הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אמריקה > אמריקה הצפונית


וושינגטון של הפסיפיק
מחברת: נטע חיזי-דגני


טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
חזרה3

בשעה 08.30 בבוקר, ה-18 במאי 1980, הרעישה התפרצות עצומה את מדינת וושינגטון, הר הגעש סנט הלן (Mt. St. Hellen), השוכן בלבה של מדינת וושינגטון שילח לאוויר מטרות עפר שהגיעו לגובה של יותר מ-30 ק"מ. כשני מיליארד מטרים מעוקבים של סלעים, שהם כארבעה מיליארד טון עפו מפסגתו. טמפרטורות של כמה מאות מעלות נמדדו במרחק 25 קילומטר מההר, 57 איש נהרגו, 220 בתים נהרסו, 5,000 איילים, 300 דובים ומיליוני עופות נקברו חיים.

הדף ההתפוצצות, שעצמתו הייתה פי 500 מזו של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, שיטח מיליוני עצים, ומדינת וושינגטון כולה כוסתה מעטה אפור של אפר וולקני. היום, 16 שנים אחרי, נשאר ההרס כאנדרטה לכוחו ולעצמתו של הטבע. ההתפרצות לא הפתיעה את תושבי האזור: שרשרת של הרי געש מושלגים מעטרים את נופיה המקסימים של מדינת וושינגטון, וכמעט כל תושב רואה בחלונו את אחת הפסגות המושלגות כתזכורת לכוחם של איתני הטבע. הר הגעש סנט הלן שידר לפני התפרצותו אלפי "אותות מצוקה", בעיקר רעידות-אדמה בדרגות מעל 5 בסולם ריכטר. רוב תושבי האזור פונו, אך חלקם מיאנו להאמין בהתפרצות והעדיפו להיקבר תחת בתיהם ולא להיכנע לאיתני הטבע. אחד מהם, הארי טרומן, ישיש בן 83, נקבר עם 16 חתוליו. בין הקורבנות היו גם צלמים, גיאולוגים ומשוגעים לדבר שהמחזה המרהיב השכיח מהם את הסכנה. למרות הידיעה שההר עלול להתפרץ ולמרות הניסיונות להרחיק סקרנים מההר, היו הנזקים כבדים. עיקר הנזקים לנפש ולרכוש היו ממפולות שלג ובוץ מלוות באבנים לוהטות, שהידרדרו במהירות למרחקים עצומים וכילו את כל העומד בדרכן. עד שעה 15:00 עלו מימיו של נהר המרוחק כ-30 ק"מ מההר בכשמונה מטרים, סוחפים עמם גזעי עצים, מבנים וגשרים. גשריו העצומים של Highway 5 התמלאו עפר ובוץ, ואמניות ענקיות ששטו בנהר קולומביה נתקלו בזרמי בוץ אדירים. שני מיליארדי טונות של אפר וולקני שנזרקו השמיימה, התפשטו לכיוון מזרח במהירות של 1,000 קמ"ש, והגיעו למרחק של 1,500 קילומטר. עלטה כיסתה ערים הרחוקות עשרות קילומטרים מההר, ופנסי הרחוב המוארים אוטומטית עם חשכה, נדלקו באישון יום. ביום שלמחרת שקט ההר והחל איסוף השברים.

מדינת וושינגטון שוכנת בפינתה הצפון-מערבית של ארצות-הברית. גודלה בערך פי שבעה משטח מדינת ישראל, והיא מאוכלסת בפחות מחמישה מיליון תושבים. היא חצויה לאורכה על-ידי שרשרת הרי קסקייד (Cascade Mts) המשוננים, שבמזרחם ערבות שטוחות, המיושבות על-ידי חוות ענקיות ובמערבם חופי האוקיינוס השקט.

עד בואו של האדם הלבן הייתה זו ארצם של האינדיאנים. אלה הגיעו, ככל הנראה, לאלסקה מאסיה בתקופת הקרח האחרונה, כאשר הים הרדוד במיצרי ברינג אפשר קשר יבשתי. משם הם נדדו דרומה ואכלסו את היבשת. בוושינגטון מצאו האינדיאנים אקלים נוח וממוזג, ושפע דגי סלמון ולווייתנים שהפכו חלק בלתי נפרד מתפריטם. סיאטל, העיר הגדולה בוושינגטון, שהייתה במקורה שטח אינדיאני (שבט הסוקואמיש – Suquamish), נקנתה מהאינדיאנים בידי האדם הלבן.

במכתבו לנשיא ארצות-הברית דאז (1853), פירס, מבקש הצ'יף סיאטל (שעל שמו נקראה העיר) מהאדם הלבן שלא ישחית את יפי הבריאה בו זכתה מדינת וושינגטון:

"הצ'יף הגדול בוושינגטון שולח הודעה כי הוא מבקש לקנות את אדמותינו. הצ'יף הגדול שולח לנו גם מילות ידידות ורצון טוב. יש לו צורך מועט בידידותנו כתמורה. אולם אנו נשקול את הצעתו, כי יודעים אנו, שאם לא נעשה זאת – יוכל האדם הלבן לבוא עם רובים ולקחת את אדמותינו. אם נסכים – יהיה זה כדי להבטיח את השמורה אשר הבטחתם לנו. שם אולי נוכל לחיות את ימינו הקצרים, כשם שנרצה. עת ייעלם האיש האדום האחרון מפני הארץ, והזיכרון יהיה רק צל ענן חולף על פני הערבה, עדיין יישאו החופים האלה והיער הזה, את נשמת בני עמי, אשר אהבו את הארץ הזו, כשם שיאהב הרך הנולד את פעימת לב אמו... אם נמכור את אדמותינו – אהבו אותן, כפי שאהבנו אותן אנחנו. שמרו עליהן כפי ששמרנו אנחנו. זכרו במוחכם את זיכרון האדמה, כמו שהיא ביום בו אתם לוקחים אותה. ובכל כוחכם, בכל עצמתכם, ובכל לבכם – שמרו אותה למען ילדיכם ואהבו אותה, כפי שאלוהים אוהב את כולנו". (מכתבו של הצ'יף סיאטל משמש היום כמוטו של ארגונים ירוקים רבים הדואגים לשימור הסביבה ולשמירת הטבע.)

כצפוי, נאלצו האינדיאנים בסופו של דבר למכור את אדמתם, ברוב המקרים לא נתקיימו ההבטחות שניתנו להם וחלק גדול מהשמורות המיוחלות לא הוכרז. כיום, יש במדינה 22 שמורות שהן שטח אינדיאני, שהכניסה אליו מצריכה אישור.

גלות לאי מבודד באלסקה היא עונשם של שני ילדים אינדיאנים שהיכו אדם זקן. השמורות האינדיאניות מתנהלות כמעין מדינה בתוך מדינה. תושבי השמורות משוחררים לרוב מתשלום מסים, ולזקני השבטים זכויות לשפוט ולהכריע בענייני הקהילה. אם דינם של אותם שני ילדים לא ימוצה, הם יועברו לידיו של בית-המשפט האמריקני. מיותר לציין שהציוויליזציה המערבית גרמה עוול רב לקהילה האינדיאנית. מעבר לדיכוי ולהרג, סבלו האינדיאנים ממחלות "העולם הישן" שהביא עמו האדם הלבן, כגון שפעת ואבעבועות שחורות. כיום הפך הכוהל לאחד מהתחלואים העיקריים של קהילת האינדיאנים.

הסכמי הלום שנכפו על האינדיאנים בשנות החמישים של המאה הקודמת, וגזלו את אדמותיהם, הם היום נושא לוויכוח משפטי מחודש. תביעות משפטיות רבות בנושא הבעלות על שטחים, על מקורות מים ובעיקר על זכויות דיג מוגשות ביום כנגד הממשל האמריקני. בשנת 1974 פסק שופט בית-המשפט המחוזי, ג'ורג' בולדט, שהאינדיאנים זכאים לחמישים אחוזים ממכסת דיג הסלומון במדינה (עד אותה פסיקה הם הורשו לדוג 10-15 אחוזים מהמכסה השנתית של מדינת וושינגטון).

הפסיקה לא נתקבלה בברכה, דייגים לבנים ירו באינדיאנים וסירות אינדיאניות נותקו מהמזחים. אולם האינדיאנים חשו שעוול של שנים תוקן, עת הוחזרו לעמם זכויותיו ההיסטוריות ומקור פרנסתו העיקרי. זמן לא רב אחר-כך, כשנרגעו העניינים והפסיקה קיבלה תוקף מעשי, הפכו 70,000 האינדיאנים המאכלסים את מדינת וושינגטון לאזרחים שווי זכויות, כשתרבותם ומורשתם מטביעים חותם על מדינתם.
בקשתו של צ'יף סיאטל הישיש מובנת, שכן מדינת וושינגטון היא מהיפות שבמדינות: ערבותיה אינסופיות, הריה גבוהים ומושלגים, חופיה מצוקיים ומסתוריים, ובימה עטור האיים מקפצים לווייתנים.

נופה של המדינה עוצב על-ידי טקטוניקת הלוחות, הגורמת לפעילות גיאולוגית אינטנסיבית. התנגשותה החזיתית של יבשת אמריקה עם לוח האוקיינוס השקט גרמה ועדיין גורמת לאי-שקט לאורך כל חופיה המערביים של היבשת. בקליפורניה מתפרץ רוב הדף ההתנגשות ברעידות אדמה, בדרום אמריקה נוצרו הרי האנדים, ואילו מדינת וושינגטון נחצתה לפני כמה עשרות מיליוני שנים על-ידי התרוממות שרשרת הרי הקסקייד. ההרים האלה אינם גבוהים בהרבה מהחרמון, ובכל זאת בעטיים סובלים נופיה של מדינות וושינגטון מ"פיצול אישיות": המדינה נחלקת לשניים – זו הערבתית והבלתי מיושבת שנופיה משתרעים מאות קילומטרים מזרחה, וזו המושלגת, עתירה האגמים ויערות-העד שעל חופיה הוקמו ערים רבות.

לפני כמיליון שנה "נכנע" קרום כדור-הארץ ללחץ המעטפת, והתפרצויות מגמתיות לאורך אותו קו חלש וסדוק "עיטרו" את הרי הקסקייד בקונוסים געשיים, שפסגותיהם מגיעות לגובה רב. הר רנייר שפסגתו 4,800 מטר, הוא הר-געש מבודד שלראשו כיפת שלג-עד. ההר צופה על בתיה של סיאטל, ופסגתו היפהפייה ניבטת מכל פינה בעיר. בחורף שבין 1955-1956 כיסו את פסגתו לא פחות מעשרים מטרים של שלג(!), וברוב ימות השנה חסומה הגישה לפסגתו. גם ההר הזה כמו הרבה הרים גבוהים ומושלגים גבה לא מעט קורבנות, בעיקר של הרפתקנים שניסו לכבוש את פסגתו. האינדיאנים שקראו לו "טהומה" (Tahoma), ראו בו הר קדוש ולא העזו לטפס עליו. ממה הם פחדו לא קשה לנחש. כמו הר סנט הלן, גם הר אדם, הר רנייר והר בייקר עלולים להפתיע. מעט לפני התפרצותו של הר סנט הלן, "הרעיד" הר בייקר את סביבתו הקרובה. למרבה הפלא גנב סנט הלן את ההצגה אולם עדיין לא ידוע מה צופן העתיד ולטבע, כידוע, דרכים משלו. סיאטל עצמה ספגה בשנים האחרונות לא מעט רעידות-אדמה, עצמתן אמנם לא זכתה לפרסום, אבל אין ספק שהאזור פעיל מבחינה סייסמית. בשנת 1949 פקדה את העיר רעידה בדרגה של 7.2 בסולם ריכטר ואת הרי הקסקייד לבדם פוקדות מדי שנה 6,000 רעידות-אדמה.
עיקר הסכנה הנשקפת לריכוזי אוכלוסייה מהתפרצויות געשיות אינו הלבה הרותחת, המכלה באיטיות אזורים נרחבים (קצב זרימתה של לבה הוא יחסית איטי ולכן ניתן להספיק לברוח מפניה), אלא מפולות בוץ ואפר שלעתים נזרקות השמיימה ומכסות בתוך דקות אזורים עצומים במעטה שחור. התפרצות מן הסוג הזה קברה והחריבה את פומפיי והרקולונום שבאיטליה. על-פי ההשערה הרווחת שבוודאי מרגיעה מעט את תושבי סיאטל, גם אם יתפרץ הר רנייר, יינשא רוב האפר הוולקני עם כיון הרוח אל המזרח, וכך ישפר גורלה. אולם דאגנות יתר הייתה ועודנה נחלתם של האמריקנים. בבית-הספר בוש שבסיאטל, נדרש כל תלמיד להכין "תיק רעש" (Earthquake bag), שנשאר בבית-הספר ומכיל בגדים חמים ומספר תמונות של המשפחה, למקרה של אסון כהתפרצות געשית או רעידת-אדמה.

נופם המחודד והמשונן של הרי הקסקייד עוצב בראש ובראשונה על-ידי התרוממותן ושבירתן של שכבות סלע עצומות. בהמשך עוצבו פני השטח על-ידי תנועת קרחונים. לפני 20,000 שנה, בתקופת הקרח האחרונה, כיסו קרחונים את פסגות ההרים. מפאת משקלו העצום של קרח, שהצטבר במשך שנים, גלש הקרחון במורדות ההרים, כשהוא גורר עמו סלעים ענקיים. הקרח והסלעים חרצו בנוף, פילסו עמקים תלולים (עמקי-U) ופערו בורות ענקיים שלימים הפכו אגמים.

הסלעים שנגררו בשולי הקרחון תוחמים את המישורים בחומות סלע הנקראות מורנות (morains). עם התחממות כדור-הארץ, עת החלו הקרחונים להפשיר, נחשפו סלעי הקסקייד למשב הרוח ולפי הגשם והנהרות, שהמשיכו את הבלייה במקום בו נעלמו הקרחונים. גם היום, בעידן של התחממות, מכסים כ-300 קרחונים את פסגות הרי הקסקייד. שרשרת ההרים הזו מכילה למעשה את רוב (80%) קרחוני ארצות-הברית למעט אלה של אלסקה.



במרחק שעתיים נסיעה מסיאטל שוכנים אגמים תכולים, פסגות לא נודעות, וקרחונים שחלקם ודאי לא נכבש מעולם. זוהי ארצם של הדובים, עזי הרים, האיילים והטיילים – בין הפסגות, שרובן שמורות טבע, פזורים מסלולי טיול רבים.

התרוממותם של שרשרת הרי הקסקייד השפיעה גם על תופעות אקלימיות. מזרחה של מדינת וושינגטון עד נהר קולומביה, הוא אזור ערבתי וצחיח (כמויות הגשם לא גבוהות בהרבה מאלו שבצפון הנגב), ההרים חוסמים את דרכם של העננים העולים מן האוקיינוס ויוצרים "מדבר בצל גשם". הגשם שנמנע מהמזרח מעשיר במימיו את המערב וכמות המשקעים מגיעה עד 4,600 מ"מ(!) בשנה בחצי-האי אולימפיק וכך משובצים בנופיה של מערב וושינגטון מרבדי שרכים ויערות-גשם שאופייניים לאקלים טרופי (ולא ממוזג).

האקלים באזורים המיושבים סמוך לאוקיינוס נוח, החורף לא קר במיוחד והשלג מועט. אם תשאל תושב סיאטל טיפוסי מה מזג-האוויר האופייני לעיר, אין ספק שתשובתו תהיה: "רטוב" (אגב, העובש הפך פה ל"פרח" לאומי...). ימי הגשם בסיאטל אמנם רבים, אך כמות המשקעים כאן פחותה מזו של שיקגו וניו-יורק. הסברה הרווחת היא שתושבי האזור הוציאו "שם רע" לעירם, כדי שלא יגיעו אליה יותר מדי תושבים חדשים. הסטטיסטיקה, בכל אופן מראה שסיאטל היא תחנה אחרונה עבור רוב תושביה, וחלק נכבד מאלה שעברו לגור בסיאטל מצאו בה בית-קבע.

למרות שהיא שוכנת בפינת המדינה אין ספק, שסיאטל ופרבריה הם לבה של מדינת וושינגטון. אינני חובבת ערים גדולה, אבל סיאטל שינתה משהו בגישתי. סיאטל היא עיר הררית (בדומה לרומא היא הוקמה על שבע גבעות), ממזרחה הר רנייר ושרשרת הרי הקסקייד, ממערבה האוקיינוס השקט ובאופק ההרים של חצי-האי אולימפיק. יש בה שפע אגמים, שלמרות מיקומם באזור אורבני מפותח, ניתן לשחות במימיהם. שכונותיה של העיר נראות לעתים כג'ונגל שממנו מבצבצים גגות רעפים אדומים. זו עיר נקייה וקרירה שכל רחוב בה הוא נקודת תצפית מקסימה. יש בסיאטל משהו צעיר, מאוד לא אמריקני, לא מצועצע.

האדם הלבן הראשון שהגיע לאזור סיאטל היה ספן יווני שהפליג בשנת 1592, בדיוק מאה שנה לאחר גילוי אמריקה, תחת השם חואן דה פוקה (Juan De Fuca) לאורך חופיה של וושינגטון. דה פוקה טען שמצא מעבר ימי מחופי מדינת וושינגטון ועד לאוקיינוס האטלנטי. מגלי עולם בתקופת מאוחרות יותר אכן מצאו מעבר ימי, אולם הוא הוביל לפיוג'ט סאונד (Puget Sound), מפרץ צר וארוך (אורכו 160 ק"מ), הדומה בצורתו לפיורד ומסתיים מעט דרומה מהמקום בו שוכנת כיום סיאטל. בהמשך הגיעו לאזור משלחות ספרדיות, אנגליות ואפילו רוסיות, כולן במטרה לזכות בחזקה על ארץ לא נודעת.

סיאטל עצמה נוסדה בשנת 1851 על-ידי 22 אנשים, שתכננו להקים בה את "ני-יורק של החוף המערבי", והתפרנסו בעיקר מתעשיית העץ והפחם. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, מנתה אוכלוסייתה כבר כמה רבבות תושבים, וסיאטל הוכרזה כעיר.

מעט לפני כן הוקמה בסיאטל אוניברסיטת וושינגטון. המורה הראשון של האוניברסיטה, אסא מרסר, זכור כיום לאו דווקא בגלל כישוריו הפדגוגים, אלא בגלל תעוזתו וחוצפתו. אחת מבעיותיה של העיר באותה תקופה הייתה מחסור בנשים... מרסר לא התבייש, נסע לניו-אינגלנד שבמזרח היבשת, ושכנע רווקות ואלמנות מלחמת העצמאות האמריקנית, להתלוות עמו לסיאטל. למרות הקשיים, שהקשה מכולם היה פרסום ב-New York Herald, על-פיו כל גברי סיאטל הם גסי רוח ונשיהם תהפוכנה עקרות-בית, הצליח מרסר להביא לעיר 57 נשים צעירות. הללו כונו "נשות מרסר", ולימים הן התחתנו והקימו בית בעיר.

בסוף המאה ה-19, עת התגלו כמויות גדולות של זהב בקנדה ובאלסקה, פקדה ה"בהלה" את העיר. רבבות אבות עזבו את נשותיהם וילדיהם, ואפילו ראש-העיר התפטר והחל במסע צפונה בעקבות הזהב, מסע שרק מעטים התעשרו בעקבותיו. אוצרותיו הטבעיים של האזור אפשרו את גידולה המהיר של העיר, ובתחילת המאה ה-20 התווספה לאוצרות הטבע יזמתה של חברה לא מוכרת, חברת בואינג (שבמרוצת הזמן הפכה לחברת ייצור מטוסים אזרחיים הגדולה בעולם), להקים מפעל בסיאטל.

בשנת 1933 הפך מטוס הבואינג 247 למטוס הנוסעים הראשון שהעביר נוסעים (עשרה במספר) בנוחות ובמהירות (250 קמ"ש) ליעדם. יפן, שהיקף עסקאותיה כיום עם נמל סיאטל (ייבוא תוצרת חקלאית, ייצוא אלקטרוניקה) עומד על מיליארדי דולרים, הופצצה בזמן מלחמת העולם השנייה על-ידי מטוס הבואינג 29 B, שהטיל את פצצת האטום על הירושימה. בסוף מלחמת העולם השנייה העסיק המפעל כבר 50,000 עובדים, ותרם להגירה לעיר. בבואינג טוענים, שעד היום טוס במטוסיהם 2.5 מיליארד נוסעים, כמעט חצי מאוכלוסיית העולם.
כיום מהווים אולמות ייצור המטוסים של מפעלי בואינג יעד תיירותי מבוקש, ומדי יום יוצאים סיורים באתרי הרכבת המטוסים. המבנה בו ממוקם המפעל זכה לתואר המבנה הגדול בעולם, מבנה שידוע גם בחסכנותו: המנועים של מכונות הייצור מסיקים את הבניין בחורף, ובקיץ נפתחות הדלתות הענקיות ומזרימות לאולמות רוח קרירה.
בשנות השמונים גדלה אוכלוסיית סיאטל ב-18%, פי שניים מהממוצע בארצות-הברית, והיום מונה סיאטל מעל חצי מיליון איש, ופרבריה מונים עוד מיליון תושבים. האם מדובר בסיפור הצלחה? תושבים רבים בסיאטל יאמרו שהם מודאגים מגידולה המהיר, ומאיכות החיים שעלולה להיפגע. כבר היום נחצית סיאטל על-ידי אוטוסטרדות מכוערות הבנויות על גשרים עצומי ממדים. גשריו של 520 Highway, מהגדולים בסיאטל, "פוצעים" מרבדים של פרחי מים מרשימים ומקום-חיות של אנפות וברווזים סמוך לאחד מחופיו של אדם וושינגטון.
בזכות גישתם של רבים מתושבי סיאטל הרואים בפיתוח גורם משני לאיכות חיים, נחקקו המונעים בניית גורדי שחקים מעל 40 קומות (זו לא תהיה אם כן ניו-יורק של החוף המערבי). בספר תיירות מקומי מצוין שכ-89% מתושבי העיר גרים בה בגלל יופייה ובגלל הטבע שסביבה, וכ-21% טוענים שאחת מבעיותיה היא צמיחתה המהירה והעובדה שיותר מדי אנשים עוברים אליה.

בבית השוכן בלב יער, מסביב לגזע עץ שהוסב לשולחן, שבעים ממעדני סלמון, מצאנו עצמנו משוחחים על שלושת הנושאים המדוברים ביותר בסיאטל: מיקרוסופט, בואינג וסלמון. מרכזיהן של שתי מעצמות-העל מיקרוסופט ובואינג שוכנים בסיאטל. לא רחוק מכאן פותח ביל גייטס, בעליה המפורסם של מיקרוסופט, את "חלונות" ארמונו שזה עתה נבנה, וצופה על אגמיה של סיאטל. גדילתה המהירה של חברת מיקרוסופט (בשנת 1975 היה ביל גייטס פריק מחשבים בן 19, והיום הוא נחשב האיש העשיר בעולם), הפכה את סיאטל למרכז היי-טק מתפתח הקולט עובדים מכל רחבי היבשת.

הסלמון אינו רק תחום גסטרונומי חשוב בסיאטל, הוא גם מקור פרנסה. מיליוני דגי סלמון (אִלתית) חוזרים כל קיץ מהים לנהרותיה של מדינת וושינגטון. בסיאטל עצמה הוקם סכר המקשר בין שני אגמי העיר: אגם וושינגטון ואגם יוניון לבין הים. הסכר מאפשר ליאכטות לעבור מן המעגנים לחופי האגמים, אל הים. אולם בניית הסכר פגעה ביכולתם של דגי הסלמון לעבור לכיוון היבשת, ולכן נבנו למענם 21 מפלונים קטנים בשולי הסכר. בחודשי הקיץ ניתן לראות סלמונים מקפצים באותם מפלים.

בתקופת שהותנו בסיאטל היו כותרות העיתונים מלאים בתצלומיהם של מספר אריות-ים גרגרנים, שהתבייתו על מדרגות הסכר וניזונו מדגי הסלמון שנכלאו בין מדרגה למדרגה. הועלה חשש שגרגרנותם עלולה לפגוע באוכלוסיית הסלמון בנהרות הסובבים את האזור (יותר מחצי מיליון דגי סלמון לשנה עולים בסכרים!), ולכן הם נתפסו והועברו למקומות מרוחקים. אלא שכבר פעמיים הם הצליחו למצוא את דרכם חזרה לסכרים (שאגב, נקראים Locks and Dams) והיום מתלבטים בסיאטל אם להורגם או לא, התלבטות המסעירה את העיר השלווה.

סיאטל היא ללא ספק גן-עדן לאוהבי הים ומטעמיו, ובכלל, עושה רושם שהים ו"תכולתו" מהווים חלק נכבד מהווית העיר. זו אחת הערים שבה מספר היאכטות לנפש הוא מהגבוהים בעולם ועומד על כלי שיט אחד על כל 6 תושבים! זו עיר נמל גדולה, אשר ממנה מפליגות אניות משא מזרחה, אל צדו האחר של העולם, וזו נקודת מוצא למסעות דיג בואך אלסקה. סיאטל מוקפת איים וחצאי איים, הרבה מתושבי האזור חיים על חוף פרטי, (שערכו הכספי אינו עולה בהרבה על דירת יוקרה בתל-אביב), ונוסעים מדי יום לעבודה או לבית-הספר במעבורת. ומי שמעדיף ציוויליזציה יכול להסתפק בבית צף במרכז העיר ובסירת מרוץ או במטוס מים פרטי.

צי המעבורות של מדינת וושינגטון הוא הגדול מסוגו בארצות-הברית, מעבורותיו מעבירות כ-18 מיליון איש בשנה לרוחבו ולאורכו של מפרץ פיוגקט סאונד, שכן אין כיום אף גשר שחוצה את המפרץ הזה. מסיאטל ומסביבתה יוצאות מעבורות גם למקומות מרוחקים כאלסקה. המעבורת הראשונה מסיאטל לאלסקה הייתה אמורה להפליג בשנת 1887, אולם כיוון שרק שלושה אנשים התייצבו להפלגה, בוטל המסע. מאז הפכה ההפלגה לאלסקה יותר פופולרית, וכיום ניתן לעלות עם המכונית על מעבורת ולהגיע לאלסקה תוך יומיים-שלושה.

אולם סיאטל אינה עיר "מושלמת". כמו מערים אחרות בארצות-הברית גם ממנה לא נחסכה בעיית אלפי מחוסרי הבית ובעיית הפשע והעוני, אם כי אלה עדיין לא מגיעים לשיעורים הגבוהים שבערים כמו וושינגטון וניו-יורק.



בסיאטל יש ערב רב של עמים: אינדיאנים, אוריינטלים, שחורים ולבנים. העיר היא אחת מעשר ערים בארצות-הברית שאחוז האינדיאנים והאוריינטלים גבוה בהן ביותר. אחוז היהודים והשחורים בסיאטל לעומת זאת נמוך ביחס לערי ארצות-הברית האחרות.

כמו כל עיר אמריקנית ה"מצדיקה את עצמה", סיאטל נחלקת לעיר תחתית (Down Town (China Town, קריית האוניברסיטה שהיא אזור עמוס מסעדות וחנויות מוזרות, וביניהן חנויות למאובנים שבהן ניתן לקנות בסכום "פעוט" של כמה עשרות אלפי דולרים עצמות דינוזאורים או חטים מאובנים של ממוטות, וכמובן, Capitol Hill, אזורם של האמנים הצעירים ומקום מפגש להומואים. זהו אזור צבעוני, שוקק חיים, המזכיר מעט את שיינקין שלנו ביום שישי בשעות אחר-הצהריים.
לתרבות האינדיאנית השפעה רבה על נופה של סיאטל. העיר מלאה חנויות המוכרות אמנות אינדיאנית ובכל כיכר מרכזית, בו כניסה לרוב מרכזי הקניות ניצב עמוד טוטם (Totem) ענק.

נמל הדיג הוא פרי עמלם של "יורדי ים" אירופאים: יוונים, סלאבים, ובעיקר נורבגים (בסיאטל קהילה נורבגית גדולה), שהיגרו בעקבות אוצרות הים ובעקבות דגי הסלמון. שלל הדיג של מדינת וושינגטון עומד על 2.3 מיליוני טונות בשנה, קרוב למחצית השלל של כל מדינות ארצות-הברית.

צעירים רבים מכל רחבי העולם מגיעים לכאן, וביניהם פגשנו את ג'ון, צעיר אמריקני שהגיע מצדה האחר של היבשת בחיפושו אחר עבודה. לאחר ששוטט חצי שעה בין המזחים הענקיים ואניות הסחר הרוסיות, פגשנו בו שנית. הוא מצא עבודה על אחת מסירות הדיג, וכבר באותו לילה עמד להפליג לכיוון אלסקה. ביקשנו שישלח גלויה כאשר יגיע, ובתוך קצת יותר מחודש, קיבלנו גלויה מאלסקה הרחוקה. סביר להניח שאופיה המיוחד של סיאטל נובע מאוכלוסייה מעורבת, לא שמרנית, ומעט מנותקת משאר היבשת. זו עיר חברותית, מרגיעה, נעימה ותוססת. הייתכן שהנוף המרגיע הוא שהופך את העיר לנעימה? רבים מתושבי העיר עוברים כל בוקר "תרפיה" בהפליגם לעבודה על מעבורות, כששחפים וכלבי-ים מלווים את מסלולם, השאר, אלה התקועים בפקקים רואים את פסגתו המושלגת של הר רנייר ואת רכסי חצי האי אולימפיק.


מבט מהנמל אל קו האופק של סיאטל. צילם: גיל חיזי.


ממערב לסיאטל, מעבר למפרץ פיוג'ט סאונד שוכן חצי האי אולימפיק, שהוא הנקודה המזרחית ביותר בארצות-הברית (למעט אלסקה). חצי-האי הוא שמורת-טבע המוקפת עשרות קילומטרים של חוף פראי, שבתחומה יערות-גשם הנושאים לים, אגמי מים מתוקים בצד לגונות מלוחות והרים מושלגים. קו העצים מגיע עד לחופים המחוקיים ובשל בליית המצוקים על-ידי גלי הים מתמוטטים העצים על החוף. באופק בלב ים, בין הערפילים, מבצבצות אניות משא עצומות, המתחילות את מסען הארוך לכיוון מזרח אסיה ובין גלי הים הסוערים, בקרבת החוף מביטות עיניהם הסקרניות של כלבי-ים.
ההר הגבוה בחצי-האי, הר אולימפוס, מתנשא לגובה של כמעט שלושה קילומטרים ופסגתו מושלגת כל ימות השנה. הרי חצי-האי התרוממו מקרקעית הים לפני מיליוני שנה, כאמור, כאשר יבשת אמריקה נדחסה לכיוון הלוח של האוקיינוס השקט. בעבר היה חצי האי חלק בלתי נפרד מהיבשת, אולם קרחונים ענקיים ששטו במי האוקיינוס בתקופת הקרח האחרונה, פצעו את הנוף ויצרו מפרץ צר ארוך ועמוק (דמוי פיורד): הפיוג'ט סאונד, שהפריד בין חצי האי ליבשת אמריקה.
מוקף במים משלושה כיוונים, כשקרחונים עדיין מעטרים את פסגותיו, זכה חצי האי בזכות פירודו מהיבשת לאופיו הייחודי: מספר צמחים ובעלי-חיים אנדמיים לחצי-האי וביניהם מין של מרמיטה, השונה מבחינה גנטית והתנהגותית מקרוביו שביבשת, סנאי (Olympic chipmunk) וחפרפרת (Olympic mole) ייחודיים, ופרחים סיגליות (Flett’s violet) וחינניות (mountains daisy), שהבידוד מהיבשת גרם להם לפתח תכונות שלא קיימות בשום מקום אחר.
אין שלט המכריז על הכניסה ליער-הגשם, אולם כשנכנסים יודעים שאין זה עוד יער רגיל. יערות-הגשם של חצי האי זוכים ליותר מארבעה מטרים מים בשנה. ההרים הגבוהים מגינים עליהם מפני סערות קשות, והטמפרטורות בדרך-כלל לא יורדות מתחת לנקודת הקיפאון. העצים הנפוצים ביערות האלה הם אשוחית סיטקה (Sitka spurce) והצוגה המערבית (Western hemlock), שגובהם יכול להגיע לעשרות מטרים והיקפם מעל שבעה מטרים (8-10 אנשים דרושים כדי להקיף את גזעיהם של העצים הללו!!!)

הצמחים ביערות הצפופים האלה מנצלים כל פיסת מקום, וצמחים קטנים חיים לעתים אף על-גבי צמחים אחרים, גדולים יותר. בשל המלחמה על מקום "בחרו" זרעים רבים לנבוט על-גבי עצים נפולים. השתילים שנובטים מנצלים בגדילתם חומר אורגני ונוטריינטים שמופקים מהגזע הנרקב, עד שבסופו של דבר הם שולחים שורשים שחודרים לאדמה. מדהימה העובדה שמלחמה על מקום גורמת אם כן, לעצי היער העבים להיות מסודרים בשורות וטורים (שנקראים colonnade), כאילו נשתלו בידי האדם.

בזכות מיעוט הפרעות מצד האדם בחצי האי (אפילו האינדיאנים לא עלו על פסגותיו ונשארו על החופים), שרדה כאן אוכלוסייה, מהגדולות בעולם, של פומות. הפומה, הידועה גם בכינויים אריה הרים או קוגאר, הייתה בעבר נפוצה בכל יבשת צפון-אמריקה. הפומה הגדולה בבני הסוג חתול (Felis) שרויה בסכנת הכחדה וכבר נכחדה ברוב חלקי ארצות הברית. שמה המדעי Felis concolor, שמשמעו "חתול בעל צבע אחד": צבעה חום-אדמדם, עם מעט שחור על הפנים וקצה הזנב. אורכו של הזכר יכול להגיע ל-2 מטרים (ועוד זנב של 80 ס"מ) ומשקלו עד 110 ק"ג. הפומות ניזונות מאיילים ולעתים מכסות את טרפם בעלים, כדי שיוכלו לשוב ולאכול ממנו במשך מספר ימים. הן בדרך כלל יחידאיות (חיות לבד), ומשך חייהן בשבי מגיע לכ-12 שנה.

בשנת 1938 חתם הנשיא פרנקלין רוזוולט על אמנה שמכריזה על השמורה כ"מקום להתרחבות הנפש ולהתרעננות המוח מיפי החיים, מקום לאינספור גילויים ותגליות". הודות להכרזה על רוב חצי האי כשמורת-טבע לא הושחתו החופים ונופי קו החוף נשארו דומים לאלה שראו האינדיאנים הראשונים עת בנו את כפריהם על החופים, אלפי שנים לפני פלישת האירופאים.
מאז הכרזתו של רוזוולט ועד היום, מתנהלים מאבקי כוח עם הללו שמטרתם להקטין את שטח השמורה, לכרות את יערותיה, ולהפכה לנגישה למיליוני נהגים ולאו דווקא לקומץ תרמילאים. באזורים שמסביב לשמורה נכנסים היערנים ליערות בני מאות שנה, כורתים אותה ומשאירים את האדמה עירומה. בהמשך יינטעו עצים במקום אלו שנכרתו אולם, רק בעוד 60 שנה יתחיל היער להתאושש.

מעט צפונה מחצי האי אולימפיק במקום בו "נחתכת" ארצות-הברית לפלחים קטנים לפני שהיא נעלמת לתוך טריטוריה קנדית, שזורים במי האוקיינוס 428 איים קטנים, איי סאן-חואן. בזמן שפל עולה מספרם ל-700 ורק 60 מתוכם מיושבים. המים האפורים-כחולים, שמהם מבצבצים יערות עבותים ואגמים, הם אחת מפנינות החן של מדינת וושינגטון. האוכלוסייה הקבועה של האיים מתפרנסת בעיקר מתיירות ומחקלאות ומנהלת מלחמה קשה נגד פיתוח-יתר. הגישה לאיים אפשרית רק בדרך הים והתנגדות נמרצת של התושבים מונעת בניית גשרים שיחברו אותם ליבשת. האיים מאוכלסים בתושבים שמחפשים משהו שונה (ערפילים, יופי, שלווה) או בורחים ממשהו שהשאירו מאחור.

שלושה מיליון איש מבקרים את האיים מדי שנה. אומן מקומי, המתפרנס באופן אירוני מהשכרת קיאקים, הביע באוזנינו דאגה מן המבקרים הרבים המתאהבים במקום, בעוד בנו הפעוט ניסה לשווא להאכיל להקת ברנטות קנדיות, ברווזים גדולים, ששטו לאיטן בלגונה שבקדמת הבית. העשירים מבין התיירים המגיעים לאיים ומתאהבים במקום, ממלאים את האיים בבתי-נופש מפוארים, והיזמים מכינים תכניות לפיתוח. כמה יפה שסמוך לכרך נשאר אזור שבו ילדים יכולים לרוץ בשלווה באוויר מלא רסס גלים, בין עדרי איילים ומרבדי פרחים, משוחררים מאימת הכבישים, השודדים וכל שאר תופעות הלוואי של הציוויליזציה, וכמה עצוב שכוחם של היזמים ובעלי ההון גובר לאיטו על כוחם של שוחרי הבדידות והמרחבים.

סיפור פולקלוריסטי שלימים הפך ל"מורשת הקרב" של איי סאן-חואן מספר על התקרית האמריקנית-אנגלית הידועה בכינויה "מלחמת החזיר". התקרית המצערת אירעה, כאשר גם האנגלים וגם האמריקנים דרשו בעלות עלה איים (השוכנים סמוך לקנדה, לשעבר טריטוריה אנגלית) שאוכלסו באותה תקופה בידי שני הצדדים. הניצוץ ניתז בשנת 1859 על-ידי אמריקני שירה בחזיר "אנגלי", שנבר בשדות תפוחי-האדמה. האנגלי בעל החזיר, דרש שהיורה ישלם עבור מעשיו וכשזה סירב, דרש שהאמריקני יובא למשפט בוויקטוריה הקנדית, דרישה שכמובן לא התקבלה. ה"עכבר הפך להר", הצבא הועמד בכוננות, והעניין יושב רק 13 שנים לאחר מכן בידי הקיסר ויליאם הראשון שנתן את האיים לאמריקנים. למרבה המזל, החזיר היה הקורבן היחיד של הסכסוך.

רוב התיירות המגיעה לאיים לנה בחניונים בקרוונים או באוהלים. החניון שהגענו אליו שכן על גדותיו של אגם נחמד, ביער עבות, במרחק קצר מהאוקיינוס בניגוד לאוקיינוס שמימיו קרים וחומם פחות מ-15 מ"צ (ניסיונות טבילה חוזרים ונשנים, של אוהבי מים אמיצים ביום קיץ חמים, עלו בתוהו), מימיו של האגם חמימים ונעימים. כמו ברוב החניונים הממוקמים בשמורות טבע, בארצות-הברית ובקנדה, אין באתר מקלחות מטעמי שמירת טבע ובנוסף מתבקשים המטיילים לא להשתמש בסבון דטרגנטי. שלא כמו באתרים פרטיים, מוקצה כאן מקום מרווח להקמת אוהלים וקרוונים וכל מבקר זוכה לחוף פרטי.

במפתיע, למרות שמדובר באיים קטנים, שאורכם של הגדולים שבהם הוא 20 ק"מ, חיים באיים שפע של איילים. אולם בניגוד לשאר מדינת וושינגטון, אין כאן חשש מדובים הנפוצים בהרי הקסקייד, או מפומות המאכלסות את חצי האי אולימפיק. בדומה לאוסטרליה, האי מלא ארנבונים חמודים שהובאו לכאן במאה ה-19, על-ידי האדם.

עושרם של האיים וסביבתם הוא ללא ספק בחיים שמתחת למים. בשעות השפל נחשפים על-פני המים אצות ענקיות מהסוג למינריה (Kelp), כוכבי ים ענקיים הנאחזים על הסלעים, שושנות ים המסתתרות באזורים לחים, ועוד מגוון של חסרי-חוליות. קצת יותר עמוק מעבר לקו-הכרית, מאכלסים את המים תמנונים ענקיים (הגדולים בעולם), שאורך מוטת זרועות הציד שלהם מגיע לארבעה מטרים. התמנון הענק חי עד שש שנים ומגיע למשקל של 45 קילוגרם. הוא טורף צדפות, סרטנים וכו', ולמרות גודלו הוא יכול לחדור לכוכים קטנים ולמקומות צרים. כדי "לבלבל" טורפים פוטנציאליים הוא מסוגל אף לשנות את צבעו, וכך להסוות את עצמו. למרות גודלו הרב ושמונה זרועותיו האימתניות, אין הוא מסוכן, עובדה שוודאי לא מפחיתה את הבהלה במפגש עמו.
גולת הכותרת של טיול באיים היא היונקים הימיים. כלבי-ים ולווייתנים אינם מראה נדיר במפרצים שבין האיים. מכל מקום ובכל זמן (בעיקר בקיץ) יוצאות הפלגות לחיפוש ותצפית אחר לווייתנים. כבר בתחילת ההפלגה ליוו את סירתנו מספר כלבי-ים שנהנו ממחסה במרינה של אנה-קורטז (Anacortez), ההמשך לא אכזב...

החינניים ביותר מבין הלווייתנים הם בלא ספק הלווייתנים הקטלנים (אורקה). הלווייתנים האלה הם הגדולים במשפחת הדולפינים, אורכם מגיע עד שבעה מטרים ומשקלם עד 4-5 טונות. בניגוד לרוב הלווייתנים שהם כידוע צמחוניים, הקטלנים טורפים "כל דבר שזז" החל בדגים וכלה באריות-ים בדולפינים, ובעופות ים. הם מוכרים בעיקר מן התצוגות שהם עורכים לקהל מתוך האקווריומים שלהם, שבסיומם הם "מנשקים" את המאמנת (וגם מהסרט "לשחרר את וילי" שצולם במפרץ פיוג'ט סאונד). לאזור האיים של מדינת וושינגטון הם מניעים בלהקות בתחילת הקיץ, כשהם מלווים את להקות הסלמון שנודדות לכיוון נהר פרייזר (Fnacortez), שבקנדה.

להקת הקטלנים מונות 2-40 פרטים, ואת אזור האיים מבקרים בקביעות כ-90 לווייתנים שנחלקים לשלוש להקות. הם ידועים כלווייתנים המגינים על צעיריהם, שאורכם מגיע ל-2.5 מטרים עם לידתם (!!), והמארג החברתי שלהם, בתוך כל להקה, מורכב ומפותח. לכל להקה דיאלקט צלילים ייחודי בעזרתו מתקשרים פרטיה. קבוצות הקטלנים המשוטטות במי האוקיינוס כמעט שלא מתערבבות ביניהן, וגם אם חל ערבוב זמני, ייפרדו בסיומו הלהקות וישובו לקבוצתם המקורית. בצורה זו נמנעת רבייה בין להקות, וכמעט שלא נוצרות להקות חדשות. (ראה גם "טבע הדברים" 10 "האורקה").
הצפייה בלהקות הללו מרתקת. כמו במופע זיקוקי דינור מרהיב הם מקפצים, מתקרבים ומרטיבים את הצופים בנתזי מים. הם מרשימים וחזקים, ומדי כמה רגעים הם נעלמים אל מתחת לסירה, מתאספים מחדש ומפתיעים מכיוון בלתי צפוי. רוב הלהקות המגיעות לאזור נחקרו רבות, וכל פרט בהן מסומן ומזוהה. "ההצגה" שהם נתנו כשהפלגנו בעקבותיהם הייתה כה מרתקת עד שכמעט שכחנו "לתעד" ולצלם.

הסירות שבהן נערכים הסיורים בעקבות הקטלנים הן בדרך-כלל סירות דיג שעברו הסבה לתיירות, עובדה המלמדת במעט על השינוי שחל באיים. למעשה, תרות להקות הקטלנים אחרי להקות דגי הסלמון, ואחר עקבותיהם של להקות הקטלנים תרים התיירים. בכל עונה ועונה מגיע סוג אחר של לווייתן לבקר את אזור האיים, כך שאם נקלעים לאזור בחורף ניתן לצפות בלווייתן אפור, שאורכו 14 מטר וזנבו מבצבץ מדי פעם במי המפרץ.
אוצרות הטבע בהם זכתה וושינגטון ניחנים לא רק ביופיים. העצים, המים שזורמים בשצף, הדגים, האדמה ואפילו מה שמתחת לה מנוצלים גם לצרכים כלכליים: 40% משטח המדינה מנוצלים לחקלאות, מיליארדי דולרים מופקים מתעשיות העץ והנייר סכרי נהר קולומביה (שמפליהם שוצפים בעצמה גדולה פי 16 ממפעלי הניאגרה) מפיקים חשמל בשווי מיליוני דולרים, וממעמקי האדמה כורים עופות וכסף.

מקור הפרנסה הוושניגטוני הבולט ביותר הוא החקלאות. עד לתקופת האדם הלבן לא הייתה חקלאות בוושינגטון, שכן האינדיאנים הסתפקו בליקוט ובציד. כיום 80% מהשטחים שממזרח להרי הקסקייד הם שטחים חקלאיים, התפתחות שהתאפשרה בעיקר עם סלילת מסילת הרכבת בתחילת המאה התשע-עשרה. שלושה מיליארד דולרים מופקים מחקלאות. עיקר הכסף בא מגידולי התפוחים והחיטה (המשווקת בעיקר ליפן) וגם מגידולי אגסים, דובדבנים ושזיפים.
אחת ההצלחות החדשות של וושינגטון בתחום החקלאות היא גידולי הגפנים. בשנת 1972 היו במדינה שישה יקבים. היום, שישים יקביה הופכים אותה לאחת מיצרניות היין מהמובילות בעולם. בין כל החוות הענקיות יש רק עיר אחת גדולה ספוקיין (spokane), העיר השנייה בגודלה במדינת וושינגטון. זו עיר מרכז למישורים הנידחים שבין הרי הקסקייד להרי הרוקי.

אדמת וושינגטון אינה פורייה מטבעה. במזרח המדינה כמות הגשמים מעטה (לא יותר משקעים מאשר בצפון הנגב), וספק אם לא שינוי תנאי הטבע הייתה החקלאות פורחת כאן. נהר קולומביה, נהר ענק שתחילתו בהרי הרוקי הקנדיים וסופו על גבול מדינת וושינגטון ואורגון, הוא ללא ספק מקור ישועה לחקלאים. אגן הניקוז שלו גדול מצרפת ובמסלול בן 2,000 הקילומטרים הוא זורם מגובה רב עד שהוא מגיע לאוקיינוס השקט. בשל עצמתו נחסם הנהר בסכרים לצורך הפקת חשמל. המים הנאגרים באגמים המלאכותיים שבראשי הסכרים מועברים בתעלות השקייה לשדות. 14 הסכרים שהוקמו על נהר קולומביה מפיקים כמויות עצומות של חשמל (פי שלושה מאלה של נהר הוולגה וערוציו). הסכר הגדול מביניהם גרנד קולי (Grand Coulee) נבנה בשנת 1952 והוא אחד המבנים המרשימים שנבנו מעולם.
מעבר לתועלת, גרמו הסכרים כאמור, לפגיעה בדגי הסלמון. בפני הדגים הללו, ששוויים הכלכלי נאמר ביותר ממאה מיליון דולר, עמד מחסום ענק, ונדידתם מהים במעלה הנחל כדי להטיל ולמות, נקטעה. הדגים שהצליחו לטפס במדרגות שנבנו עבורם בצדי הסכר, הגיעו אכן ליעדם, אולם 30%-40% מצאצאיהם לא ישרדו לאחר הנפילה בכל סכר וסכר. במטרה לחדש את אוכלוסיות הסלמון הוקמו במדינת וושינגטון מדגרות לדגי סלמון. הדגים בוקעים במקומות שנגישותם לאוקיינוס נוחה (בלי הפרעה של הסברים), ובבגרותם לאחר מסע מפרך באוקיינוס הם חוזרים בהמוניהם למקום בו נולדו כדי להטיל את ביציהם ולמות. רק ארבעה אחוזים מהדגים שנדדו לאוקיינוס ישובו לאחר ההטלה. השאר ייטרפו ולא יעמדו בתלאות מסעם. למרות שמדובר באחוז נמוך, זהו רווח נקי מכיוון שאין צורך לטפל בדגים ולהאכילם. באקווריום של סיאטל הוקמה מדגרה קטנה אליה חוזרים מדי שנה כמה אלפי דגי סלמון. הסלמונים מפתחים זיכרון של המקום בו נולדו ונודדים הישר לאקווריומים, (הפתוחים לים) – מטילים ומתים. את תהליכי ההטלה והתפתחות הדגיגים הצעירים ניתן לראות מבעד לזכוכית האקווריום.
המודעות לחשיבותם של דגי הסלמון כענף כלכלי וכדגים שיש לשמרים גדולה. הסכרים נבנו בעידן שבו מודעות אקולוגית הייתה נחלת מעטים. כיום נעשים מאמצים לשימור האוכלוסיות המתאוששות. במקומות רבים ניתן למצוא שילוט המסביר את גלול חייו של הסלמון ואת המעט שכל טייל יכול לעשות די לתרום ל"החלמתו": שימוש באל-סבון, שמירה על ניקיון מקורות מים וכו'.

מעט אחרי שהאדם הלבן התיישב בסיאטל, הגיעה למפרץ אנייה בשם לאונסה (Leonesa), שחיפשה עץ עבור סן פרנסיסקו שהייתה אז בתנופת בנייה. תוך 16 יום כרתו תושבי סיאטל 4,000 מטר רץ של גזעי עץ. כך נולדה תעשייה, שלימים הפכה חשובה מתעשיית הדגה, תעשייה שהייתה נחלת ידו של האדם הלבן. האינדיאנים שהיער היה ביתם, השתמשו בו לצורכיהם, לבניית בתיהם ולבניית דוגיות ועמודי טוטם אך מעולם לא כילו את היער. מדינת וושינגטון ושכנותיה אורגון ואידהו מספקות 60% מאספקת העץ של ארצות-הברית. תחילה נגררו העצם למנסרות על-גבי נחלים ואגמים. בסוף המאה הקודמת, הגיעו הרכבות, וכיום חוצים את היערות כבישים ומשאיות. מאות מיליוני דונמים של עץ מכניסים למדינה מעל חמישה מיליארד דולרים בשנה. היערות הכרותים ניטעים מחדש, ובעוד 60 שנה הם ייכרתו בשנית.

חלק גדול מהייצור התעשייתי והחקלאי מגיע לנמלים של סיאטל ושל שכנתה מדרום טקומה, שהם מהגדולים ומהחשובים בעולם. מהנמל מיוצאים עץ וחיטה ליפן וסין, ומיובאים מוצרי אלקטרוניקה ומכוניות מטיוואן, יפן הונג-קונג. מימי מפרץ פיוג'ט סאונד, ש-60% מאוכלוסיית המדינה מתגורר לחופיו, נמצאים בפיקוח תמידי עקב הסכנה לזיהומו בדלק מן האוניות.
למרות כריכת היערות, חסימת הנהרות בסכרים וזיהום המפרצים בדלק, נשארה וושינגטון מדינה שמשאבה העיקרי הוא יופייה. חלקים נרחבים ממנה לא מיושבים, ובפסגותיה המרובות נוצר הטבע בראשיתו. זו ארץ לתיירים ולטיילים, אוהבי סקי וים, אוהבי ערים וציוויליזציה ואוהבי שממשה ומרחבים. ה"ספורטאים" שעדיין לא השתכנעו, אלה שצפייה מול מסך הטלוויזיה ופיצוח גרעינים עדיפה עבורם אל פני טיפוס על פסגות מושלגות, הפלגה בין איים ביום סוער, או צעדה ברחובותיה התלולים של סיאטל, מוזמנים להתיישב מול הטלוויזיה במוצאי שבת ולצפות בנופי המדינה כפי שהם מצולמים ב"חשיפה לצפון". אלה ה"מבלים" את שבת בערב תקועים בפקק אי שם ליד נתניה בשובם מטיול בגליל, או בגולן, מוזמנים להיכנס לחנות הווידאו הסמוכה, ולבחור קלטת של אחד הסרטים "נדודי שינה בסיאטל", "סינגלס" ו"חשיפה" או את אוסף פרקי סדרת "טווין פיקס". כל אלה, אין צורך לומר, צולמו במדינה הקסומה הזו.


גרירת עצים לתעשיית העץ על פני אגם וושינגטון. כריתת היערות פוגעת ומכרסמת במדינת וושינגטון, ולכן חברות הכריתה מתחייבות לטעת עץ חדש על כל עץ שנגדע. אגם וושינגטון הוא האגם הגדול ביותר בסיאטל, אורכו כ-30 ק"מ ורוחבו 5 ק"מ. מי האגם, שנוצר על-ידי תנועת קרחונים, הם עמוקים, ולכן היה קל יותר לבנות עליו גשרים צפים ולא גשרים רגילים. כיום חוצים את האגם שני גשרים שצפים על מימיו. צילם: עשהאל דגני.

ביבליוגרפיה:
כותר: וושינגטון של הפסיפיק
מחברת: חיזי-דגני, נטע
תאריך: יוני-יולי 1996 , גליון 16
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב