אשירה נא לידידי : מבנה משל הכרם בספר ישעיהו מחברת: לאה פרנקל

חזרה3

וזה מבנה הקטע כפי שהתברר לנו בדרך עיוננו:
דברי פי הנביא:
א\1 - רצון הנביא לשיר את שירת דודו לכרמו.
א\2 - מקום הכרם.
- פעולות הכורם ותקוותו ופעולת הכרם.
ג - הזמנת המאזינים לשפוט בין כורם לכרמו.
דברי פי הדוד:
ד - קושיות הכורם באזני השופטים.
ה-ו - הכרזת גזר-דינו של הכרם.
ז - מעשה הכורם וכרמו כמשל לקשר בין ה' וישראל.
עיון נוסף בלשון הכתוב יעלה, כי מעין שלושה סימני-דרך מתבלטים בקטע. כל אחד מהם מצביע על מפנה בדרך; כל אחד מרמז ב-"נא":
"אשירה נא" (פסוק א)
"שפטו-נא" (פסוק ג)
"אודיעה-נא" (פסוק ה)
תחילה מובלים השומעים אל מחוץ למסלול חיי המציאות היומיומית; הם נישאים אל עולם השירה, עולם הצלילים והרזים – "אשירה נא…". אך הרוכבים על כנפי הדמיון מוטלים מן המרומים שעה שהם נקראים לשוב ולהצטייד בדעתם ובתבונתם – "שפטו-נא…" ואל התחנה האחרונה, אל אותה המסקנה ההגיונית שאליה ממאנים השומעים להגיע בעצמם, אליה ואף אל מעבר לה, אל תוצאותיה הגורליות מוליך אותם הנביא לבסוף בעל כורחם – "ועתה אודיעה-נא…"
המתבונן אל שלושת התמרורים בהקשרם, ב"דרך" שבה הם ניצבים, יווכח, כי צעד בצעד מתקדם המדבר אל מטרתו. באופן אמנותי מתגלה הכוונה הנסתרת, באין אומר ואין דברים מפורשים, בהדרגה ובהתמדה. מסכה אחר מסכה קורע הנביא מעל פניו ומעל פני גיבוריו, עד חשפו לגמרי פני כולם. וככל שהוא מגלה את עיקר כוונתו, כן מחמיר קולו והולך, החל מפנייתו אל מאזיניו לשפוט בין כורם לכרמו, המשך בעשותו את בעל-הדין לשופט ובדילוגו על ספק-הדין, וכלה בציוויו על העבים.
הצורה הספרותית הריטורית העומדת לו לנביא בביצוע כוונתו היא צורת המשל. בגללה מכנים את הקטע על-פי-רוב בשם: משל הכרם. הלוא באמצעות הלבוש הריטורי מחפה הנביא על כוונתו הכמוסה עד שיוקיע את החטא אל מול פני החוטא, לעיניו. בהביט איש יהודה אל הכרם המכזיב, יגלה לבסוף את עצמו כבראי, וכך על כרחו יווכח בחטאו. זו מטרתו הראשונה של הנביא המוכיח. דברי הנביא על הדוד וכרמו ממחישים את היחס בין ה' לעמו בדרך משל, משל המקבל את הסברו המפורש בפסוק האחרון של היחידה. ונאה הוא הכרם להמשיל בו את הזיקה בין ה' לעמו. לציבור של גפנים משול ישראל. מה שורק זה אינו צמח-בר אלא גזע משובח, תוצאה לתרבות חקלאית משוכללת, אף ישראל כן. ומה שורק זה שזכה לטיפול וטיפוח, בפריו ייבחן, אף ישראל כן.
ובכל זאת מפוקפק הוא השם 'משל הכרם' ככותרת לקטע. מה משמע המלה 'משל'? בפינו משמשת המלה מונח כולל להשוואה לסוגיה ולצורותיה. לפי זה אין השם 'משל' מגדיר את צורתו הספרותית המיוחדת של הקטע. משל מן הסוג המונח לפנינו ידוע בספרות הכללית במונח פרבולה. הפרבולה באה להאיר הכרה מוסרית (דתית) על-ידי אנלוגיה[הקבלה, השוואה] סיפורית מתחום אחר. אנלוגיה זו אינה חופפת את המודגם בכל פרטיו כי אם בנקודות אחדות, עיקריות, בלבד. בניגוד למשל אין הפרבולה מתייחסת אל האובייקט המודגם בקשר ישיר, מפורש (כמו ש… כך…), אלא היא רק מאפשרת את השתקפות האובייקט המודגם בהיותה עלילה עצמאית.

פרבולות אחרות במקרא הן, לדוגמא: שמואל ב יב, א-ד; שם יד, ה ואילך. הדוגמאות הנזכרות אינן נקראות במקרא בשם המתאר את סוגן הספרותי, לא בשם משל ולא בכל שם אחר. הכינוי 'משל' אמנם מצוי במקרא גם במובן של סיפור מדומה הבא ללמד לקח, כגון יחזקאל יז, ב ואילך; כד, ג ואילך, אולם ההקשר שם מעיד, כי 'משל' משמע במובן של סיפור אליגורי דווקא. ברם, 'משל' שכיח יותר במקרא בשתי הוראות אחרות: (א) פתגם, אימרה רווחת, כגון: שמואל א י, יב; כד, יד; יחזקאל טז, מד; משלי א, א; כה, א. (ב) נאום, דיבור מליצי, כגון: במדבר כג, ז ואילך; שם, יח ואילך; כד, ג ואילך; איוב כז, א ואילך; כט, א ואילך.
להסבר הפרבולה בישעיה פרק ה נוקטים פרשנינו לשון 'משל'. רש"י לפסוק ז דיבור המתחיל "כי כרם ה' צבאות בית ישראל":
לכרם הזה אתם משולים בית ישראל, כי כל מה שעשה לכרם הזה עשה לישראל.
ראב"ע לפסוק הנזכר, דיבור המתחיל "כי": "הנה פרש הנמשל בכרם". רד"ק משתמש במונח 'משל' בקביעות בפתיחת פירושו לפרבולות הנ"ל, כולל הפרבולה בישעיה פרק ה. אבל גם פרשנים שהמונח 'משל' אינו נזכר בפירושיהם, מסבירים את היחידה בישעיה ה' כספור אליגורי. בדרך זו מתפרשת היחידה כבר בתרגום הארמי.
אבל לא אליגוריה מונחת כאן לפנינו. הנביא מסתפק באיזכור נקודות ספורות, עיקריות, מתחום הנמשל (פסוק ז), כדרך הפרבולה. וזו הערת קרויס על ההסבר הראוי לקטע: "ודע כי אין מההכרח וגם אין מן היושר לפרש כל מאמר ומאמר מן המשל על אופן מוחלט, ודי אם נראה לנו לדעת על דרך כלל כי הכרם הוא בית ישראל". על הפירוש האליגוריסטי מחווה הפרשן את דעתו במלים "אין מן היושר". מסתבר, כי זו כוונת דבריו: מה שאינו מתבטא ביצירה, מה שאין היא מתכוונת להגיד – אין מן היושר לייחסו לה. ואמנם אינטרפרטציה המכוונת לפשוטו של הכתוב לא תפרש מקראות, כגון "ויעזקהו ויסקלהו" "על אופן מוחלט", אלא היא תראה בהם הגדם הבאים להבהיר ולהחיות את תמונת הכרם. לא כמפיצי אור על נקודה זו או אחרת בתחום הנמשל באו אותם המקראות, אלא הם באו כמפיצי אור בתחום עצמם, להמחשת התיאור של בעל הכרם הבונה את כרמו.
