הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקים


יד מכונפת : עטלפים - אגדה ומציאות
מחבר: ד"ר בני שלמון


טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
חזרה3

כיצד 20 מיליון עטלפים, החיים באותה מערה, מסוגלים להגיח יחד לעת ערב, כשכל אחד מאתר את הדי קולותיו בתוך בליל קולות הלהקה? איך העטלפה, שהמליטה ועפה כדי לאכול, מסוגלת לחזור ולמצוא את ולדה, ולזהות אותו על פי קולו בתוך "שטיח" גורים המשתרע על מאות מ"ר ויש בו מיליוני גורים?
 
רוב בני האדם רואים בעטלפים יצורים מסתוריים ומפחידים. הפחד מפניהם, כפי הנראה, קשור לפעילותם הלילית ולנוכחותם במערות. בלילות ובמקומות חשוכים האדם מרגיש חסר ישע, שכן חוש הראייה שלו אינו מותאם לראיית לילה. העטלפים עפים בשקט (לא לחינם הפכו לסמל הקומנדו הימי), והופעתם הפתאומית מעל ראשי בני האדם מפחידה ומעוררת ברבים מהם "סיפורי עטלפים": מי לא שמע על עטלפים המסתבכים בשער? מי לא שמע שהם מעבירים מחלות לבני-אדם? מה הקשר בין עטלפים לערפדים? האם הערפדים "מוצצי דם" הם אגדה?
 
אחד מחוקי העטלפים העיר פעם שזאת בוודאי חוויה מצמררת לעטלף להסתבך בשער אישה, שכן עטלפים קטנים מסוגלים להבחין בחושך בעצמים בגודל של יתוש או של שערה, ואין להם מה לחפש בראש האדם.
 
רק 3 מינים מתוך 980 מיני עטלפים הם ערפדים. אלה חיים באמריקה הטרופית ולא בהונגריה, שם התגלגלו לראשונה הסיפורים על ערפדים. הרוזן דרקולה הוא פרי דמיונו של הסופר בראם סטוקר (1897), שהושפע מסיפורי ערפדים אשר הגיעו מאמריקה. שלא כמו לעטלפים אחרים, יש לערפדים איבר חוש הרגיש לקרינה אינפרא אדומה (חום) ובעזרתו הם מסוגלים להבחין בלילה חשוך ביונק גדול הנח על מקומו. הערפד נוחת ליד ומדלג אליו על ארבעותיו – תנועה אופיינית לערפדים. פיזור החום בגוף היונק מגלה לערפד היכן הפרווה דלילה, והיכן מצויים כלי דם הסמוכים לעור דק. שם הערפד נושך את היונק ומלקק את הדם הנוזל (כ-10 סמ"ק).
 
ברוק הערפד מצוי חומר המונע קרישת דם. חומר דומה מצוי ברוק היתושה, שגם זקוקה לדם יונקים, העשיר בחלבון. כיוון שהערפד נושך יונקים, גדולים הסיכויים שיעביר מחלות המועברות בנשיכה – כמו כלבת. בדרך כלל, העטלפים אינם באים במגע עם האדם, והסיכויים, שהם ידביקו אותו במחלות, קטנים בהרבה מהסיכון הנשקף ממגע עם כלבים וחתולים – מהם אין חוששים כלל. הסינים רואים בעטלפים סימן למזל טוב ואושר. ברבים מחפצי האומנות הסיניים, בתכשיטים וברקמות מופיעים חמישה עטלפים מסביב לפרח האפרסק, שמשמעותו חיים. כאן חמשת העטלפים מסמלים את כל הדברים שהאדם מתאווה להם: בריאות, עושר, מזל טוב, אריכות ימים ושלווה.
 
סדרת העטלפים קרובה לסדרת הקופאים אליה שייך האדם, ושתי הסדרות שייכות למחלקת היונקים. סדרת העטלפים Chiroptera (בלטינית: היד המכונפת) היא השנייה בגודלה בסדרות היונקים ומונה כ-980 מינים.
 
העטלפים הם היונקים המעופפים היחידים. כדי לעוף יש צורך בכנפיים, במשקל גוף נמוך ובמזון מהיר-עיכול ועתיר אנרגיה. ואכן בתהליך אבולוציוני התפתחו אצל העטלף כנפיים מן הקרום הגמיש שמתוח בין אצבעות הגף הקדמית ("היד") לבין הגוף, הגף האחורית והזנב. גם האצבעות התארכו מאוד ביחס ליונקים אחרים.
 
עטלף שמשקלו גרם וחצי הוא הקטן ביונקים, אך גם עטלפי הפירות, הגדולים ביותר בין העטלפים, אלה שאורכה של מוטת כנפיהם כמטר וחצי, אינם שוקלים יותר מ-1.2 ק"ג. צמצום עצמות לא חיוניות והתפתחות עצמות דקות הפחיתו ממשקל הגוף של העטלפים. עצם היותו יונק מעופף גם משפיע על רבייתו של העטלף: על הנקבה לאזן את גופה בזמן ההיריון. שריר מיוחד, הדוחף את העובר לכיוון הסרעפת, מצוי אצל כמה מינים של עטלפים, וכך מרכז הכובד של הגוף נשמר סמוך לבסיס הכנפיים. לרוב העטלפים רק ולד אחד כיוון שהעובר מכביד על תעופת העטלפה ההרה. אצל רוב עטלפי החרקים אין הנקבה נושאת את הוולד בצאתה לאסוף חרקים. בשעת מצוקה, כשהיא נאלצת לעזוב את מערת המשכן, עפה הנקבה כשהוולד אוחז בשיניו את פטמתה. לנקבת היזנוב יש פטמות מדומות במפשעה, והוולד נאחז בהן כשזנבו הארוך משתפל מעבר לכתף אמו. הפטמות האמיתיות קבועות בחזה סמוך לבסיס הכנף.
 
גם שערם הקצר של העטלפים נועד להפחית את משקל גופם, ואכן הוא שונה מן הפרווה הדקה והצמרית המבודדת את גופם של יונקים אחרים מן הסביבה. העטלפים גם אינם יכולים לעטות שומן רב כדי לבודד את גופם ולאגור מזון לעונות דלות כמו שעושים הדובים, למשל, שכן עודף המשקל מכביד על התעופה.
 
הראש הוא אחד האיברים הכבדים בגוף העטלפים בעיקר בגלל השיניים שקבועות בו, העשויות מגיר. במהלך האבולוציה של העטלפים לא הצטמצם משקל הראש, אבל הצוואר התקצר וקירב את הראש למרכז הכובד של הגוף. בזמן מנוחתם העטלפים תלויים מן המצע עליו הם נחים, כשראשם למטה ורגליהם למעלה. גיד מיוחד נמשך בכוח משקלם וסוגר את הטופרים סביב נקודת האחיזה. הגיד המחוספס עובר בתוך נרתיק שבו רכסי אורך (פסי אורך בולטים), ומשקל העטלף התלוי מן המצע נועל את הגיד במקומו. בדרך זו לא נדרשת השקעת אנרגיה בתלייה. ברך העטלף פונה אחורנית, ובעזרת קרום התעופה המתוח בין הרגליים העטלף מבצע את ההיגוי (תפקיד דומה יש לנוצות הזנב בעופות). העטלפים אינם ממריאים מן הקרקע כעופות כי שיטה זו דורשת מאמץ גדול אי לכך הם מפילים את עצמם לאוויר וכך מתחילים לעוף.
 
מזון העטלפים קל ומתעכל במהירות כיוון שהעטלפים אינם יכולים לשאת "מטען עודף". לא פלא שאין העטלף ניזון רק מעלים. העטלפים צורכים מזון שיש בו הרבה אנרגיה ליחידת נפח, שכן הם זקוקים לאנרגיה רבה כדי לעוף.
 
העטלף הוא יונק קטן בעל שטח פנים גדול: לעטלף שמשקלו 7 גרמים – שטח כנפיים של 220 סמ"ר!
 
אם חילוף החומרים אצל יונקים קטנים הוא מהיר ונמרץ, חילוף החומרים של העטלף נמרץ פי כמה מפני שהתעופה, כאמור, צורכת אנרגיה רבה. עטלף, הניזון מחרקים, אוכל במשך הלילה חרקים שמשקלם בין רבע למחצית ממשקל גופו; המזון מתעכל במהירות, והעטלף ממהר להיפטר מן ה"מטען העודף". עטלפי פירות מרסקים את גושי הפרי מול רכסים רוחביים בחיך: את הסיבים הם יורקים ומיץ הפירות מתעכל תוך 20-30 דקות, כשעודפי המים מותזים בלשלשת.
 
רוב העטלפים ניזונים מחרקים ומפירות, אבל יש גם כאלה הניזונים מצוף, מאבקת פרחים, מחולייתנים קטנים, מדגים, מצפרדעים ומדם יונקים.
 
כאמור, הפרווה הדקה והקצרה של העטלפים אינה מבודדת אותם היטב. כדי לחסוך אנרגיה, רמת חילוף החומרים וקצב הדופק אצל העטלפים הקטנים, ובעיקר אצל עטלפי החרקים, משתנים לפי הפעילות. טמפרטורת הגוף של עטלף חרקים מגיעה ל-40 מעלות ו-1300 פעימות לב בדקה. קצב פעימות הלב אצל עטלף במצב מנוחה (Torpor) יורד ל-200 פעימות בדקה, וטמפרטורת הגוף יורדת ל-20-15 מעלות. בחורף באזורים ממוזגים (גם בישראל), כשהטמפרטורה יורדת מתחת ל-10 מעלות, החרקים אינם פעילים, ולעטלפי החרקים אין מזון זמין. אז העטלפים מתכנסים במערות קרות ולחות, כשהמיקום במערה נבחר לפי הטמפרטורה וגודל מאגר השומן שאגר העטלף בסתיו (עד 70% ממשקל הגוף); בחריפה, טמפרטורת גופו של העטלף יורדת עד כמה מעלות מעל האפס. מחזור הדם ההיקפי נסגר, תאי דם אדומים נאגרים בטחול ומספרם בדם מצטמצם. מספר פעימות הלב יורד ל-10 פעימות בדקה, וכך העטלף צורך רק כ-1% מהאנרגיה שהוא צורך בפעילות. מכאן ברור מדוע אסור להפריע לעטלפים החורפים במערה. ברגע שנכנסים למערה העטלפים מתעוררים מן הקולות והאור, וצורכים במהירות רזרבות שומן, דבר שעלול להביא למותם. עטלפון מתעורר מתחמם בקצב של מעלה אחת לדקה ויותר, ומזרים דם רב לרקמת השומן החום. ברקמה הזאת מפותחת רשת צפופה של כלי דם, והיא מצויה אצלו בין השכמות בגב כמו אצל יונקים אחרים. טמפרטורת גופו של עטלפון עלתה מ-12 מעלות ל-36 מעלות בתוך רבע שעה!
 
עד היום נמצאו בישראל 32 מיני עטלפים, והם כשליש מיונקי הבר בארץ. בכל אירופה המערבית יש רק 30 מיני עטלפים! ישראל נמצאת במפגש יבשות ועולמות חי (פאונות): מוצאים כאן מינים טרופיים מאפריקה בצד מינים מאזורים ממוזגים שעיקר תפוצתם באירופה.
 
עטלפי הפירות משתייכים למשפחה טרופית המונה כ-160 מינים. רק עטלף הפירות המצוי בארץ Rousettus התפשט צפונה מחוץ לאזור הטרופי; אולי בגלל יכולת האיתור בהד (אקולוקציה-Echolocation), המייחדת אותו משאר עטלפי הפירות, ומאפשרת לו לאכלס מערות. העטלף הזה, הפעיל כל השנה ונפוץ בעיקר בחבל הים-תיכוני של ישראל, הוא העטלף הגדול בארץ: משקלו 120-200 גרם, ומוטת כנפיו מגיעה עד 70 ס"מ. בגלל עיניו הגדולות וחרטומו המאורך הוא נראה כמו "שועל מעופף". עטלפי פירות נמשכים לקולות ציוץ המושמעים על ידי מציצת שפתיים; וצוללים על מקור הקול. ייתכן שהציוצים נשמעים באוזניהם כקולות מצוקה של עטלפים.
 
עטלפי החרקים קטנים יחסית ומשקלם 3-30 גרם. עיניהם קטנות, אפם קטן ואוזניהם גדולות. לסוג יזנוב Rhinopoma שני מינים הנפוצים בעיקר לאורך השבר הסורי-אפריקני אך הם חדרו גם לגליל, לכרמל ולהרי ירושלים. אולי עם היעלמותם של עטלפי החרקים משם. במהלך השתלמות על עטלפים צפינו בעטלפה הנושאת גור ועפה עמו. זו היתה עטלפה ממין יזנוב קטן, עטלף בעל זנב ארוך מאוד הבולט מקרום הזנב. משקלו של הוולד אצל עטלפים יכול להגיע עד לשלושים אחוז ממשקל האם. לסוג אשמן Taphozous שני מינים, שעפים במהירות ובגובה רב, השוכנים בנקיקים ובמערות לאורך עמק השבר. הסוג פרסף Rhinolophus מונה שישה מינים ים-תיכוניים. אחד מהם, הפרסף הגמדי, גם נמצא בחבלים המדבריים של ישראל. מקצת המינים על סף הכחדה או שכבר נכחדו מהארץ. אטלפים שוכני מערות מצטיינים ביכולתם לאתר בהד, ולהשמיע את קולותיהם האולטרא-סוניים דרך אפס, שמוקף בליטות עור המשמשות כ"מגאפון". הפרספון Asellia חובב חום ונפוץ לאורך השבר הסורי אפריקני. האשף Tadarida עף בגובה עשרות מטרים ומפליא במהירותו וצלילותיו (קוסם – אשף). הוא שוכן סדקים ולאחרונה נעשה שוכן סדקים בין בתים טרומיים (בכרמיאל, בתל אביב, בלוד ובבאר שבע). זהו אחד מעטלפי החרקים הנפוצים בישראל. הסוג נשפון Myotis מונה בארץ חמישה מינים ים-תיכוניים שאוכלוסיותיהם הולכות ופוחתות במהירות. הם נפגעים בעיקר בגלל היותם שוכני מערות: כניסת מטיילים למערות מפריעה את מנוחתם ואת חריפתם. האפלול Eptesicus מונה בארץ שני מינים: האחד נדיר ושוכן בחבל הים-תיכוני, והשני שוכן בעמק השבר בין עין-גדי לאילת. הסוג עטלפון Pipistrellus מונה בארץ שישה מינים. ביניהם מינים קטנים וגם הקטן בעטלפי ישראל-עטלפון בודנהיימר, שמשקלו 2.5-3 גרמים! גבול תפוצתם הדרומי של שניים מהמינים הוא הגליל העליון (עטלפון אירופי, ע. סאבי). שלושה מינים שוכנים בנגב (ע. בודנהיימר, ע. ריפל, ע. אריאל), ועטלפון לבן-שוליים נפוץ בכל החבל הים-תיכוני עד שולי המדבר, שכן הוא שוכן בסדקי בתים ישנים.
 
במהלך הדרכת קבוצת סטודנטים בעין-גדי מצא אחד הסטודנטים עטלף קטן על סף טביעה בגב מים, בנחל ערוגות. אחרי שייבשנו את העטלף התברר שבידינו הקטן בעטלפי ישראל – עטלפון בודנהיימר. משקלו כבוגר מגיע עד חמישה גרמים. הכנסתי את העטלף לסדק בין הסלעים בתקווה שיתאושש עד הלילה. העטלפון זחל בכוחות עצמו לחלקו החשוך של הסדק. אותו הלילה לכדנו ברשת ערפל (ברשיון) את אחד המופלאים שבעטלפי ישראל – הלילן Nycteris, מין אפרו-טרופי העף סמוך לקרקע ומגלה חרקים גדולים בעזרת אוזניו הענקיות, המאפשרות לו לשמוע את רשרושי ההליכה של החיפושית או העקרב. כנפיו הרחבות מאפשרות לו לרפרף מעל לשיח, ולאסוף חרקים גדולים מצמחים ומן הקרקע.
 
בין עטלפי החרקים בארץ מוצאים גם שני מינים מדבריים בעלי אוזניים ארוכות, האוספים חרקים גדולים מהקרקע ומהעלווה: אודנן Otonycter ואוזנן Plecotus. הכנפן Miniopterus נצפה רק במערה אחת בגליל העליון והוא על סף הכחדה. הרמשן Nyctalus מעופף במהירות וחולף בצפון ישראל בנדידותיו. הבלומף Barbastella נדיר מאוד ונצפה רק פעמים ספורות בערבה.
 
לעטלפים הגדולים חוש ראייה מעולה המתאים לראיית לילה: צפיפותם של הקנים (התאים הרגישים לאור שחור/לבן) עולה על צפיפותם בעיני האדם, ולכן, עטלף הפירות מיטיב לראות בחושך. חוש הריח שלו מפותח מאוד וניכר בחרטומו המוארך. החושים האלה עוזרים לעטלפי הפירות לאתר פירות עסיסיים שהבשילו, ולאכול אותם. קואבולוציה בין עטלפי הפירות לעצים ביער הטרופי יצרה פירות שהעטלפים מפיצים את זרעיהם. הזרע ב"תמורה" עטוף בחומר מזין, עשיר בסוכרים וויטמינים. כאלה הם רבים מהפירות שאנו נהנים מהם: שסק, משמש, ליצ'י, תאנה, שקמה, גויאבה, מנגו, אפרסק ובננה.
 
"התקשורת" בין העץ לעטלף מבוססת על חושי העטלף: פרי מבשיל משנה את צבעו מצבע העלווה הירוק לצבע בהיר, צהוב-כתום, הבולט בלילה על רקע העלווה הכהה. עם הבשלתו של הפרי נהרסים חומרים מונעי אכילה (למשל טאנינים), ונוצרים סוכרים וריח, שמושכים את העטלף לפרי הבשל.
 
לעטלפים הגדולים שמיעה טובה אך רק עטלף הפירות, המצוי בישראל, ניחן ביכולת להשמיע קולות ולהתמצא בחלל חשוך לפי ההדים החוזרים. לעטלפים הקטנים עיניים קטנות וחוש ראייה פחות מפותח (אין עטלפים עיוורים). גם חוש הריח אינו מפותח אצלם. לעומת זה, חוש השמע מפותח וניכר באוזניהם הגדולות העשירות בקפלים ובבליטות (צפיר). רוב קולותיהם של העטלפים מצויים מעל תחום התדרים שהאדם שומע (תחום העל-שמע). ההדים החוזרים מן הטרף המיועד ומן העצמים בסביבה מאפשרים לעטלפים להתמצא במערות חשוכות לגמרי, להימנע מפגיעה זה בזה בזמן התעופה, וכן לאתר ולתפוס טרף זעיר כיתוש בקצב של חרק כל שמונה שניות! כיצד עשרים מיליון עטלפים, החיים באותה מערה, מסוגלים להגיח יחד לעת ערב, כשכל אחד מאתר את הדי קולותיו בתוך בליל קולות הלהקה? איך העטלפה, שהמליטה ועפה כדי לאכול, חוזרת ומוצאת את ולדה, ומזהה אותו על פי קולו בתוך "שטיח" גורים המשתרע על פני מאות מ"ר ויש בו מיליוני גורים?
 
עטלפי החרקים משתמשים בקולות גבוהי תדר (תחום העל-שמע-אולטרא-סוני) משום שרוב הרעשים הטבעיים הם בתדרים נמוכים: רשרוש הרוח, מפץ הגלים קול מפל המים ועוד. העטלפים טורפים מינים של בעלי חיים השומעים קולות נמוכי תדר (צפרדעים, מכרסמים וכמה משפחות של עשים). כך הם עוקפים "רעשי רקע" ומונעים מטרפם לשמוע אותם.
כדי שיחזרו גלי קול מטרף קטן כמו יתוש, העטלף משמיע קול בתדר גבוה, אז אורך הגל קצר, והסיכוי שיפגע בעצם קטן ויוחזר ממנו הוא גבוה.
 
עם זה, קולות גבוהי תדר מאבדים עצמה מהר מאוד, ולכן העטלף "מבזבז" זמן בסריקות שווא עד שהוא מאתר את טרפו. אדם המבקש להתריע מרחוק על סכנה מתקרבת משתמש בתדר נמוך (לדוגמה: צופר באנייה, במשאית, או במגדלור). במרחבים פתוחים ובמהירות גבוהה העטלפים מרבים להשתמש בקולות קבועי-תדר CF = Constant Frequency וב"אפקט דופלר". כך הם מקבלים נתונים על המרחק מן המטרה, על מיקומה ועל מהירות תנועתה ביחס אליהם. לדוגמה, "אפקט דופלר" מתרחש כאשר מכונית צופרת מתקרבת, עוברת ומתרחקת: תדירות קול הצפירה עולה כשהמכונית מתקרבת, ויורדת כשהמכונית מתרחקת.
 
עטלף הנמצא בשטחים סבוכים או עטלף המתקרב לטרפו זקוקים בזמן אמת לנתונים על טרפם. לשם כך ישמיעו את קולותיהם לעתים קרובות, ויעזרו בקולות שבשעת השמעתם התדרים שלהם משתנים FM = Frequency Modulated לעתים מושמעים קולות המורכבים ממספר הרמוניות בכל פליטת קול. מניסויים שנעשו עולה שהעטלפים יודעים את גודל "חרק המטרה", את מרקמו הפנימי והחיצוני, ואת צפיפותו. המכשור המודרני (מכ"ם וסונאר) עדיין לא הצליח לחקות את יכולתם המופלאה והמשוכללת של עטלפי החרקים לאתר באמצעות הד.
 
מנגנון האבקת פרחים על ידי עטלפים התפתח ברחבי הרצועה הטרופית באפריקה, באסיה, באוסטרליה ובאמריקה, ומקיף כ-500 צמחים ממשפחות שונות, וכ-55 מיני עטלפים בעיקר משתי משפחות: עטלפי הצוף Macroglossinae ועלאפי הפרחים Glossophaginae (אלה עטלפים בעלי תוספת בשרנית בצורת עלה על האף). האבקה באמצעות רוח אינה יעילה ביער סבוך וצפוף. לעומת זה, היא יעילה באזורים פתוחים כאשר הצמח נפוץ (לענת המדבר, לדוגמה) או כאשר יש ביער מספר קטן של מינים שולטים (אלון, לדוגמה). האבקה באמצעות בעלי חיים יכולה להיעשות באמצעות עופות (צופיות), חרקים גדולים המיטיבים לעוף (דבורים, רפרפים) או עטלפים.
 
הצמחים המואבקים על ידי עטלפים זוכים במאביק תלותי ונאמן המסוגל לשאת את האבקה למרחק רב. גוף העטלפים המאביקים פרחים מתאים לאיסוף האבקה והצוף: חרטום מוארך מאוד (חוש ריח מפותח ויכולת לחדור לפרחים צינוריים), שיניים מנוונות, לשון ארוכה שהקצה שלה עשיר בבליטות ובעזרתה יכול העטלף לאסוף צוף רב בליקוק אחד. גם השער דמוי המניפה (ולא דמוי נוצה-כבשאר העטלפים), מתאים לנשיאת אבקה. העטלף המאביק פעיל בלילה. משקלו רב יחסית למאביקים, ודרישותיו התזונתיות ייחודיות. תעופתו כבדה וכנפיו עלולות להיפגע מענפים ומעלווה.
 
הפרחים המואבקים על ידי עטלפים נפתחים בלילה, אז בולט צבעם הבהיר על רקע העלווה הירוקה-כהה. ריחם החזק הוא לעתים חיקוי כימי של ריח העטלף המאביק.זיר ארוך וחזק או צינור כותרת ארוך נושאים את הפרח מעל העלווה כדי להקל על גישתם של העטלפים ולמנוע נזק לכנפיהם.
 
התמורה לעטלף המאביק היא עתירת אנרגיה: בשל צמיגותו הרבה של הצוף נאספת כמות רבה בכל ליקוק. ואכן, כמות הצוף שהעטלף צורך רבה מאוד – פי 1000 ויותר מזה, לעומת צריכתם של מאביקים אחרים. יש בצוף פחמימות קלות לעיכול וכמות גבוהה במיוחד של חלבונים (אותה כמות גם מצויה באבקה – עד 50%!) שבהם חומצות האמינו פרולין וטירוזין – להן אין הצמח זקוק, אך הן חיוניות לעטלף. הצוף גם מכיל מינרלים וויטמינים רבים. האבקה הנושרת לצוף היא קרקע מזון לחיידקים המתפתחים שם, ומספקים ויטמינים מקומפלקס B לעטלף.
 
מנגנוני ההגנה הפיזית והכימית על גרגר האבקה לא השתנו ב"פרחי עטלפים". הגרגר מוגן היטב כדי שישרוד בדרכו הארוכה אל עמוד העלי – אל ההפריה. ההגנה הזאת מקשה על העטלף לעכל את הגרגרים אבל עקב חשיבותם הרבה לעטלף התפתח מנגנון המתאים לעיכולם: בצדי קיבת העטלף נמצאים קפלים היוצרים כיסים, ולאחר שניזון העטלף מן הצוף מתרכז בכיסים האלה סוכר. הסוכר וחום גופו של העטלף יוצרים תנאים סביבתיים המגרים את גרגרי האבקה לנבוט. בעת הנביטה נפגעת עמידותם, והעטלף יכול לעכל אותם. ריכוז חומצת המלח בקיבת העטלף אופטימלי לנביטת גרגרי האבקה. הקיבה גם מכילה ריכוז נמוך של שתנן, המגיע לשם כאשר העטלף מלקק את אבר ההפרשה שלו. ידוע כי הריכוז הזה של השתנן מעודד את נביטת גרגרי האבקה.
 
צמחים טרופיים המואבקים על ידי עטלפים הם עצים ממשפחת הבומבקיים כמו: הבאובב; הקפוק, שסיבי פירותיו משמשים למילוי כריס וחגורות הצלה; הכוריזיה, שגזעה הירוק מוגן בקוצים; הבלזה, שמעצתו הקלה בונים טיסנים; הדוריאן, שפירותיו נחשבים. כמאכל תאווה בדרום מזרח אסיה; הקיגליה – "עץ הנקניקים" ממשפחת הביגנוניים; אגבות ומיני צבריים (קקטוסים) כגון הסגוארו הענק; ועוד מינים מהסוג Cereus. בארץ, עטלף הפירות מבקר את פרחי הבאובב, הקיגליה והיוקה הנטועים כצמחי נוי.
 
לעטלפים אסטרטגיית קיום K הדומה לזאת של האדם והפיל: הם מאריכי ימים (יש המגיעים לגיל 30!), מתבגרים מינית מאוחר יחסית, אין טורפים המתמחים בטריפתם, ורבייתם אטית. רוב העטלפים מתבגרים בגיל שנה, אך מינים גדולים כפרסף הגדול מתבגרים במהלך השנה השנייה או השלישית לחייהם. זאת התבגרות מאוחרת יחסית ליונקים אחרים בגודל דומה: מכרסמים בגודל של עטלפים מתבגרים בתוך חודש עד חודשיים, ואינם מאריכים ימים מעבר לשנה. לרוב העטלפים ולד אחד, לעתים רחוקות שניים (לא בישראל). לסוג האמריקאי, Lasiurus, ארבעה ולדות בהמלטה.
 
בתנאים של חריפה, כאשר טמפרטורת גופם של עטלפי החרקים נמוכה וחילוף החומרים שלהם מזערי, אין הנקבה יכולה לשאת את ההיריון ולטפל בוולד. לעומתם, לעטלפי חרקים באזורים הממוזגים "לוח שנה צפוף": החיזור וברירת הזכרים, שישתתפו ברבייה, אורכים זמן (למשל על ידי החזקת טריטוריות). ההיריון נמשך כחודשיים ימים, הוולד יונק כחודשיים נוספים, ועל העטלף הצעיר לגדול ולאגור די שומן עד החורף. עטלפי החרקים מגיחים מהחריפה באביב המאוחר, כשיש שפע חרקים. משום כך עטלפי החרקים באזורים קרים וממוזגים (וגם בחבל הים-תיכוני בישראל) עוסקים בחיזור ורבייה בסתיו, כשיש עדיין מזון בשפע. הזרע נשמר ברחם הנקבה או שמתחיל להתפתח עובר זעיר הנעצר בשלב הזה ואינו משתרש ברחם. לקראת האביב, הנקבות מתקבצות למושבות רבייה בהן יש רק נקבות וצעירים. עם בוא האביב חלים הביוץ וההפריה או שהעובר הזעיר ממשיך להתפתח. הוולד שוקל בעת ההמלטה כ-20% ממשקל האם (במינים קטנים – 30% ויותר ממשקלה). אצל עטלפים קטנים (רוב עטלפי החרקים), הנקבה משאירה את הצעיר במחסה, יוצאת לחפש מזון וחוזרת להניק. בזמן חירום (הפרעה במערה), הגור נצמד לפטמת הנקבה, והיא נושאת אותו למחסה אחר. אצל עטלפים גדולים, למשל, עטלף הפירות המצוי בארץ, הגור נצמד לפטמת אמו בשיני חלב דמויות קרסים, והיא עפה ונושאת אותו בימיו הראשונים. האם מזהה את גורה, המחכה במחסה, באמצעות קולו וריחו. לעטלפי פירות החיים בארץ באזורים הטרופיים יש היצע מזון כל השנה. האקלים נוח לרבייה, ולכן יש שני מחזורי רבייה בשנה. אצל העטלפים האלה ההיריון נמשך בין 16 ל-22 שבועות.
 
עטלפים נרדפים בכל העולם בגלל אמונות תפלות. מעניין שלא צמחו אגדות כאלה על יתושות, שגם הן שותות דם אדם, ומעבירות לו מחלות מסוכנות. תפוצתן של מחלות אלה ומספר החללים שהן מפילות, עולים לאין שיעור על נזקי הערפדים: ממלריה מתים מדי שנה למעלה ממיליון בני אדם. בכל ארצות ברית, במשך שלושים שנה, מתו תשעה אנשים מכלבת, שהועברה על ידי עטלפים.
 
עטלפי פירות הואשמו (בארץ ובעולם) בגרימת נזקים כבדים למטעי פירות עסיסיים. ראשית, הפירות האלה התפתחו כדי שעטלפים יפיצו את זרעיהם. לולא היו עטלפי פירות בעולם, לא היה האדם זוכה לגדל את כל אותם פירות עסיסיים. שנית, היום נקטפים רוב הפירות בעודם בוסר כדי שיעמדו במשלוח, ופירות שאינם בשלים אינם מעניינים את עטלפי הפירות. תפוצת זרעיהם והאבקתם של עצים רבים תלויות בעטלפים, מהם עצים בעלי חשיבות כלכלית הגדלים ביערות הגשם. משנכרתו היערות, השתכנו העטלפים (כמו עטלפון לבן-שוליים) בבתים, והגללים, שהצטברו בעליות הגג, העלו עליהם את חמתם של בעלי הבתים.
 
מאמצים להכחיד אוכלוסיות עטלפי פירות או ערפדים באמצעות הרעלת מערות בגזים או פיצוצן, הסבו נזקים כבדים לאוכלוסיות מועילות של עטלפי חרקים השוכנות במערות. עטלפי חרקים הם הטורפים העיקריים של עשים הפוגעים בחקלאות. עם השמדתם התרבו המזיקים, ועלתה כמות קוטלי החרקים המפוזרים בשטחי חקלאות, שגם הם פוגעים קשות בעטלפים. כדי להדגים את כושרם המדהים של עטלפי חרקים נאמר, כי במערה אחת בטקסס שוכנים כ-20 מיליון אשפים היוצאים מדי לילה ואוכלים כ-120 טון חרקים. במחקר שנעשה לאחרונה בארץ נמצא כי האשף, שהפך לאחרונה שוכן סדקים בין בתים, ניזון בעיקר מעשים.
 
גללי העטלפים הנצברים במערות, הם זבל יקר ערך, הנכרה מקרקעית המערות. שוויו של זבל עטלפים (גואנו) ממכרה אחד בארצות הברית הגיע ל-שישה מיליון דולרים בשנה!
 
בסיכומו של דבר – תועלתם של העטלפים לאדם רבה לאין ערוך מנזקם, וראוי שנלמד מהסינים, אצלם העטלף הוא סמל למזל טוב ואושר!.

למעלה: עטלף פרי צעיר מגמביה Lissonycteris angolensis. באמצע: עטלף Hipposideros commersoni. למטה: עטלף פרי ממדגסקר Eidolon helvum. צילם: פרופ' מרלין טאטל.

ביבליוגרפיה:
כותר: יד מכונפת : עטלפים - אגדה ומציאות
מחבר: שלמון, בני (ד"ר)
תאריך: יוני-יולי 1994 , גליון 4
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: 1. ד''ר בני שלמון - זואולוג ומנהל מרכז המידע על יונקים באילת.