מעשה, מחדל וגנטיקה בשיר הכרם של ישעיהו מחבר: יהודה פליקס

חזרה3

מרובים הם משלי כרם ושירי כרם בתנ"ך, מהם קצרים, בצורת מטפורות ורמזים; ומהם בעלי יריעה רחבה, כגון משלי הכרם ביחזקאל פרק ט ופרק יז ובתהלים פרק פ. המקיף והמשוכלל ביניהם הוא שיר הכרם של ישעיהו (פרק ה), שבו ניתן תיאור ציורי, רב-גוני, על דרך גידול הגפנים בהרי יהודה. פרק זה הוא מושלם מבחינת תיאור מהלך העבודות שבכרם, ברם עיקר המשל הוא לכאורה בלתי מובן: כיצד זה קרה במציאות שנטיעה משובחת – שורק – מניבה יבול של באושים?
ישעיהו הנביא, שהיה בן-כרך ונמנה עם האצולה, הוא מן הנביאים המצטיינים ביותר בתיאור נוף הארץ וטבעה, והוא מן הבקיאים בין הנביאים במהלכי העבודה החקלאית. מסתבר כי היתה לו אחוזה חקלאית מחוץ לעיר והיה מעורב בחיי היום-יום של האיכר העברי, אותו תיאר בפרק כח כעדות נאמנה להשגחת ה' על עמו וכאנטיתיזה לניהיליזם של בני העיר.
נראה כי בדומה לצייר גדול, המקדים תרשים (סקיצה) לציורו, כך גם ישעיה הכין תרשים לשיר הכרם הגדול. כוונתי לפרק כז (ב-ה) 'ביום ההוא כרם חמר ענו לה; אני ה' נוצרה, לרגעים אשקנה, פן יפקוד עליה; לילה ויום אצרנה', ובהמשך בא האיום בהפקרת הכרם לשמיר ושית ואף בהשמדתו על-ידי הצתה.
מפורט ומשוכלל יותר מבחינה אמנותית שיר הכרם שבפרק ה. הוא מתאר מחזור שלם של שתים עשרה עבודות בכרם. אלה מוצגות בשני אופנים: המעשה והמחדל; האחד מונה את המעשים בהכשרת שדה הבור לכרם והשני מציין את המחדלים שהוליכו לקראת החזרתו של הכרם למצבו הראשוני – שדה בור המצמיח שמיר ושית. שני חצאי המעגל משלימים את המעגל. המחדל רומז למעשה החיובי בתנאים תקינים. וכך בצימצום לשון ובהימנעות מחזרות מתקבלת תמונה מושלמת של דרכי הכשרת הקרקע לכרם ועיבודו בהרי יהודה בימי ישעיהו.
השדה המיועד לכרם זה מיוחד במינו; הוא נמצא ב'קרן בן שמן', היינו חלקת-שדה פינתית, בעלת סיכויי פוריות גבוהים. המדובר בחלקה שבמדרגות ההרים, הנפגשות בערוץ, המנקז את עודפי המים של המדרגות לנחל שבעמק. בלשון המשנה קרויות פינות אלה 'ראשי מדרגות מעורבין' (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב', ה"ב, יז, ע"א, בתוספתא: שם, פ"א, ט:'ראשי שורות מעורבין'). זו חלקה קשה מאד להכשרה, באשר ברבות הימים נסחפו לתוכה אדמה ואבנים וגדלו בה צמחי בתה – שיחים ועצים, שקשה מאד לעוקרם; אך רב הוא הפוטנציאל החקלאי של שדה זה. בחלקה פרובלמטית (בעייתית) זו תלה הכורם תקוות מרובות - ולבסוף התאכזב מרות, באשר הכרם הניב 'באושים'.
נתעכב כאן בקצרה על הנמשל ל'קרן בן שמן':
ה'ידיד' – הבורא – יש לו כרמים רבים – 'שבעים אומות'. כרמים אלה ניטעו בחלקות רגילות, מהן אין ציפיות ליבול מיוחד במינו. מכל העמים בחר ה' בעם ישראל שיהא 'כרם ה'… נטע שעשועיו' ובחר לנטעו ב'קרן בן שמן' – היינו ארץ-ישראל, שהיא 'ארץ זבת חלב ודבש' – אך אדמתה מחייבת הכשרה יסודית. בה החליט לטפח את עמו, שנמשל ל'שורק', המובחר בזני הענבים, שיינם אדום – 'שורק', או 'כרם חמר' שהזכרנו.