לצורת הפרבולה מצטרפת צורה אחרת המציינת נאומים נבואיים לא מעטים: צורה כדוגמת משא-ומתן משפטי המתנהל לפני השופט. דוגמאות לנאומים המנחים את צורת המשפט: ישעיה ג, יג-טו; מא, כא-כד; ירמיה ב, ה ואילך; הושע יב, ג ואילך; מיכה ו, א-ה. בעזרת צורה זו מבטא הנביא את ההכרה, כי ה' הוא שופט האדם. הנאשם נדרש לתת דין וחשבון על מעשיו. הוא גם מוזמן להגיש עצומותיו. לבסוף מתברר, כי הדין הנגזר על הנאשם הוא דין אמת, תוצאה למשפט שאיפשר לאדם להצדיק את עצמו. בפרקנו מציג המשפט בעל-כרם תובע. השופטים נקראים לחרוץ את הדין. בהיענותם לקראה ישיג הנביא את מטרתו השנייה: אחרי שהחוטא נוכח בחטאו באמצעות הפרבולה, הוא יודה בפירוש על חטאו באמצעות פסק-הדין. כמתחמקים נאלמים השופטים; אך במקומם פותח התובע ומדבר משפטים.
שתי הצורות הנזכרות המאפיינות את הקטע מתמזגות בדמות השירית, היא "שירת דודי לכרמו". האופי השירי מתבטא בכל אותם האמצעים האמנותיים, הסגנוניים והסטרוקטוראליים שהצבענו עליהם בדרך עיוננו. ואת היצירה המעוצבת בלשון של שירה מפעם הנביא גם בקול של שירה: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו". מה טיבה של "שירת דודי לכרמו"? אילו אסוציאציות עוררו המלים הראשונות, מלוות הצלילים, באזני השומעים ובלבותיהם? האמנם ציפו לשירת אהבה? החשבו את המזמר לשושבין אשר שר במקום ידידו את שירת החתן לכלה? ואולי העלו צלילי הפתיחה בת-קול של שירה עליזה אשר תרנן בכרמים בימות הבציר? אין בנבואה תשובה על שאלותינו אלה. לפי הכתוב שלפנינו מנעים הנביא שירת ידידות. הוא שר את השיר שידידו חיבר על כרמו. המשורר הוא כורם, ומולדת שירו – הכרם. הפתיחה מביעה אווירה של חיבה ורעות העוטה על יגיע כפים חרוץ, על שמחת יצירה בעבודת אדמה. בהמשך מתקדרים צלילי החדווה, ושירת הידידות משתנה לשירת הנאום הנבואי. השירה מרצינה והולכת עד היותה לשירת תוכחה מזעזעת. ואולם גם עתה היא שירה. אחרוני הצלילים – "למשפט…משפח, לצדקה… צעקה" – ממשיכים להדהד עת קולה של "שירת דודי לכרמו" כבר נדם. היא שירה רחבת אפיקים, גואה בזרמיה, זרמים בהירים וכהים, רוגעים ורוגשים – שירה בעיזוז גבורה רבת הגוונים והמשמעויות.
"שירה" הוא השם שבו מכתיר ישעיה את דבריו במו פיו: "שירת דודי לכרמו". והשם המלא שבפי הנביא מאיר אולי גם צד אחד ביחס שבין הנביא לאלוהיו. כל עוד לא ידבר בעל הכרם עצמו (פסוק ג), ידבר שליחו במקומו. בנכונות הוא הולך למען שולחו, בונה את כרמו, נוצר מטעו, הוגה תקוותו – וכואב את כאבו. הלוא בלכתו בשליחות, הוא עושה לידידו ודודו.



קטעים נוספים על משל הכרם:
אשירה נא לידידי : הפתיחה למשל הכרם של ישעיהו
אשירה נא לידידי : פניית בעל הכרם למאזיניו במשל הכרם
אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
אשירה נא לידידי : מבנה משל הכרם בספר ישעיהו
אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם