הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אסיה


עשרים שנה אחרי : ויאטנם
מחבר: יוסי טסטסה


טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
חזרה3

לפני עשרים שנה, עזבו אחרוני החיילים האמריקניים את ויטנאם במנוסה שלא הוסיפה כבוד למעצמת-העל (בלשון המעטה...). שבוע ימים לאחר מכן נכבשה סייגון והיתה ל"הו-צ'י-מין סיטי", ועל ויטנאם הדרומית נכפה "חינוך מחדש", שנועד להחזירה למפלגה הקומוניסטית. עשרים השנים שחלפו מאז לא עזרו לאמריקנים להשתחרר מ"הסינדרום הוויטנאמי", ולא לימדו את הוויטנאמים שהקומוניזם פשט את הרגל, ואם הם רוצים לצאת מהשפל הכלכלי אליו נקלעה המדינה, לא נותר להם אלא להחזיר את האמריקנים (והמערב בכלל). הפעם במטוסי נוסעים במקום במסוקי תקיפה.

בשנת 1257, לאחר שהשלימו את כיבושה של סין וכיבושם של חלקים נרחבים במערבה של אסיה, התייצבו כ-500,000 חיילי הצבא המונגולי, בפיקודו של קובלאי-חאן (Kublai Khan) בגבולה הצפוני של ויטנאם מצוידים במיטב הנשק המודרני, מנוסים ומיומנים, וחיכו לפקודה לשטוף את דרום הארץ ולכבוש שטחים נוספים בדרום מזרח אסיה. צבאו של הקיסר הוויטנאמי בפיקודו של המצביא טראן הונג דאו (Tan Hung Dao) תקף את הצבא המונגולי בבסיסיו במתקפת פתע מהירה, ואילץ אותו לסגת עמוק לתחומי סין לאחר שספג אבידות קשות. המונגולים ניסו להפתיע בהתקפת-נגד ושלחו על סיפוניהם של מיטב כלי השיט שלהם כ-350,000 חיילים.

הצי המונגולי הפליג דרך שפך הנהר בק-דאנג (Back Dang) מערבה לכיוון האנוי. צבא הקיסר הוויטנאמי הופתע ונסוג נסיגה טקטית לפנים היבשת, התארגן לקרב, ובשיא הגאות תקף את צבאו של קובלאי-חאן. כעבור כמה שעות נאלץ הצי המונגולי לסגת במורד הנהר. בזמן הקרב, תקעו יחידות ויטנאמיות אחרות מוטות במבוק בעלות ראש מחודד בשפך הנהר, וכשהגיעו ספינותיו של הצי המונגולי שנסוג במורד הנהר, הן עלו בזו אחר זו על שרטונות. חלקן נפגעו ונהרסו כליל מפגיעת המוטות עצמם. כעבור 30 שנה ניסה צבאו של קובלאי-חאן לפלוש פעמיים נוספות ונכשל.

כ-700 שנה לאחר מכן, בינואר 1968, פתחו כוחות הווייט-קונג הצפון-ויטנאמים במתקפה כוללת על יותר מ-120 ערים וכפרים בדרום ויטנאם, כולל סייגון (Saigon). האמריקנים וצבא הדרום ההמומים שנסוגו בחופזה, נתקלו במוטות במבוק מחודדים, הדומים למוטות שהטביעו את הצי של קובלאי-חאן שבע-מאות שנים לפני כן. וכמו אז גם עתה, פגיעתם היתה קשה. מתקפה זו נקראה לימים בשם מתקפת הטט וסימנה לדעת רבים את נקודת המפנה במלחמה ובכל הקשור למעורבותה של ארצות-הברית.

בשנת 1950, הכירה סין העממית ברפובליקה הדמוקרטית של צפון-ויטנאם וכוננה עמה יחסים דיפלומטיים, מיד לאחר מכן הכירה בה ברית-המועצות באותה שנה, התחוללה מלחמה בקוריאה. הגנרל דגלאס מק-ארתור הנחית את צבאו באינצ'ון שממערב לסאול, פיצל את המדינה ושחרר את הלחץ מעל מובלעת פוסאן. בסופה של המלחמה, שוחררה קוריאה הדרומית מהצפון הקומוניסטי, ונראה היה ש"מדיניות הבלימה" של שר-ההגנה האמריקני, ג'ון פוסטר דאלאס, היתה "מרשם" אנטי קומוניסטי מוצלח. על פי המרשם הזה, הכירה ממשלת ארצות-הברית בשלטונו של המלך באו-דאי (Bau-Dai) בדרום-ויטנאם, במטרה לחלק גם את ויטנאם באותה שיטה לצפון קומוניסטי ולדרום "מערבי". כך באו על סיומן 150 שנות איחוד בוויטנאם. באפריל 1956, לאחר מאה שנות שלטון, עזבו אחרוני החיילים הצרפתים את ויטנאם והמעורבות האמריקנית הישירה החלה. אז גם החלה למעשה מלחמת ויטנאם, שגבתה בשמונה השנים שלאחר מכן, מאות אלפי קרבנות. מעורבות דעת הקהל האמריקנית במלחמה הלכה וגברה ככל שנמשכה המלחמה, שחדרה באמצעות צגי הטלוויזיה לחדרי המגורים של מרבית האמריקנים, ועמה המחאה הגדולה. בסוף שנת 1973, נחתמו בפריס הסכמי הפסקת-אש בין ארצות-הברית לצפון-ויטנאם. ובסוף שנת 1975 עזב אחרון החיילים האמריקנים את ויטנאם לבלי שוב, בנסיגה מבוהלת שצרבה את הכבוד הלאומי האמריקני; צריבה שעשרים השנים שחלפו מאז לא הצליחו להקהות.

"על מנת להציל את העיר, היה עלינו להרוס אותה". אמר קצין אמריקני בשידור שהועבר מחוף לחוף בארצות-הברית, והבהיר לעם האמריקני את עצמת קהות חושיהם של הכוחות הלוחמים במלחמה, שגבתה את חייהם של כ-1.1 מיליון חיילים צפון ויטנאמיים; 480,000 חיילים דרום-ויטנאמיים וכמיליון אזרחים משני הצדדים, 58,000 חיילים אמריקניים מתוכם כ-1,200 נעדרים בוויטנאם בלבד (פרט ל-1,071 נעדרים נוספים בקמבודיה ולאוס) ויותר משני מיליון פצועים.

על גודל הטראומה של ארצות-הברית אפשר ללמוד מן הוויכוח הפומבי הניטש עד היום בין מצדדי חידוש הקשרים האמריקניים עם ויטנאם, לבין המתנגדים לו. מאז שהסתיימה המלחמה, הפיצו אמצעי התקשורת המערביים, במיוחד האמריקניים, אינפורמציה אנטי ויטנאמית סלקטיבית ומכוונת. בין השאר הודגשה ביתר-שאת המעורבות הוויטנאמית בקמבודיה בסוף שנות השבעים. סרטים כמו: "צייד הצבאים", "שיער", "פלאטון", "מטאל ג'קט" ואחרים חדרו לתודעתם של האנשים, ובקרב רבים מהם קיננה התחושה שוויטנאם היא ארץ של אנשים אכזריים חסרי רגשות אנושיים ושואפי נקם. באוגוסט השנה הוסר האמברגו הכלכלי האמריקני שהוטל על ויטנאם כעונש לאחר כיבוש הדרום בידי הצפון; אמברגו שהסתיים בטקס הסרת הלוט מעל שגרירות ארצות-הברית בהאנוי על ידי מזכיר המדינה האמריקני, וורן כריסטופר.

כמו אצל כולם, גם אצלי (למרות שאינני אמריקני), לוותה הטיסה הקצרה שבין בנקוק לוויטנאם בזרימה מוגברת של האדרנלין בגוף. נהר המקונג נראה בבירור וסביבו שדות האורז האינסופיים, הזכורים מימים אחרים. נתק של עשרים שנה מפריד בין נפילת סייגון בידי צבא הצפון, לבין הו-צ'י-מין סיטי של היום.

יומיים בסייגון, והחשש פינה את מקומו להרגשה נינוחה. סייגון, העיר שבשיא המעורבות האמריקנית בוויטנאם בשנת 1969, סיפקה שירותים לכ-538,000 חיילים אמריקניים, ונמל-התעופה שלה היה אחד העמוסים באסיה, אינה דומה לסייגון (הו-צ'י מין סיטי) של 1995. בנמל-התעופה נותרו שני מסועי מטען בלבד, מספר מצומצם של נוסעים ולוח טיסות דליל. ביציאה משדה-התעופה, אף נהג מונית אינו אץ להציע לך את שירותיו. הזמן עמד כאן מלכת. איש אינו ממהר לשום מקום ונהגי המוניות מעדיפים להמשיך את שיחת הבוקר, מאשר להציע לך הסעה העירה.

לפתע, שמעתי מכל עבר נאום גברי מונוטוני בקול צורמני למדי. רמקולים מיושנים התלויים על עמודים לאורך הרחובות, משדרים מספר פעמים ביום אידיאולוגיה מרקסיסטית להמונים. בין הפרסומות של "סוני" ל"טושיבה", שוכנת כבוד כרזה ענקית שצבעי אדום-צהוב, כצבעי דגל הלאום, שולטים בה. בכרזה מופיעה דמותו של המנהיג המנוח הו-צ'י-מין, שני פועלים במיטב המסורת הקומוניסטית, וכמובן, סמל המגל והחרב.

ויטנאם של היום, מזכירה את מה שהתרחש בברית המועצות לפני קריסתה בשנת 1991, וסביר שגם פה, קריסתה של השיטה אינה אלא עניין של זמן. ודי להשוות את שתי הערים שאך לפני 25 שנים נחשבו לערים זהות בדרום מזרח אסיה – בנקוק וסייגון – כדי ללמוד על כוחה של השיטה: בנקוק היא כיום ענק כלכלי ואילו סייגון נמצאת 50 שנה מאחור. חובה החיצוני של ויטנאם נאמד כיום בכ-1.8 מיליארד דולר, רובו לקרן המטבע הבינלאומית, והשאר בעיקר לאוסטרליה וליפן. אולי המספר לא נשמע מאיים, אבל במדינה שבה התוצר השנתי לנפש נאמד בכ-250 דולר בלבד, משכורתו של מורה בבית-ספר יסודי מגיעה לכ-8 דולרים לחודש ומשכורתו של סטודנט העובד בעבודות מזדמנות, נעה בין 3-5 דולרים לחודש, המספר מדהים. עם זאת, למראית-עין, אין רעב במדינה ורוב הערים נקיות ומטופחות בצניעות.

בניגוד לשינויים שעוברות מדינות אסיה האחרות; התיעוש, בעיקר בתחום ההיי-טק, ונהירת האוכלוסייה הכפרית אל העיר, מעודד הממשל מגמה הפוכה; אם עד לפני שנתיים התפרנסו כ-68% מתושבי ויטנאם מחקלאות. כיום מוערך מספרם בכ-75% מהאוכלוסייה! רוב התוצר החקלאי מורכב מאורז וקני סוכר. עד קריסתה של ברית-המועצות, ייצאה ויטנאם את מרבית התוצרת לשם ולשאר מדינות הגוש הסובייטי. ברית-המועצות סבסדה באופן ניכר את התוצרת הוויטנאמית, וקריסתה הרעה את מצבה הכלכלי של המדינה. ההתפתחות הטכנולוגית בוויטנאם נעצרה בסוף שנות השישים. ניצול חלקי ולא יעיל של המשאבים ומחסור בחלקי חילוף מונעים את צמיחתה הכלכלית. זו עומדת כיום על כ-5% בשנה במונחים כוללים ונאמדת בכ-2% לנפש. בתאילנד השכנה הנתונים כפולים.

אנשי הכפרים במרכז המדינה סובלים ממחסור חמור בדלק, וממילא אין חלקי חילוף לגנרטורים הסובייטיים שברשותם. תושבי כפרים שנהנו עד לפני שנים ספורות מאספקת חשמל סדירה, שהפעילה גם את משאבות המים, נאלצים לשוב ולהשתמש בעששיות הנפט הישנות ולרתום בהמות לגלגלי הדליים, השואבים מים מהנהר אל תוך האקוודוקטים הישנים. מי השתייה בבתים מרוכזים בדליים או בחביות. השדות מוצפים ללא בקרה, והיבול יורד.

מצבם של רבעים אחדים בעיר האנוי טוב יחסית. חלק מהרבעים הישנים עדיין לא חוברו ישירות למערכת המים המרכזית של העיר, על גגות הבניינים נבנו בריכות גדולות. בכל ערב התושבים מחברים משאבות לצינור ראשי וממלאים את הבריכות שעל הגג, וכך נהנים תושבי הבתים ממים זורמים בצינורות. בקומות הגבוהות זרימת המים חלשה, בקומות הנמוכות, לעומת זה, לחץ המים סביר יותר. המחסור החמור בחלקי חילוף לכלי הרכב הסובייטיים, שהם רוב כלי הרכב במדינה, אילץ את המכונאים המקומיים לאלתר פתרונות שונים ומשונים. דלתות מחוברות במסמרים, צמיגים שחוקים וקרועים מצופים בשרידי צמיגים אחרים. את משאבות המים המפעילות את מערכת הקירור במנועי המשאיות מחליפות חביות מים בנפח של 200 ליטר המורכבות על גג המשאיות; בעזרת ברז ויסות הנמצא ליד דלתו קובע הנהג, לפי חום המנוע, את כמות המים שתעבור במערכת. המים אינם נעים במערכת במעגל סגור, אלא נשפכים מהמנוע אל הכביש לאחר פעולת הצינון. שובל המים הדק שהמשאיות משאירות אחריהן, מעלה חיוך על פניהם של הזרים בכל פעם מחדש.

חלק מתחנות הדלק מושבתות, בגלל המחסור בדלק. מטבע הדברים התפתח שוק שחור למסחר בסולר ובבנזין. "דרך המלך", החוצה את ויטנאם מהאנוי לסייגון, מלאה בתחנות דלק פיראטיות, המציעות את הנוזל היקר במחיר מופקע, בבקבוקי זכוכית ופלסטיק שנפחם ליטר אחד עד חמישה ליטרים. השוטרים מצדם אינם מונעים את התופעה, אלא פשוט משלשלים לכיסם חלק ממחזורי העסקים. סכומים המגיעים ביום "עבודה" אחד, לסך משכורת חודשית. עקב כך, כבישיה הרחבים של סייגון שהמו בעבר מכל סוגי הרכב, ריקים כמעט לחלוטין מכלי רכב בעלי ארבעה גלגלים, ומלאים בכלים דו-גלגליים, קטנועים ואופנועים קלים בעיקר. לפעמים חולקות שתי משפחות קטנוע אחד, ומראה של שתי אימהות ושלושה ילדים על קטנוע אחד, הוא לא מראה נדיר.

