי שמים מעלימים אותה מעינינו ומעבירים אותנו על פניה כעל כנפי נשרים. ואשרי המתבונן בנחשים השרפים הבלתי נראים אשר סביב שתו עלינו, שרק הוא יתברך משים לאל את כוחם… מכאן התרופה שכל הנשוך ייזכר תמיד בנשיכת הנחש – 'והיה כל הנשוך וראה אתו – וחי'."
יותר משחסד ה' מתגלה לנו בקורות בולטים, חורגים מגדר ה'רגיל', ב'נסים גלויים' – הוא מתגלה לנו בקורותינו היומיומיים, ב'נסים נסתרים'. וכדברי המקונן בפרק ג שבמגילת איכה: "חסדי ה' כי לא-תמנו כי לא-כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך" (כב-כג). ועיין רש"י שם דיבור המתחיל "חדשים לבקרים": "מתחדשים הם חסדיך מיום אל יום".
הפירוש המוצע בעיוננו לפסוק ז מסתמך על זכרי לשון המקרא במקום אחר (בראשית פרק יח). המורה ישתדל מדי פעם לחשוף לאור רמזים כגון אלה, כי "במקרא תתגלה כוונה יותר רחבה, יותר עמוקה, על-ידי חשיפת זכרי לשון, אסוציאציות גנוזות שנתלוו לפסוק, מעין זרמים תת-קרקעיים המפרים בסתר את הצמח העומד לפניך בכל הדרו".
לדעת חוקרים אחדים מדובר בישעיה ה, א-ז ברעיון בחירת ישראל. אין הקטע דן בבחירת ישראל בפירוש, אולם הוא נוגע בבחירה ברמיזה, כדרך שירה, כגון בתיאור דאגת הכורם למען כרמו ובגילוי יחסו הנפשי של בעל הכרם אל כרמו. כנקודת מוצא לדיון בצד זה של הנבואה יכול גם כאן לשמש הפסוק המפרש את תכלית בחירת ה' באברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על-אברהם את אשר-דיבר עליו" (בראשית יח, יט).
בהוראה בשלב קדם-תיכוני אין מקום לאבחנות מדויקות בין סוגי ההשוואה כגון משל, פרבולה וכיו"ב. כן אין המורה חייב ללכת בכל עת לאור פשוטו של הכתוב. דברי אגדה מושכין לבו של אדם, מה גם לבותיהם של ילדים. ויש להכיר בערכים החינוכיים הדתיים הצפונים בביאורי הפרשנים התופסים את המשל בדרך אליגורית. לפיכך ילקט המורה מבחר פירושים הנראים לו הולמים ביותר לתלמידיו הצעירים, להסבר פרטי המשל. אפשר לערוך את ההסברים בצורת טבלה, כדי שהפרטים יתבהרו היטיב לנגד עיני התלמידים. התחלת טבלה כזו מוצעת בזה, על-פי המדרש, על-פי התרגום הארמי ועל-פי רד"ק:

משל:
ויעזקהו
נמשל:
הקיפם בענני כבוד

משל:
ויסקלהו
נמשל:
גירש מפניהם את הכנענים

משל:
ויטעהו שורק
נמשל:
הוסיף להם תר"ו מצוות (כמניין 'שור"ק') על שבע מצוות בני נח

משל:
ויבן מגדל בתוכו
נמשל:
בנה להם את בית-המקדש

משל:
וגם יקב חצב בו
נמשל:
נתן להם מזבח לכפר על חטאיהם

וכו'.

להבלטת כוחו של "לשון הנופל על הלשון" (פסוק ז) כדאי ל'תרגם' את התוכן המובע בלשון המלוטשת (האמנותית) לניסוח רגיל, פרוזאי, כפי שעשה זאת שד"ל בפירושו לפסוק הנזכר (עי"ל בעיוננו). במקרה שלנו רצוי לעמת את דברי ישעיה "ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה" לדברי קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (ג, טז), וכך להמחיש לתלמידים, כי הנביא ניסח את דבריו ניסוח "נוגע יותר עד הלב ונרשם בזכרון השומעים", בייחוד משום שהלשון הזהה כמעט נועד לבטא סתירה קיצונית בעניין. ובכלל יש להראות מדי פעם, כי הנביא הנוקט אמצעים שיריים וריטוריים כדי להשיג הפתעה אצל מאזיניו, ליצור מתיחות ולהגבירה, להדגיש עניין ולהמחישו וכיוצא בזה, עושה זאת כדי להעמיק את רשמי דבריו בלבות מאזיניו. בקשר לכך יש להבהיר, כי גם תוכחה נבואית ואף קינה (כגון הקינות במגילת איכה) היא מבחינה צורנית - שירה.
בדברינו על יחס הנביא לשליחותו (עי"ל הסעיף האחרון בעיוננו) אפשר להיעזר בהערכת תגובתו של ישעיה להצעת השליחות בפרק ו, ח: "הנני שלחני". יחס זה מצד הנביא כבר מתגלה במעבר מדברי פסוק ה לדברי פי הנביא בפרק א פסוקים ג-ד. "אולם עניינו של ה' הוא בעיני הנביא עניינו של ידיד אשר את עלבונו הוא מרגיש כעלבון עצמו (ה, א). לפיכך משתנה עתה קינתו של ה' לתוכחה קשה ולאיום בפי הנביא…".
המבנה המוצע ללימוד הקטע - כמבנה עיוננו בראשי פרקיו: התרשמות מכלל הקטע; התבוננות בפרטים; שיבה אל היחידה השלמה. יש לזכור, כי העיון המפורט המחלק את הקטע לחלקיו אינו אלא אמצעי להערכתו בשלמותו. אחרי הניתוח המפריד נדרש קישור ואיחוד; אחרי האנליזה נדרשת סינתיזה. לפיכך ראוי לסיים את לימוד הקטע בקריאה אחרונה של "שירת דודי לכרמו" בשלמותה. ושיבה זאת אל שלימות היחידה, שני פנים לה. מצד אחד היא מצרפת ומכנסת את הפרטים הרבים אל תוך המסגרת האחת, הרי היא מסגרת הקטע עצמו, ומצד שני תגלה הפגישה המחודשת עם היחידה השלמה, כי ההתבוננות הממושכת בפרטיה סללה את הדרך אל הערכה חדשה, אל קריאה אחרונה שהיא טובה ושלמה מן הראשונה.



קטעים נוספים על משל הכרם:
אשירה נא לידידי : הפתיחה למשל הכרם של ישעיהו
אשירה נא לידידי : פניית בעל הכרם למאזיניו במשל הכרם
אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
אשירה נא לידידי : מבנה משל הכרם בספר ישעיהו
אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם

ביבליוגרפיה:
כותר: אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הערות לפריט זה:

1. זהו קטע מהמאמר ''אשירה נא לידידי''.