נחזור עתה למהלך העבודות שבכרם, שסוכמו בטבלה (שבסוף המאמר). לראשונה מקצצים את הקוצים והשיחים שעלו בקרן בן שמן, אותם צמחים שהוזכרו במחדל – 'ואשיתהו בתה ועלה שמיר ושית'.
המעשה השני – 'ויעזקהו' – משמעו חפירה מסביב לעץ או לסלע על-מנת לעוקרם. במשמעות זו מצינו עזק, עזקה בספרות חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פד, ע"א).
לאחר שנתפנה השדה מן השורשים והסלעים בא המעשה השלישי – 'ויסקלהו' – ליקוט האבנים שבשדה.
אלה מצטרפות לסלעי העיזוק לצורך בניית הגדר. זו מגינה על הכרם מפני חדירת בהמה גסה, העשויה לרמוס את הגפנים; מכאן המחדל – 'פרץ גדרו והיה למרמס',הרומז למעשה הרביעי – בניית גדר האבנים.
מעל לגדר מניחים את הענפים הקוצניים של השמיר והשית. אלה משמשים כמשוכה, שתפקידה למנוע חדירת בהמה דקה לכרם ו'לבער' את עלי הגפנים וזמורותיהן. מכאן המחדל – 'הסר משכתו והיה לבער', הרומז למעשה החמישי – יצירת המשוכה. כדי שלא תועף ברוח – מניחים עליהם הענפים הקוצניים של המשוכה אבנים המצמידות אותם לגדר.
עתה לפנינו חלקה חפורה, מסוקלת וגדורה; וניתן לגשת לנטוע או לזרוע את הגפנים, המעשה השישי – 'ויטעהו שרק'; על פעולה זו נתעכב בהמשך.
השתילים הרכים היו מקבלים לפרקים השקאה, פעולה זו, השביעית בטבלה, נרמזה בנמשל 'ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר'. ביתר פירוט הוזכרה ההשקאה בשיר 'כרם חמר' שבפרק יז: 'לרגעים אשקנה, פן יפקד עליה'. אנו נפרש שהכורם חייב להשקות את גפניו 'לרגעים' –קימעא-קימעא, באשר עודף מים גורם לרקבון השורש, שבעקבותיו קיים חשש 'פן יפקד עליה' – שעליה של הגפן יחסרו, ינשרו. מי ההשקאה מקורם בבור המים לתוכו זורמים עודפי מי הגשמים. ואכן נמצאו בהרי יהודה בורות מים ליד מגדלי השמירה והיקבים.
בשיר הכרם מדובר על כרם במדרגות שבהרים, שבהם אין חורשים, הם 'ההרים אשר במעדר יעדרון' (ישעיה ז, כה). לאחר ששתילי הגפן מתחילים להתפתח יש לעדור ביניהם, זו הפעולה השמינית שהוזכרה במחדל – 'לא יעדר'.
מדי שנה בחורף זומרים את הזמורות ומותירים על הגזע 'עיניים' מעטות, מהן יבקעו הזמורות החדשות. הזמירה היא עבודה חיונית, בדומה לזריעה; ואכן התורה ציינה לגבי איסור עבודה בשביעית: 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר'. הזמירה היא הפעולה התשיעית, שהוזכרה במחדל – 'לא יזמר'.
בינתיים גדלות הגפנים ומתפתחות. בשלוש השנים הראשונות הכרם הוא 'ערלה', שפירותיו אסורים במאכל (ויקרא כז ג). להם רמז כנראה ירמיה (ב ה) בכתוב 'קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו'; פסוק זה מתקשר עם ההמשך 'ואנוכי נטעתיך שורק', שהוא כאמור תמציתו של שיר הכרם. בשנות העורלה מוריד כרגיל הכורם את ניצני התפרחת והוא מתכונן לשנה הרביעית, שבה מותר ליהנות מן הפרי. עתה יש לדאוג לשמירה על היבול; נעשית הפעולה העשירית – 'ויבן מגדל בתוכו' בניית מגדל השמירה – ה'שומירה' בלשון המשנה (תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פ"ה מ"ג; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, סח ע"ב). מגדל זה, שכמותו שרדו רבים באיזורים ההרריים של הארץ, עשוי מאבני העיזוק ומאבני המחצב של בור המים הנ"ל ושל היקב, שהוזכר בפעולה האחת-עשרה: 'וגם יקב חצב בו'.
את רשימת הפעולות והמחדלים מסיים הבציר – 'ויעש באושים'. כדי להבין תופעה זו, נחזור לפעולה השישית 'ויטעהו שרק'. כרגיל מרבים את הגפנים על-ידי ייחורים, בכגון זה הפרי המתקבל זהה בתכונותיו לצמח האם. ברם במקרה דנן העדיף הכורם להרבותו על-ידי זריעת חרצנים של זן מובחר. רק במקרה זה תיתכן האכזבה שהפרי יהיה שונה בהחלט מהוריו, באשר בכגון זה אפשר שהעינב ממנו נלקח החרצן הוא יפה וטעים אך היתה בו האבקה זרה, וזו תתבטא רק בגפנים בדור הבא. וכך אמנם סיכם ירמיהו (ב כא) את שיר הכרם: 'ואנכי נטעתיך שורק, כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה'. המונח 'נטע' מצוי בספרות חז"ל לגבי זריעת זרעי אגוז, דלעת, פול וכדומה (דנתי בדבר בספרי על החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 129). ואיסור כלאי הכרם הודגם ב'הזורע חרצן ושעורה' (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פב, ע"ב; ותלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פ"ג, ו ע"ג). בזריעת חרצן יש גם ייתרון מסויים באשר השורש של הנבט מעמיק לחדור והצמח משתרש היטב. אך כאמור קיים כאן הסיכון של קבלת ענבים שונים מן הצמח שממנו נלקחו החרצנים.
המדובר באיכר שהחליט לזרוע כרם מובחר של ענבים מזן משובח. מודע לאפשרות של קבלת 'סורי הגפן נכריה', הוא תר אחרי ענבים משובחים ש'ייחוסם' ברור, לכן חיפשם במקום מבודד, שלא היה בו חשש של הכלאה זרה. מעין דברי הושע (ט י): 'כענבים במדבר מצאתי ישראל'; ושם, טו יז: 'ונתתי לה את כרמיה משם' (מן המדבר, ראה להלן). חרצני ענבים אלה נזרעו בחלקה מובחרת – אך הכרם הכזיב בהניבו 'באושים' או 'סורי הגפן נכריה'.
מכאן למשמעות 'ויטעהו שרק… ויעש באושים'. שורק משמעו אדום, בדומה לחֶמֶר. הכורם זרע חרצנים של גפנים מזן שיינו אדום (ומתוק). ברם כאמור, בגפן המתפתחת מן החרצן עשויים להופיע גנים זרים – 'סורי הגפן נכריה' בלשון ירמיהו, בין שנגרמו על-ידי האבקה זרה ובין בהופעת גנים רצסיביים - אטוויסטים – של ההורים, אף מלפני דורות. הענבים שהתפתחו בכרם היו 'באושים', מן המקורות אנו למדים כי הכוונה לענבים שגוונם לבן-ירקרק, כענבי בוסר (ויינם חמוץ).
ה'בוסר' הוא ענב בלתי בשל, קשה וחמוץ. במהלך גדילתו הוא מתמלא נוזלים, מצב זה קרוי בלשון המשנה – 'יזחילו מים': הענב נעשה שקוף – בלשון המשנה: מְגַרֵעַ - שגרעינו ניכר מבחוץ (שביעית פ"ד ה"י). דרגת הבשלה זו נקראת גם 'הַבְאָשָׁה'. וכך שנינו במשנת מעשרות (פ"א, ב; כתב-יד ליידן של משנת הירושלמי): 'מאימתי הפירות חייבים במעשרות… הענבים והבאושים – משיבאישו'. והירושלמי (שם מח ע"ד) מסביר 'משיקראו באישה… והיא שתהא חרצנה שלהן נראית מבחוץ'. יש ענבים שזה מצב הבשלתם הסופי, הם ה'באושים' שבפרקנו, כלומר ענבים שאינם מאדימים ואין אפשרות להתקין מהם 'חמר' – יין אדום ומתוק.
הנמשל הוא עם ישראל: שה' בחר באברהם להקים ממנו עם סגולה; מבני אברהם נבחר יצחק; ומבניו בחר ה' ביעקב-ישראל. לאחר ברירה זו ירדו בני יעקב מצרימה והיו לגוי שנמנע מלהיטמע בין המצרים. ובהמשך חי עם ישראל בבידוד ארבעים שנה במדבר. ומשם 'גפן ממצרים תסיע', כמתואר בפרק פ שבתהלים. גפן זה הובאה לארץ, וזו התפתחה בארץ בצורה יוצאת מן הכלל, אך הסיום היה מר – 'פרצת גדריה וארוּהָ כל עוברי דרך'. אכן, עם-הבחירה היה 'עם קשה עורף' כאותו 'קרן בן שמן'. הופיעו בו גם התכונות השליליות של אבות קדמונים (כגון תרח) וכן הגנים של ה'ערב רב', של תושבי הארץ וכובשים שדמם התערב בעם היהודי ברצון או באונס. וכבר ציין יחזקאל (טז ג) 'אביך האמרי ואמך חתית'.
גדולה היא אכזבת הכורם מכרם זה שעשה באושים, אף שכה הרבה לטרוח בו. ביאושו עולה אצל בעל הכרם המחשבה לעקור את הכרם או להשמידו. רעיון זה הועלה בשיר 'כרם-המר' שבפרק כז: 'מי יתנני שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד'; כלומר ברגע של זעם עלתה המחשבה של שריפת הכרם עם הקוצים שעלו בו. ברם, בשיר הכרם המשוכלל דחה הנביא אפשרות זו: הכורם מסתפק בהזנחת כרמו כדי שיחזור למצב 'בתה' ועלה שמיר ושית'.
בחזון הקדשתו לנביא (פרק ו) מדמה ישעיהו את עם ישראל, שנותרה ממנו רק 'עשיריה'-'כאלה וכאלון אשר בשלכת - מצבת בם'. הנביא מתייחס כנראה לעצים ענקיים וזקנים,שגדלו לפנים במקום הנקרא 'שלכת' (דברי הימים א' כו יז); עתה הם יבשים, נגדעה צמרתם, ונותרה מהם רק 'המצבת' – הגֶדֶם. והנה התחיל זה להצמיח 'זרע קדש' - ענפים חדשים ורעננים. נראה לנו כי המשך נבואה זו הוא פרק יא: 'ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה'. בנבואת ייעוד זו שונה ישעיהו מירמיהו שבפרק הקדשתו לנביא (פרק א) העלה את הרעיון של עקירת הרע משורשו, באשר נגזר עליו לנבא 'לנטש… ולנטוע'.
בשיר הכרם משאיר הנביא סיכוי לכרם, בחינת 'כי יש לעץ תקוה, אם יכרת – ועוד יחליף' שבאיוב פרק יד. ישעיה משאיר פתח תקווה לכרם שהכזיב, שיתחדש, כגון על-ידי הרכבה של נצר חדש על גבי הכנה הישנה, מעין חזונו של יחזקאל על הרכבת עץ יהודה על עץ אפרים (יחזקאל לז, יז-יט) והרכבה זו תצמיח 'שורק'. ואפשר שהנביא צפה שאותם ענבי באושים, משינבטו חרצניהם, יצמיחו 'זרע אמת' – שיניב 'שורק' – אפשרות סבירה מבחינה גנטית.
מחזור העבודה שבשיר הכרם:
1. המחדל: 'ואשיתהו בתה ועלה שמיר ושית'
רומז למעשה: עקירת הקוצים שעלו בשדה
2. המעשה: 'ויעזקהו'
פשרו: עידור עמוק לעקירת הסלעים
3. המעשה: 'ויסקלהו'
פשרו: סיקול השדה מאבנים
4. המחדל: 'פרוץ גדרו'
רומז למעשה: בניית גדר האבנים
5. המחדל: 'הסר משוכתו'
רומז למעשה: התקנת משוכת הקוצים של הגדר
6. המעשה: 'ויטעהו שורק'
פשרו: נטיעת הגפן ליין אדום
7. המחדל: 'אצוה מהמטיר עליו מטר'
רומז למעשה: השקיית-עזר של הגפנים
8. המחדל: 'לא יעדר'
רומז למעשה: עידור בין הגפנים
9. המחדל: 'לא יזמר'
רומז למעשה: זמירת הגפן בחורף
10. המעשה: 'ויבן מגדל בתוכו'
פשרו: בנית מגדל השמירה
11. המעשה: 'יקב חצב בו'
פשרו: חציבת היקב
12. המחדל: 'ויעש באושים'
רומז למעשה: בציר הענבים