צ'ן (Chen), תושב סייגון, המתפרנס כיום מהובלת תיירים בודדים ומהדרכתם על אופני הריקשה שלו – סיקלו (Cyclo), מרוצה מעיסוקו. עד לפני ארבע שנים עבד צ'ן במסגרת חברה ממשלתית בסלילת כבישים וחפירות, השתכר כדולר אחד ליום, ועם המשכורת הזאת קיים את משפחתו במשך ארבע-עשרה שנה. בשנת 1991, לאחר שפתחה ויטנאם את שעריה להשקעות זרות,ומספר התיירים הנכנסים למדינה גדל, ניצל צ'ן את שליטתו בשפות זרות, וכיום פרנסתו היומית מהדרכת תיירים מגיעה לכ-20 דולר ביום. הוריו ושאר בני משפחתו עבדו כמשרתים בחווה מצפון לסייגון, שעד לשנת 1952 היתה בבעלות משפחה צרפתית.

מספר שנים לאחר מכן, עם כינון הממשלה הדרום-ויטנאמית, הצטרף צ'ן לצבא, ולימים היה מפקד פלוגת חי"ר בדרגת סרן בצבא הדרום, ולחם לצר צבא ארצות-הברית נגד כוחות הווייט-קונג. בשנת 1975, לאחר כיבוש דרום-ויטנאם בידי הצפון, נשלח צפונה למחנה "חינוך מחדש", שם שהה עד לשנת 1977. החינוך מחדש החל במצעד ראווה, שבו הושמו הוא וחבריו ללעג ולקלס ברחובות האנוי. לאחר מכן נכלא ובודד מחברת אדם במשך ארבעה חודשים. בהמשך נחשפו המתחנכים לפשעי המלחמה שפשעו הם וצבא ארצות-הברית נגד העם הוויטנאמי. נלמדה התיאוריה המרקסיסטית, נערכו מסדר סדר וניקיון מבוקר עד לילה, ועינויים קשים למפרי משמעת, ולו גם ההפרה הקטנה ביותר, היו עניין שבשגרה. צ'ן שוחרר בסוף 1977, חזר לביתו שבאזור סייגון, הקים משפחה ועבד עבודה פיזית קשה תחת עיניהם הפקוחות של השלטונות. וכך, ויטנאמי שלמד צרפתית בבית הוריו, אנגלית בצבא ורוסית במחנה לחינוך מחדש, מצא עצמו בשנת 1991 בהאנוי, מדריך תיירים על גבי סיקלו.

לאדם מערבי, השיטוט ברחובות סייגון ובפרבריה אינו עניין של מה בכך. ילדים חלקי עור שמלחמת ויטנאם ואמריקה היא מושג שחלקם אפילו לא שמעו עליו, מושכים בשיער החזרה והזרועות, צוחקים ומשועשעים מהתופעה ה"מערבית" שלפניהם.
בעיר מוטבעות השפעותיהם של כל שליטיה בעבר ובהווה. ההשפעה הצרפתית (1859-1954) ניכרת באדריכלות ובמזון. העיר משופעת בקתדרלות, שהמפורסמת בהן, היא כנסיית נוטרדאם.

המזון העממי ביותר הוא הבגט. דוכנים ניידים וחנויות קטנות לממכר מזון מוכרים בגטים טריים מרוחים בגבינה מותכת מתוצרת צרפתית, מתובלים בתבלינים מקומיים ובירקות פשוטים. מסעדות היוקרה ובתי-המלון הגדולים מציעים תפריט עשיר יותר, המבוסס עיקר על פירות-ים, צדפות, שבלולים וסרטנים, ולאניני הטעם סטייקים ויין משובח. המבוגרים שבתושבי העיר עדיין שולטים בשפה הצרפתית ו"הריקשה" המקומית נקראת כאמור סיקלו – אופניים בצרפתית.

החיילים האמריקנים אומנם עזבו לפני עשרים שנה, אך את צאצאיהם ניתן לראות בקהל הרחב. בעבר הם נחשבו לנחותים ולזרים, אך הפתיחות האחרונה למערב שיפרה את מעמדם, והחצי האמריקני שבהם משמש גשר חדש למערב. סיור קצר בסמטאות השוק מעורר השתאות. הרוכלים מוכרים כמעט הכל. מדי-לחץ למנועי סילון, קסדות טייסים, מאגים, תמונות בשחור-לבן המתעדות את אורח חייהם של החיילים בזמן המלחמה, דיסקיות הנושאות שמות ומספרים אישיים, תחבושות אישיות, מצפנים, מיקרוסקופים, רובי M-16 פגומים, כדורים ויומנים אישיים. כתובת שמצאתי חרותה על מצת זיפו של חייל אמריקני שרכשתי באחת מהחנויות:
"אנו הלא-מתאימים עבור הלא-נחוץ
מונהגים בידי הלא-מוכשרים,
ולוחמים עבור הלא-מוצדק". סייגון (65-67)


סייגון 65-67. צילם: הורסט פאס.


הדיסקוטקים והבארים עדיין שוקקי חיים, זאת למרות שחייל אמריקני לא דרך בהם יותר מ-20 שנה. אלה הם מבנים בני ארבע קומות הבנויים בסגנון צרפתי, ובכל קומה אולם שרצפתו רצפת עץ שחוקה, שראתה בעברה נעלי צבא גבוהות רבות לצד נעלי עקב. לסיסמה "המלך חי" יש עדות באולמות הריקודים, ושיריו של אלביס פרסלי מושמעים בלי הרף. אפילו תמונתו של ג'ים מוריסון בלבוש צנוע מתנוססת על אחד הקירות. קהל האורחים השתנה והאולמות מלאים בגברים ויטנאמים לבושים בחליפות ערב כהות ומגוהצות כשפפיון שחור צמוד לצווארונם. הנשים לבושות בשמלות ערב בגוון כסוף או ורדרד. בחצות המקום כבר שומם; בוויטנאם יש מי ששומר על הסדר.

עיקר התוצרת החקלאית מיוצר בדרום המדינה ובמרכזה. הדרום, חם יותר, עשיר במים שמקורם בגשמי המונסון המציפים בקיץ שטחים נרחבים, וכן בנהרות הזורמים לאורך דרום-מזרח אסיה. מקור המים העיקרי בדרום המדינה, הוא נהר המקונג שמוצאו ברמת טיבט ובדרכו לים סין הדרומי הוא זורם דרך בורמה, לאוס, תאילנד וקמבודיה. דלתת המקונג נהנית מהתפצלות הנהר האדיר לשישה נהרות קטנים יותר, המסיעים בזרימתם אדמת סחף עשירה.

התוואי הטופוגרפי המישורי והבוצי, העשיר במינרלים, משמש קרקע אידיאלית לגידול אורז וקנה-סוכר. אוכלוסיית בעלי-החיים בנהר עשירה ומגוונת וענף הדיג משגשג. לא בכדי מוגדר האזור כ"אסם התבואה" של המדינה. מחזורי גידול הנמשכים כל השנה מספקים את צורכיהם של כל תושבי המדינה. שיירות משאיות עמוסות שקי אורז נעות לאורך הכביש העיקרי במדינה מדרום לצפון בעוד שיירות ריקות חוזרות דרומה.
גשמי המונסון, שהם בדרך כלל ברכתו של הדרום הם לא פעם גם קללתו. מאחר שרוב תושבי האזור חיים בכפרים הסמוכים לגדות הנהרות, שינויי מפלס המים בעונת הגשמים, וזרימה מוגברת בנהר, מציפים שטחים עצומים. זרמי המים מוחקיחם לפעמים כפרים שלמים על תכולתם, אף שהבתים באזורים המועדים בנויים בחלקם הגדול על כלונסאות. מפלס המים עולה בשני מטרים ויותר ושדות שלמים על תבואתם מתכסים בבוץ ועמל של חודשים יורד לטמיון.

משפחות שלמות, הורים וילדיהם עובדות בשדות האורז, לעתים גם חמש-עשרה שעות ויותר. אחרים המוצאים את פרנסתם בדיג, פיתחו שיטות שונות ומשונות לאיסוף שללם. מוטות עץ התקועים בצפיפות בקרקע הבוצית לאורך שפכי הנהרות ובמים הרדודים, משמשים מלכודת יעילה לדגים, לסרטנים, לתמנונים ולצלופחים. הדייג עומד במרכז המלכודת כשהמים העכורים מגיעים עד ברכיו, ולמרות שלא ניתן לראות במים דבר עקב הסחף, הוא משקיע את ידיו במים בין המוטות, ושולה את שללו.

בשיטה אחרת ש"יובאה" ממונגוליה במאה ה-12 וה-13, דגים באמצעות רשתות דייגים סיניות. השיטה הזאת רווחת בעיקר בין תושבי דרום המדינה. בעקבות השינויים הגדולים במפלס המים עקב הגאות והשפל, מתרחשת זרימה חזקה מהים פנימה לשפכי הנהרות וזרימה הפוכה מתבצעת כשמפלס הים יורד. הזרימה חזקה במיוחד במקומות הצרים, שדרכם עוברת כמות עצומה של מים. מהירות המים מגיעה לכ-15 קמ"ש. כאן פורשים הדייגים רשתות מיוחדות. בסיס הרשת הוא מערכת מנופים ומוטות המחוברים זה לזה בעזרת מערכות צירים וחבלים. חלקה הקבוע מעוגן באדמה ובקצהו ציר. דרך הציר עוברת מערכת מוטות שבצדה האחד מספר משקלות איזון, ובצדה השני מחוברות ארבע זרועות עשויות במבוק, וביניהן פרושה רשת דייגים מלבנית. ניתוק כמה משקלות מצדה האחד של מערכת המוטות מפר בה את שיווי המשקל; הרשת יורדת לתוך המים והדגים הנסחפים בזרם המהיר נתפסים בה. כעבור דקה מורמת הרשת, השלל נאסף במהירות ולאחר מכן היא מורדת שנית. התהליך חוזר על עצמו במשך שעתיים רצופות, פעמיים ביום בשעות הבוקר ובשעות הערב. שלל יומי עשוי להגיע לעשרות קילוגרמים לרשת בודדת. שיטות דיג אחרות מתקדמות יותר מחכות ומרשתות, אפשר למצוא בחופים של מרכז המדינה.

מוצרים משופרים אחרים המיוצרים באזור הדלתא הם בעיקר דברי מתיקה עשויים אורז, בוטנים, קוקוס וסוכר. שיטות הייצור ידניות ופרימיטיביות; ניפוי הבוטנים והסרת קליפתם, נעשים ביד, וקני הסוכר נסחטים דרך מכבש דו-גלגלי המונע בידי אדם. הסוכר המורתח הופך לנוזל כהה הניצק לתבנית מלאת בוטנים. לאחר התגבשות העיסה, נחתכות הסוכריות הטריות בעזרת סכין פשוטה, ונעטפות אחת-אחת בידי פועלות בנות המשפחה.

בסופה של מלחמת קוריאה, נותרו בחצי-האי שתי מדינות. אותו עם, אותה שפה ואותה היסטוריה, אולם פרט לאלה אין כיום דבר משותף לשתיהן. 45 שנה אחרי המלחמה נחשבת ארצו של קים-יונג-איל למחוז הסטליניסטי האחרון. מדינה נחשלת ומנותקת מהעולם הנאור, על סף התמוטטות כלכלית מול דרום המדינה, ענק כלכלי קפיטליסטי, כוכב עולה, מפותח, שבע ובעל שאיפות יומרניות. בקצב הצמיחה הנוכחי תשתווה עצמתה הכלכלית של קוריאה הדרומית עד סוף המאה לעצמתה הכלכלית של קוריאה הדרומית עד סוף המאה לעצמתה הכלכלית של יפן. קו רוחב 58 צפון, קו שרירותי שפיצל אומה לפני כחמישים שנה, קבע את עתידם וגורלם העתיד לבוא של שני חלקיה.

ה- DMZ) Demilitarized Zone) בוויטנאם נקבע באזור קו הרוחב 17 צפון באופן שרירותי למדי בין ארצות-הברית וברית-המועצות בוועידת פוטסדאם בשנת 1945. נהר הבן-האי (Ben Hai), המתפצל מהמקונג לאורך הגבול בין לאוס לתאילנד חוצה מזרחה את הגבול בין לאוס לוויטנאם עד לים סין הדרומי, נקבע כגבול הרשמי בין הרפובליקה הדמוקרטית הוויטנאמית (צפון-ויטנאם) לבין הרפובליקה של ויטנאם (דרום-ויטנאם). שטח מפורז בן חמישה ק"מ לכל כיוון נקבע ביניהן, ושמו DMZ.

הקו ששימש כגבול הפורמלי בין שתי המדינות עד 1975, גבה במשך השנים אלפי קרבנות משני הצדדים מוצבים הוקמו והושמדו לאורכו של הקו בקצב מסחרר. כמו בקוריאה, שימש גם כאן הקו כחיץ בין מדינות שעד לשנת 1954 היו מדינה אחת, אלא שעשרים שנה הפכו חיץ גיאוגרפי לחיץ תרבותי, אידיאולוגי, פסיכולוגי וחברתי. כמעט בכל תחום, התפתחו הבדלים עצומים. אנחנו והם, קומוניסטים וקפיטליסטים, צפון ודרום. אויבי העם למול לוחמי החופש.

גם היום, עשרים שנה לאחר ה"איחוד", תמצא בוויטנאם הדרומית את תמונתו של ג'ים מוריסון מתנוססת וברקע נשמעות מנגינותיו של אלביס פרסלי. נהג הסיקלו חבוש בכובע של הניו-יורק יאנק'יס, יפנה אליך באנגלית עילגת עם מבטא טקסאני כבד, ואילו באחותה הצפונית, יעמדו כל בוקר בסדר מופתי אלפי בני אדם בטור אחד, ללא צעקות וללא דחיפות, ששוטרים חמושים לבושים במדים מגוהצים בגון זית מנחים אותם אל עבר המאוזוליאום בו מונחת מזה 26 שנה גופתו החנוטה של המנהיג הכל-יכול, הו-צ'י-מין. בצאתם יזילו חלקם דמעה. נהג הסיקלו בהאנוי לעומת עמיתו בסייגון, יחבוש כובע וייט-קונג בגון זית ויפנה אליך בוויטנאמית או ברוסית. לכאורה, ניתן היה לצפות שבמדינה בעלת אוריינטציה אחידה, יטשטשו 20 שנות "איחוד" את הפערים שנוצרו בשנות הפירוד המלאכותי. אך הפערים אינם מעטים; הדרום מסביר פניו יותר מאחיו הצפוני ודמות מערבית אינה מצטיירת למבוגרים שבין בני הדרום כמפלצת. מן הסתם, הם זוכרים זמנים טובים יותר.

התפרקותה של ברית-המועצות בשנת 1991 הבהירה לשלטונות שבלי פתיחות למערב בכל המישורים תשקע ויטנאם בבעיותיה עד צוואר, ושינוי המדיניות, ובעיקר הכלכלית הוא צו השעה. עידוד היוזמה הפרטית וההשקעות הזרות התקבלו אצל רוב תושבי דרום המדינה, ובעיקר בסייגון בשמחה. תפיסת העולם הקפיטליסטית, הרצון והגעגועים לחיים טובים יותר לא נשכחו; גם לא במשך עשרים שנה של סוציאליזם ומרקסיזם. המעמד הבינוני הולך ונבנה מחדש, עסקים קטנים צצים, בעיקר בתחומי המזון ושירותי התיירות. התפוסה בבתי-המלון הולכת וגדלה ועמה עולה רמת השירות. אומנם סייגון רחוקה שנות אור מסאול ומבנגקוק, אבל היא בהחלט מתקדמת בכיוון הנכון בהאנוי עדיין מתנשא פסלו של ולדימיר אילייץ' לנין, ועד לפני שנים אחדות ניצבו שני חיילים בחזית הפסל. היום עומד הפסל שומם כאחיו ברחבי אסיה, ונראה שהסרתו היא שאלה של זמן בלבד. המעוז הקומוניסטי האחרון באסיה הוא בחזקת עולם הולך ונעלם.

עד לפני שנה מכרו בחנויות השעונים בהאנוי שעוני-יד, שעל לוחותיהם התנוססו דיוקניהם של גורבצ'וב, ילצין והו-צ'י-מין. כיום מופיעות דמויותיהן של ג'ורג' בוש, ביל קלינטון, ואפילו הדגל האמריקני לצד זה הוויטנאמי. גם מיקי-מאוס תפס מקום נכבד. כל שנותר הוא לחכות שנהגי הסיקלו יחליפו את כובעי הווייט-קונג הירוקים בכובעי הניו-יורק יאנקי'ס.

כרזה קומוניסטית נוספת שהעין קולטת, מחזירה אותך למציאות היומיומית, ונראה שהחלום על ויטנאם דמוקרטית, אמיתית וחופשייה עדיין אינו בפתח.

משפחות רבות גרות בבתי-סירות, הבנויים לספק את צרכי המשפחה המינימליים: קורת גג, הפרדה בסיסית בין הורים לילדיהם, ופינה להכנת האוכל. המצעים שמשמשים לכיסוי הגוף בלילה מכסים את רצפת "הבית" בשעות היום. המקום מואר בעזרת עששיות נפט, והמקלחת והשירותים, כמובן, בנהר כמו גם הכביסה. לאחר שליפתם מן המים נתלים הבגדים על חבלים שנמתחו במיוחד בין שתי סירות, או על חבל העוגן. הילדים שאינם מבקרים בבית-הספר נרתמים לעול פרנסת המשפחה, ועוזרים בתחזוקת הסירה ובדיג.

אלה שמצבם הכלכלי השתפר, בנו בתים צפים; מספר חביות ריקות משמשות מצופים עליהם נבנה בית-עץ שלם. הבתים מחוברים בעוגנים לקרקעית האגם או הנהר. כעת השתפר מצב המשפחה בהחלט, הבית מרווח ונוח למחיה. הסירות משמשות לדיג בלבד, כאשר הדגה מדלדלת באזור מסוים, הבתים והסירות מרימים עוגן ומחפשים אחר מקורות פרנסה חדשים. ברחובות סייגון חיים כמה רוכלים ובעלי דוכנים לממכר בגטים עם משפחותיהם בצריפי עץ סמוך למקום הדוכן. המצב בעיר וין (Vinh) קשה במיוחד ומספר חסרי הבית עצום. בלאו-קאי ובלאנג סון בעלי עדרים של חזירים תאואים ובקר נודדים עם משפחותיהם ועדריהם ביחד.

המצב הכלכלי החמור משפיע ישירות על בריאותם של תושבי ויטנאם, בפרט על תושבי הדרום המתגוררים בדלתת המקונג. העבודה הקשה, הקרבה למים והלחות הגבוהה מחלישים את התושבים. התזונה המבוססת בעיקר על אורז, אינה מגוונת דייה. המחסור ברופאים, בתרופות ובבתי-חולים מתקדמים אינו משפר את המצב והתפרצותן של מגיפות מקומיות אינו עניין נדיר. גרועה מכולן מגיפת המלריה; השדות המוצפים מים חמימים הם בית-גידול אידיאלי ליתושי האנופלס, הנמצאים כמעט בכל פינה, וכל מאמץ אינו מושקע בהדברתם או בבלימתם. מאחר שהיתושות מעבירות את טפיל המלריה מאדם לאדם, צפויים רוב תושבי האזור לחלות בה בתוך שנים אחדות.

חופיה הארוכים של ויטנאם משתרעים ממפרץ טונקין בצפון, דרך ים סין הדרומי ועד הגבול עם קמבודיה במפרץ תאילנד; מפרציה הנוחים ונהרותיה הרבים, הפכו את ויטנאם לארץ מעבר והצטיידות לאניות סוחר שנעו בנתיבי דרום אסיה. לאורך החוף ממיצרי מאלאקה ועד לחופיה הרחוקים של סין, הקימו בה חלק מהמדינות תחנות שירות – מעין ערים-קולוניות ששימשו את האניות השונות בדרכן ליעדיהן. מפרץ טונקין וים סין הדרומי היו ידועים לשמצה בשל אניות הפיראטים אשר פשטו על כלי השיט עוברים, שדדו מכל הבא ליד, והרגו ללא רחמים. כפים שלמים "התפרנסו" מהשוד הימי במשך עשרות שנים במאה השנים האחרונות שככה התופעה וממדיה ירדו למספרים מזעריים. זאת תודות לשלטון הצרפתי הנוקשה, שהשקיע מאמצים ניכרים להדברת התופעה על מנת לשמור על יחסים תקינים עם הקיסרות הסינית. ואולם שודדי הים תוקפים גם היום במפרץ טונקין. אלה פושטים על אניות קטנות, לרוב של מבריחי סמים וסחורות מערביות.

הכפר הציורי הוי-אן (Hoi-An) מדרום לדא-נאנג הוא דוגמה חיה להשפעות הזרות על ויטנאם בתקופות השונות. בין המאה ה-17 למאה ה-19 היה הכפר מנמליה החשובים של ויטנאם, ושירת את סוחרי אסיה באותם הימים. פתיחת שעריה של סין למערב והתעשרות אירופה בעקבות המהפיכה התעשייתית, הביאו לשגשוג ועושר אדירים. המסתובב ברחובות הכפר אינו יכול להתעלם מהעושר והפאר הארכיטקוני המגוון, שהותירו כאן בני הלאומים השונים, פגודות סיניות, מקדשים, בתי-עץ במיטב העטורים והעיצובים של המאה ה-17, שדרות עצים ושכונות נופש בסגנון צרפתי.

כיום האוכלוסייה מתפרנסת בעיקר מדיג ומאירוח תיירים. הנהר העמוס בבתי סירות מזכיר שהעבר והמציאות העכשווית רחוקים מאוד זה מזה. רוב תושבי הכפר הם ממוצא סיני ורובם ממחוז פוג'יאן (Fujian) הפגודה הפוג'יאנית היא הפעילה יותר בין שאר מרכזי התפילה במקום. חלק מהתושבים דוברים רק סינית-פוג'יאנית, רובם זקנים השואפים לשמר את מסורת העבר.

תושבי צפון המדינה חיים באזורים שבין הנהר האדום במערב ובדרום, לבין מחוזות יונאן וגואנג-שי הסיניים מצפון ומצפון מזרח. החיים בשטח ההררי הקשה, לא רק שהפרידו בינם לבין תושבי האנוי וסביבתה, אלא שצמחה באזור אוכלוסייה המורכבת ממספר שבטים המדברים בניבים שונים זה מזה. גם לבושם שונה והם נבדלים באורח חייהם. מרביתם גרים בכפרים הרריים, בבתים עשויים עץ או אבן מקומית, שגגותיהם עשויים רעפי אבן, עץ או מענפים וסכך. התושבים אוגרים את מי השיטפונות, או מביאים מים בדליים מהאגמים הסמוכים. עיקר פרנסתם על חקלאות, לקט ורעיית חזירים. החזירים הזוכים לטיפול מיוחד, מגיעים לממדים מרשימים. השווקים לממכר התוצרת החקלאית ממוקמים בערים הגדולות יחסית, כמו לאנג-סון במזרח, ולאו-קאי במערב. משקלם של החזירים נע בין 200 ל-250 ק"ג, והם נשקלים ונמכרים לפי משקלם בעודם חיים. פרט לחזירים מוכרים בשווקי הצפון עופות, דגי מים מתוקים, ציפורים, כלבים לכל מטרה, נחשים ושאר זוחלים.

בשנים האחרונות נפתח רשמית הגבול הצפון-מזרחי. במעבר הגבול בדונג-דאנג (Dong-Dang) עוברים סינים וויטנאמים כאחד. הסינים שפלשו לצפון-ויטנאם בפברואר 1979, בעקבות מעורבותה של האחרונה בקמבודיה, הקפידו במשך שנים על סגירה הרמטית של הגבול. כיום יש מעבר חופשי של מקומיים מצד לצד, ואלה מבריחים מוצרים שונים, בעיקר את הבירה הסינית החביבה על התושבים. מחירו של ליטר בירה הוא מחצית ממחירו של ליטר מים מינרליים.
נזקי הפלישה הסינית עדיין מורגשים כאן, חלק ניכר מהבתים בלאנג-סון הרוס. הכפר הסמוך לגבול דונג-דאנג נפגע קשה, ומסילת הברזל שקישרה בעבר בין האנוי לפינג-שיאנג (Ping Xiang) שבסין עדיין מנותקת, והעוברים לסין נאלצים לעבור קטע של הליכה ברגל עד למסוף הגבול. הרכבת מהאנוי לדונג-דאנג יוצאת כל בוקר בשעה 06.00, והמסע הנמשך כחמש שעות וחצי, הוא חוויה מיוחדת במינה. הרכבת איטית עד כדי כך שבקטעים מסוימים לאורך המסילה רוכבי אופניים עוקפים אותה בקלות. כפריי המחוז נאחזים בדלתות הקרונות בדרכם ליעדים שונים, חלקם עולים אליה תוך כדי נסיעה וקופצים בהמשך לתוך שדות האורז האינסופיים. בין הקרונות יש קרון מיוחד לבהמות, קרון ריק ממושבים ובו חזירים, אווזים, תרנגולות, ציפורים ונחשים בכלובים. פה ושם ניתן לראות גם בני אדם. גם הקטר משמש כקרון, עשרות אנשים מצטופפים בו ועשרות אחרים עומדים במרווח שבין גלגלי הקטר למנוע. הכרטיסן חסר האונים מוותר מראש על נוהל בדיקת הכרטיסים.

הנופים שונים מאלה שבשאר חלקי הארץ; שדות האורז מפנים מקומם לצמחייה הררית, הכוללת עצי מחט שונים וברושים ענקיים. כאן משתמשים בשיטה מיוחדת לייצור לבנים לבניין. אלה עשויות אדמה אדומה, מונחות זו על גבי זו כשהן רטובות בצורת ריבוע. במרכז הריבוע מובערת אש המאדה את המים מהלבנים, ולאחר התקררותן הן מוכנות לשימוש.

הגבול הצפון-מערבי עם סין סגור. הגשר על הנהר האדום המקשר את לאו-קאי עם קונמינג (Kunming) חסום, וכוחות צבא מפטרלים משני צדיו. חציו הסיני מטופח ומטופל ואילו חציו הוויטנאמי רעוע, מוזנח ומט לנפול. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. לאו-קאי, בירת הפרובינציה הנקראת על שמה, היתה עד לפני שלוש שנים סגורה למבקרים. העיר, כמו מקבילתה המזרחית, לאנג-סון, היא מרכז המסחר של כפרי האזור.

בסאפה (Sapa), הנמצאת כ-30 ק"מ מדרום מערב ללאו-קאי, יש מרכז מסחרי קטן מזה שבלאו-קאי. לכפר יש היסטוריה קצרה והוא נבנה בתחילת שנות הערים של המאה הזאת. הכפר שוכן ברום של 1,642 מטרים מעל פני הים, והגשמים הרבים היורדים בו בתקופת החורף, מקשים על הגישה.

שבטים רבים חיים סביב סאפה, רובם רועים ולקטים. אלה ניכרים בססגוניות בגדיהם, המשלבים בעיקר אדום וכחול. המראה החיצוני של חלק מבני השבטים שונה מהמראה הוויטנאמי הטיפוסי, וכך גם השפה. האזור משופע בצמחייה, במפלי מים וחורשים. הפלישה הסינית לא פסחה גם על האזור הזה, וסימניה עדיין ניכרים בו.

בגלל היותר ארץ מעבר לסחורות ימיות, ובגלל מיקומה המרכזי בדרום-מזרח אסיה, ספגה ויטנאם, פרט לסחורות שעברו דרכה, גם פילוסופיות חיים, תרבויות ודתות. מספר רב של אמונות שונות הטביעו את חותמן על הארץ; מהסינים ספגה ויטנאם את הדאואיזם והקונפוציוניזם, השפעות טיבטיות בעבר הרחוק והשפעות מתאילנד בעבר הקרוב יותר; קמבודיה ולאוס הביאו לכאן את בשורת הבודהיזם. כיום, אסכולת הזן-בודהיזם היא הפופולרית ביותר בקרב הבודהיסטים.

הנצרות הגיעה לחופי ויטנאם במאה ה-16. מגלי יבשות וימאים פורטוגלים שנחתו בדרומה של הודו בשנת 1502 (וסקו דה-גמה), המשיכו מזרחה, חצו את מיצרי מאלאקה וגילו ארץ חדשה. מאחר שארץ זאת ממוקמת במחצית הדרך בין הודו לסין, נקרא שמה הודו-סין (Indo-China). לפורטוגלים הצטרפו הצרפתים והספרדים, ואלה בשיטה המיסיונרית של הימים ההם, אספו להם מאמינים, ובנו מרכזים דתיים. הכמרים הוויטנאמיים הראשונים הוסמכו בשנת 1668. הדת הקתולית קנתה לה אחיזה במדינה בזמן השלטון הצרפתי (1859-1954), וכיום מונים הקתולים כ-9% מהאוכלוסייה.

הסינים, ששלטו באופן רשמי בחלקיה הצפוניים והמרכזיים של ויטנאם החל מתחילת המאה השנייה לספירה ועד שנת 938, השפיעו השפעה מכרעת על דרך חייה של האוכלוסייה המקומית. איזון ופשרנות, פשטות וסובלנות, הגנה וכבוד, הם חלק מהיסודות המרכזיים בחיי היום-יום, שהוטמעו במשך קרוב ל-800 שנים, דרך אידיאולוגיית חיים קונפוציאנית ודאואיסטית. חלק מתושבי המדינה אימצו ערכים וסמלים מהאסכולות השונות, וכך אפשר למצוא את סמל הין-יאנג המפורסם לצדו של צלב רומי שאותה כניסה של בית.

מיזוג פורמלי של הדתות העיקריות שחדרו לוויטנאם נעשה על ידי נגו-מין-קיה (Ngo-Minh Chieu). הוא היה איש רוח, מיסטיקן, תיאולוג ובעל משרה ציבורית בכירה, שחי בדרומה של המדינה. לאחר "הארות" חוזרות ונשנות שארעו לו, לטענתו, ייסד באופן פורמלי בשנת 1926 את דת הקאו-דאי (Cao-Dai). הידועה בסימן ההיכר שלה – העין הגדולה, המסמלת את האל שדבר אינו נסתר ממנו – ממזגת בתוכה יסודות קונפוציאנים, דאואיסטים, בודהיסטים ונוצרים. במהלך תפילה במקדשי הכת השונים מקשטים דרקונים בצבעים מצועצעים והמוניים להחריד את העמודים.

מסיבות פוליטיות וכלכליות, צברה הדת החדשה עוצמה רבה. עד שנת 1954 זוהו כ-12% מתושבי דרום-ויטנאם עם הדת החדשה, שנולדה רק כ-30 שנה לפני כן. חילופי השלטון וראשית העידן הקולוניאלי, המלחמה הארוכה והאיחוד מחדש ב-1975, טלטלו את יסודות הקאו-דאי בעיקר בהיבט החברתי והכלכלי. היחסים של הנהגת הקאו-דאי עם הדרום, גרעו מאוד ממעמדה. לאחר 1975, הוחרמו רכוש ואדמות, אולמות התפילה נסגרו וחלק ממנהיגי הדת הוצאו להורג. רק כעבור 10 שנים הוחזרו חלק מהרכוש וכ-500 מרכזי תפילה לידי העדה; רובם עדיין סגורים. הפולחן הדתי נעשה באישור השלטונות, ותחת עיניהם הפקוחות.

פרובינציית טאי-נין (Tay-Ninh) הגובלת בקמבודיה, נחשבת למעוז הקאו-דאי. בעיר טאי-נין, כ-96 ק"מ מצפון מערב לסייגון, ממוקם המקדש המרכזי של הקאו-דאי. המקום הומה מאמינים המתפללים, החל משעה שש בבוקר, כל שש שעות, ארבע פעמים ביממה. את התפילות המתקיימות באולם התחתון, מלווה מן הקומה השנייה מקהלת נערות צעירות בשירה ערבה המשתלבת בתפילה, אלמנט נוצרי מובהק. קדושי הקאו-דאי הם לרוב אנשים מודרניים בני העת החדשה. ביניהם ויקטור הוגו, מחבר "עלובי החיים" וסון-יאט-סן (Sun-Yat-Sen), מייסד הרפובליקה הסינית החדשה (1911). סמוך למקדש מוקמה תחנת-משטרה הפוקחת עין מקרוב על הנעשה באזור.

ניסיתי להגיע לטאי-נין מבלי שהיה בידי אישור הנסיעה המתאים, הנדרש בימים מסוימים. לאחר סיור במקדש, נלקחתי, "אחר כבוד", עם מבקרים מערביים נוספים שהיו שם, בליווי שוטרים חמושים, חמורי-סבר לתחנת-המשטרה. אחד מהם פתח בנאום ארוך ומייגע, שתורגם עבורנו בידי אחת מחברות הכת. הובהר לנו שאנחנו פוגעים בריבונות הרפובליקה העממית של ויטנאם, וכי היה עלינו להצטייד באישורים מיוחדים, ומלבד זאת הכופר על העבירה הוא 50 דולרים לאדם. נפתח ויכוח ארוך בדבר הסכום שישולם, ולבסוף שילם כל אחד מאתנו 5 דולרים בלבד, משכורת חודשית של שוטר; גם "הדת" הקפיטליסטית הגיעה לטאי-נין.

הנצרות הפרוטסטנטית הגיעה לוויטנאם בעשור השני של המאה הזאת. רוב הפרוטסטנטים חיים במרכז המדינה. פעילותה החופשית של הכנסייה התאפשרה תחת המשטר הדרום-ויטנאמי (עד 1975) שאפשר פלורליזם דתי. לאחר כיבוש הדרום, בשנת 1975, נחשבו הפרוטסטנטים כמשתפי פעולה עם השלטון הקודם.

פעילותם הוגבלה, מנהיגים וכמרים פרוטסטנטים נשלחו לחינוך מחדש וחלקם עונו ונרצחו. עד היום מוגבלת פעילותה של הכנסייה הפרוטסטנטית.

כחצי אחוז מתושבי המדינה הם מוסלמים. רובם בני חמר (Khmer) שמוצאם מקמבודיה והאחרים בני סוחרים ומהגרים שהגיעו לוויטנאם והשתקעו בה, בעיקר מלאזים, אינדונזים, הודים וערבים.

המפלגה הקומוניסטית שולטת בוויטנאם יותר מארבעים שנה. במשך 20 השנים הראשונות, פרחה האידיאולוגיה בצפונה של המדינה. המנהיג הכל-יכול, הו-צ'י-מין, הושפע לא במעט מהסינים ומהסובייטים. אלה סייעו קצת בכל תחום וייצאו את המהפכה דרומה. יורשיו של הו'-צ'י-מין, שהלך לעולמו בשנת 1969 המשיכו את דרכו בהצלחה יתרה. מותו בעיצומה של המלחמה נחשב בעיני רבים, בעיקר בדרום, כתחילת התמוטטותה של צפון-ויטנאם. "מותו של המנהיג, הוא תחילת גסיסתה של הארץ" נאמר אז. המציאות טפחה על פני כולם וכעבור שש שנים, ויטנאם אחת, מאוחדת וקומוניסטית, היתה למציאות. האידיאולוגיה חזרה לכל תחומי החיים. מפעלים ואדמות הולאמו, מרבית התוצר הלאומי היה בבעלות הממשלה, חקלאים חויבו במכסות שנתיות ובתשלומי מס גבוהים. היבוא מן המערב פסק כמעט לחלוטין. צינור החמצן הכלכלי של ויטנאם בא מהצפון, מסין ומברית-המועצות, וכשאחת הפנתה עורף והשנייה קרס, התמוטטה המדינה כמגדל קלפים. כיום מושבתים מפעלים רבים, בעיקר עקב המחסור בחומרי גלם ועקב הגירעון האדיר במאזן התשלומים. האבטלה בשיאה (כ-50%). המחסור במוצרי צריכה גרם לפריחתו של שוק שחור, והפער בין עשירים לעניים גדל ועמו התרבו מעשי השחיתות. קצב האינפלציה עלה מאוד, ובמחצית השנייה של שנות ה-80 הגיע לכ-750% לשנה.

החינוך המרקסיסטי התחיל בגני-הילדים, והמשיך בבתי-הספר היסודיים והתיכוניים; בכל המוסדות הציבוריים מונו בעלי תפקידים מיוחדים מטעם המפלגה לעקוב אחר יישום אידיאולוגיית החינוך בשטח. הדת הוזנחה, ותחתיה צמחה "דת" חדשה. היוזמה הפרטית דוכאה לחלוטין, ובשנים האחרונות שלפני השינוי קפאה הצמיחה הכלכלית לחלוטין. ללא התמיכה הסובייטית, היתה המדינה קורסת עוד שנים קודם לכן.

רבבות מתושבי הדרום הובאו למחנות חינוך מחדש. רמקולים שידרו מסרים, אזהרות ואידיאולוגיה פוזרו ברחבי המדינה. מספר השוטרים נאמד במאות אלפים, ומעצרים המוניים והעלמויות היו עניין שבשיגרה. בשנת 1991 הצטרפה ויטנאם, מעט באיחור, לחברותיה הקומוניסטיות, והמפנה שהיה מחויב מציאות, החל כמעט בכל התחומים. הסרת האמברגו וחידוש היחסים עם ארצות-הברית היו זריקת חמצן למדינה ופתח להשקעות זרות.

הואה (Hue), היתה במשך כ-150 שנה, בירתם הפוליטית של קיסרי שושלת נגויין, שושלת הקיסרים האחרונה של ויטנאם. בעיר נמצאים מרכזי דת שונים, מוסדות שלטון, מבניציבור, גנים מטופחים ושדרות רחבות. מוזיאונים לאמנות ויטנאמית, מוזיאון להיסטוריה ומוזיאון צבאי. האתר המפורסם בעיר הוא ה"עיר הקיסרית" או ה"עיר האסורה" בשמה היותר מפורסם. העיר שהיתה מעונם הרשמי של הקיסרים הוויטנאמים, מוקפת חומה פשוטה, ובתוכה מבנים לשימושים שונים; חדרי אירוח, חדר ישיבות, ספרייה וחדרי מגורים. כיום האתר מוזנח למדי; לממשלה אין תקציב לפיתוח ולשימור האתר ועם השנים, השתלטה צמחייה פראית על מרבית המבנים, ובריכות הדגים המפורסמות הפכו לשלוליות עכורות ומעופשות. האגדה מספרת שאחד הקיסרים ציווה עם מותו לקבור את כל הונו, כ-80 טונות זהב, במקום מסתור בעיר; לאחר הקבורה והסתרת האוצר נכרתו לשונותיהם וכפות ידיהם של הקוברים, כדי שאלה לא יוכלו לומר או לכתוב מילה על מקום הימצאו. לפי אותה אגדה, האוצר עדיין ממתין במעמקי אדמת העיר, בתוך כדים ענקיים שהם מסמליה המפורסמים של העיר.

בהשוואה לדינמיות ולצפיפות של סייגון, יש בהאנוי משהו מהתמימות והשלווה כאחד. מעצם מיקומה בצפון המדינה, קריר בהאנוי משך רוב ימות השנה. כבישיה רחבים וגניה מטופחים. העיר, שספגה הפצצות מסיביות ורבים מרבעיה נהרסו במלחמה, שוקמה במהירות. הבנייה הישנה והאקראית הוחלפה בבנייה מתוכננת ומסודרת. בעיר נבנו שדרות רחבות ובצדן עצים מצלים.

הנהר האדום (Song Hong), הזורם ממזרח לעיר, הוא מקור המים העיקרי לאספקת צורכיהם של יותר ממיליון בני-אדם. פרט לנהר יש בעיר לא פחות מחמישה-עשר אגמים קטנים וסביבם מדשאות, שדרות, מזרקות ופגודות. ניקיונה של העיר נשמר בזכות אלפי תלמידים היוצאים בתורנות מצוידים בשקי-אשפה ובמטאטאים ומנקים רחובות ואזורים שלמים. תנועת כלי הרכב הממונעים בעיר מוגבלת, ואזורים מסוימים הם נחלתם הבלעדית של נהגי הסיקלו. ההליכה ברחובות העיר מזכירה בקטעים שונים הליכה במחנה צבאי. גדודי חיילים, שוטרים ונהגי סיקלו; כרזות התעמולה והמסרים המועברים ברמקולים תורמים לאווירה. לפי מיטב המסורת, משופעת העיר במוזיאונים, והבולטים שביניהם, מוזיאון חיל-האוויר, המוזיאון ההיסטורי של ויטנאם, שהוא המבנה המפורסם ביותר בעיר: המאוזוליאום של הו-צ'י-מין, שבו נמצאת גופתו החנוטה של המנהיג. לא רחוק משם ניצב פסלו של לנין. הסינים, אגב, התקשו לשמר את גופתו של מאו-צה-טונג, ומומחים ויטנאמיים סייעו לשכנים מצפון בשימור הגופה. שרידי השלטון הצרפתי ניכריםם היטב גם כאן. מבנים גבוהים, שעמודים רומיים ופסלי דמויות יווניות משובצים בין הקומות, מאפיינים חלק ניכר מהם.

הפתיחות המתחדשת למערב, והמחסור החמור במטבע זר, דרבנו את השלטונות להתיר לחברות סרטים וטלוויזיה זרות לצלם ולהפיק בתחומי המדינה. רוב החברות מפיקות סרטים שנושאם העיקרי הוא המלחמה, או פולקלור ויטנאמי. על תרבות וטבע עדיין אין מדברים. עקב המחסור ב"חיילים" אמריקניים, מתגודדים המפיקים בימי הצילומים סביב בתי-הקפה הפופולריים בסייגון ומחפשים ניצבים בעלי חזות מערבית. אלה מקבלים כמה עשרות דולרים ליום צילום אחד, וכך יכול אדם למצוא את עצמו רגע אחד לבוש בג'ינס ובטי-שירט, ובמשנהו כשוטר צבאי, חבוש קסדה, לובש מדים, חמוש באקדח וברובה M-16.

20 שנה לאחר שוך הקרבות בוויטנאם פרסם רוברט מקנמארה, שכיהן כשר-ההגנה בתקופתם של קנדי וג'ונסון (1961-1968), ספר בו הודה שהמלחמה היתה מיותרת, והתערבותה של אמריקה היתה טעות טראגית.

לצורך קידום המכירות של סיפרו, חזר מקנמארה בשבוע הראשון של חודש נובמבר השנה לוויטנאם, לראשונה מאז סיום המלחמה, שם נפגש עם גנרל גיאפ, שעמד בראש הכוחות של ויטנאם הצפונית, שהביסו למעשה את כוחותיו של מקנמארה בתקופת המלחמה.

ביבליוגרפיה:
כותר: עשרים שנה אחרי : ויאטנם
מחבר: טסטסה, יוסי
תאריך: דצמבר-ינואר 1996 , גליון 13
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב