הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אפריקהעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > גיאוגרפיה של האדם > גיאוגרפיה פוליטית


בין הפטיש לסודאן
מחברת: ד"ר יהודית רונן


טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
חזרה3

מזה כארבעים שנה נשחקת החברה הסודאנית במלחמת דמים אכזרית. המלחמה הזו, למעט אתנחתא בת כעשר שנים במהלך שנות השבעים משקפת את בעייתה הקשה של המדינה הנקרעת במאבק אימים בין שתי החברות העיקריות החיות בה חברת הרוב הערבית והמוסלמית שמוצאה הוא שמי והיא חיה בצפון המדינה, וחברת המיעוט האפריקנית השחורה, הנוצרית והאנימיסטית, החיה בדרומה. החברה הערבית-המוסלמית רואה את עצמה כחלק אינטגרלי מהמזרח התיכון, בעוד שחברת המיעוט האפריקנית תופסת את עצמה כחלק מן המרחב האפריקני השחור הסובב אותה.

העילית הערבית-המוסלמית מהצפון אוחזת במוסרות השלטון מאז הכרזת העצמאות של סודאן בשנת 1956. היא מאמינה בזכותה ואף בחובתה, המבוססת על מורשת הנביא מוחמד, לשלוט ולהשליט את זהותה הדתית והתרבותית על אהל אלחרב – כלל מרכיבי האוכלוסייה הלא מוסלמיים במדינה, החיים בה בחסד הערבים המוסלמים (שחלקם באוכלוסייה הוא 60% בלבד).

בבסיס הסכסוך המזוין עומדת תביעת החברה הדרומית מהממשל המרכזי הערבי-מוסלמי בבירה ח'רטום, להכיר במאפייניה המיוחדים - הדתיים, האתניים והאחרים, ולשתפה באופן הוגן בניהול המדינה ובחלוקת משאביה הכלכליים. הרקע לתביעת הדרום, שנשמעה בקול רם לראשונה ערב הכרזת העצמאות, הוא התנשאותו האתנוצנטרית של הצפון כלפי החברה הדרומית; ההברה הזו נתפסה בעיני הצפון כחברה נחשלת ונחותה, והזלזול ברגישויותיה ובצרכיה הכלכליים, הפוליטיים והדתיים, היה חריף. יתר על כן, אחדים מהממשלים שהנהיגו את סודאן, כולל המשטר הנוכחי השולט בה, ניסו לכפות על אוכלוסיית הדרום תהליכי ערביזציה ואסלאמיזציה, שתרמו רבות להזנת אש המלחמה.

גרעין מלחמת האזרחים בסודאן הוא אמנם המשבר המתמשך בין הצפון לדרום, אך במרוצת הזמן גלש הסכסוך מציר דרום-צפון, והיום הוא כולל גם אוכלוסיות מיעוט נוספות – אפריקניות מוסלמיות ולא מוסלמיות, החיות באזורים הפריפריאליים במערב המדינה ובמזרחה. הסכסוך ניזון ממורכבותה של האוכלוסייה הסודאנית (27.5 מיליון נפש על-פי אומדן מאמצע שנות התשעים) הסובלת מריבוי זהויות - ערבית ואפריקנית, מוסלמית, נוצרית ופגאנית. חמור עוד יותר, כל אחת מהזהויות הללו אינה הומוגנית בהרכבה ובמאפייניה. על-פי מפקד 1956, שהוא היחיד שהתייחס עד כה להתפלגות האתנית של האוכלוסייה, זו מורכבת מ- 19 קבוצות אתניות עיקריות ומ- 597 תת-קבוצות. ריבוי הניבים והלשונות (למעלה ממאה בדרום עצמו!), מגוון התרבויות והמנהגים, השוני בתנאים הגיאוגרפיים ובאורח החיים תרמו להטרוגניות החברה הסודאנית וליצירת קליידוסקופ אנושי עשיר, אך בעייתי.

תנודות האוכלוסין בתוך סודאן, ממנה למדינות האפריקניות השונות ומהן אליה, עקב מלחמת האזרחים בסודאן ועקב מלחמות, אסונות טבע ואירועים טראומטיים מעבר לגבול, תרמו אף הן למורכבות החברה. כך לדוגמה, תפחה אוכלוסיית כסאלה, שהיא כיום המרכז העירוני השלישי בגודלו אחרי ח'רטום והג'זירה, כתוצאה מהזרימה הבלתי פוסקת של פליטים מאריטריאה בשנות המלחמה הממושכות באתיופיה. הערכות שונות אומדות את מספרם בלמעלה מרבע מיליון ובכל מקרה, הם מרכיב אח באוכלוסיית הפליטים הגדולה הכוללת אוגנדים, צ'אדים ואחרים, שהפכה את סודאן למשכנה.

לאסונה של המדינה, לא מצא האופי הפלורליסטי של האוכלוסייה את ביטויו בזהותה הרשמית ובמערכת הפוליטית-תחיקתית שלה. המרכז השלטוני לא היה מסוגל, ואולי גם לא מעוניין, להקיף את כל מרכיבי הפסיפס האנושי ולהציע להם מסגרת של זהות משותפת. הרוב הערבי המוסלמי השולט דבק בשלמות הטריטוריאלית של המדינה, אך בה בעת התעלם מצרכיה של אוכלוסיית הדרום ושל אוכלוסיות מיעוט נוספות.

סודאן ממוקמת בין המזרח התיכון לאפריקה השחורה, ולכן מהווה חוליית קישור בין שתי הזירות הגיאוגרפיות הללו. לא במקרה מתוארת סודאן כ"גשר" וכ"צומת מרכזי" בהיסטוריה של האזור, ולא במקרה הפסיפס האנושי שלה הוא כה עשיר. סודאן חולקת גבול משותף עם תשע מדינות(!): מצרים ולוב בצפון, צ'אד והרפובליקה המרכז-אפריקנית במערב, זאיר, אוגנדה וקניה בדרום, ואתיופיה ואריטריאה במזרח. בצפון-מזרח היא נושקת לים סוף, המשמש כמוצא הימי היחיד של המדינה.

הערכות שונות אומדות את גודל אוכלוסיית הדרום בכשליש מסך אוכלוסיית המדינה, וגם שטחו של הדרום הוא כשליש משטחה של המדינה. בעוד שהרוב המכריע של אוכלוסיית הדרום הוא אפריקני, נוצרי ואנימיסטי, הרי שצפון המדינה כולל, בנוסף לערבים ולמוסלמים, גם מיעוטים מערב אפריקניים (פלאטה). קבוצת השבטים הגדולה בדרום והשנייה בגודלה בסודאן אחרי הערבים היא הדינקה. קבוצות אתניות בולטות בדרום בנוסף לדינקה הן הנואר, השילוק, האזנדה, האצ'ולי ואחרות. במקרים רבים, בני אותה קבוצה אתנית חיים משני עבריו של הגבול ולעתים אף בשלוש מדינות. בני האצ'ולי, לדוגמה, חיים גם בסודאן וגם באוגנדה, ולעובדה זו נודעת חשיבות בהקשר של תרומתם לצד הדרומי בסכסוך עם הצפון. לאחר שהמשטר האסלאמי הכריז בשנת 1992 על הפיכת סודאן למדינת שריעה - מדינת ההלכה האסלאמית, שיוו מעצבי המדיניות הכלכלית בסודאן גוון אסלאמי לכלכלת המדינה. הם עשו זאת בין השאר על-ידי הכנסת הדינר, על-שם מטבע הזהב בימי הנביא מוחמד, בנוסף ללירה הסודאנית. כמו כן הם התאימו את הבנקים ומדיניות הריבית למורשת האסלאמית. עם זאת, במקרים רבים גברו חיי היומיום על הסגנון האסלאמי; אחד העיתונאים הזרים שבחן את הכלכלה הסודאנית, תיארה באופן ציורי כמי ש"צועדת כשבידה האחת עותק של הקוראן ובידה האחרת ספרו של הכלכלן האמריקני הנודע, מילטון פרידמן".

אישה משבט הדינקה, הגדול והחשוב מבין שבטי הדרום. אחוז המשכילים מבין אנשי השבט הוא גדול. צילם: דוד בן עוזיאל.



מתיאור סודאן בשנות השבעים כ"סל הלחם" של העולם הערבי, שהעיד על הפוטנציאל החקלאי היומרני של ממשלת סודאן ושל משקיעים ערביים ובינלאומיים, נכון יותר לתאר את סודאן לקראת שנות האלפיים כסל מחורר, שאינו מסוגל להכיל אפילו את פריטי המזון הבסיסיים, כמו קמח ושמן, החסרים תדיר בסודאן. מלחמת האזרחים המקיזה את דמה של המדינה (תרתי משמע) מקשה, כמובן, על העמדת הכספים הדרושים לפיתוח הכלכלה. מחסור כרוני בדלק ובסחורות יסוד והפסקות השמל ומים תכופות, הם מסימני הכלכלה הקורסת. שער החליפין הרשמי בקיץ 1996 היה 1,400 לירות סודאניות לדולר אמריקני אחד.

המלחמה בדרום קטעה את סיכויי המדינה להפיק את הנפט אשר התגלה בדרום בסוף שנות השבעים ושהוא, אולי, הסיכוי היחיד להצלת הכלכלה הסודאנית. חובה החיצוני של המדינה נאמד בין 15 ל- 16 מיליארד דולרים. זהו אינו נתון מדויק וכמו בנושאים כלכליים אחרים, הממשלה הסודאנית נמנעת מלספק נתונים, העלולים להסגיר את חומרת המצב ולפגוע ביוקרתה ובמעמדה הפוליטי.

הכלכלה הסודאנית נשענת על החקלאות ובמיוחד על גידול הכותנה המהווה את הענף העיקרי להשגת מטבע החוץ. כבר בימי הממשל הקולוניאלי, השקיעו הבריטים משאבים רבים בהקמת "תעשיית" גידול כותנה באזור הג'זירה, שטח חקלאי פורה במרכז המדינה במפגש שבין הנילוס הכחול לנילוס הלבן. השקעותיהם לא נבעו מהדאגה לפיתוח המדינה, אלא מהצורך "להזין" את תעשיית הטקסטיל שלהם במנצ'סטר ובליברפול, שרעבה אז לכותנה. אולם גם הענף הזה נמצא בנסיגה מתמשכת. התעשייה אינה מתפתחת בשל קשיי המימון של המדינה ואי נכונותם של גורמי חוץ להשקיע בה, עקב מצוקותיה הכלכליות וחוסר הביטחון שגרמה מלחמת האזרחים.

סודאן, המדינה הגדולה ביותר ביבשת האפריקנית, משתרעת על 2,505,812 קמ"ר. כ- 30% משטחה הם שטחים מיוערים הנמצאים בדרום המדינה, ורוב שטחה האחר הוא רמה שטוחה יחסית, שבמרכזה זורם הנילוס בדרכו מימת ויקטוריה בדרום למצרים בצפון. חלקה הדרומי של הרמה כמעט שאינו משתפל, ולכן אפיקי הנהרות הזורמים בו אינם מסוגלים לקלוט את כל כמויות המים האדירות בעונה הגשומה, ששיאה בקיץ. כך נוצרו "ביצות הסוד" הענקיות (סוד בערבית משמעו סכר, והביצות היו במשך זמן רב חיץ בין צפון סודאן לדרומה).

באמצע שנות השבעים תכננה ממשלת סודאן בשיתוף עם ממשלת מצרים ועם גורמים פיננסיים בינלאומיים, לחפור תעלה גדולה באזור ג'ונגלי שבדרום סודאן. זו הייתה אמורה לנתב את זרימת המים לעבר צפון סודאן ולמצרים וכך להציל כמויות מים אדירות מהתאיידות וחלחול (כתשעה מיליארד מטרים מעוקבים של מים, שהיו אמורים להתחלק שווה בשווה בין שתי המדינות). השלמת פרויקט ג'ונגלי הייתה מחסלת את הביצות ומשחררת אדמות פוריות לעיבוד חקלאי. אולם אנשי הדרום, שראו בפרויקט ניסיון צפוני "לגנוב" את משאביהם הטבעיים, לנצלם כלכלית ולקפחם, מנעו את ביצוע הפרויקט. בכל מקרה, מלחמת האזרחים שחודשה בשנת 1983 הנחיתה עליו מכת מוות. מורדי הדרום שיתקו את הפרויקט, ואחת מדרישותיהם להסכם עם הצפון נוגעת לביקורת יסודית של היבטי חפירת התעלה ועריכת שינויים שיועילו כלכלית וסביבתית קודם כל לטובת הדרום.

במהלך רוב שנותיה של המאה ה- 19 לא היה אזור סודאן בבחינת ישות מוגדרת - גיאוגרפית, כלכלית, דתית, פוליטית או אחרת. המושגים "סודאן" או "סודאני" היו שגורים בשימוש במובן המקורי של המילה "שחור" בשפה הערבית, כדי לאפיין את צבע עורה של האוכלוסייה מהמוצא האפריקני ולהבחין בינה לבין ה"ביד'אן" - הלבנים, בני הגזע השמי מהמוצא הערבי. כך שהמונח "בלאד אלסודאן" (ארץ הסודאן) ציין באופן כללי את מקום הימצאם של השחורים. תושבי האזור ראו את עצמם שייכים למסגרות האתניות, הדתיות והמקומיות, ובכל מקרה, אף אחת משתי קבוצות האוכלוסייה העיקריות שחיו בצפון האזור ובדרומו, לא תפסה את זהותה כסודאנית.

רק משנות השבעים של המאה ה- 19 החל המושג "סודאן" להופיע בהצהרות ובמסמכים שונים כישות גיאוגרפית מוגדרת, והכוונה הייתה לאזור "הסודאן המצרי". בדרום כלל האזור את ימת אלברט, ימת ויקטוריה ו"את הארץ שביניהן". במזרח הוא גבל בחופי הים האדום, במפרץ עדן ובחופי סומליה. במערבו השתרע אזור הסודאן מערבית לממלכת וודאי. שתי החברות שחיו בצפון האזור ובדרומו היו מנותקות זו מזו. כל אחת מהן קיימה קשרי גומלין עם האוכלוסיות במרחבים הגיאו-אתניים שסבבו אותה, כאשר החיץ שיצר הטבע - ביצות ה"סוד" הענקיות, תרם רבות לחסימת המגע ביניהן.

המפגש הראשון בין שתי החברות והחשיפה ההדדית והטראומטית בעקבותיו, התרחשו בתקופת ממשלו העות'מאני-מצרי של מוחמד עלי, ואלי (שליט) מצרים מטעם "השער העליון". בשנים 1822-1820 כבש מוחמד עלי את אזור צפון-מרכז סודאן במטרה להעשיר את קופתו בכספי מסים, שנהב ואוצרות טבע נוספים. מוחמד עלי גם שאף לגייס כוח אדם לצבאו המדולדל ממלחמות קודמות, ולהרחיב את שליטתו באזור ים סוף ובעומק הסודאן לאורך הנילוס – עורק החיים של מצרים. חייליו פשטו על הדרום, נגשו באכזריות בתושביו, וחטפו רבים מהם לעבדות. בתקופת שלטונו שגשג סחר העבדים והגיע לשיאים חדשים.

החיילים התורכו-מצריים והסוחרים הערביים שהגיעו לדרום מצפון סודאן אחריהם, נתפסו כמקשה אחת בעיני הדרומיים, ודימוים נקבע בדרום כאויב אכזר ושנוא. ה"צפוניים" מצדם, החשיבו את ה"דרומיים" כאוכלוסייה נחותה ונחשלת, שדמה מותר לכל.

השוני החד בין מאפייניהן הבסיסיים של שתי האוכלוסיות והיעדר מכנה משותף ביניהן, הודגש שוב ובעצמה רבה במהלך מרד המהדיה, שפרץ באזור הסודאן ב- 1881. מוחמד אחמד אבן עבדאללה, ערבי מוסלמי מצפון הסודאן, הציג את עצמו כמהדי - מנהיג משיחי המבורך בהדרכה עליונה. הוא קרא להמונים לחזור לאמונה הצרופה של נביא האסלאם ולצאת לג'יהאד (מלחמת קודש) נגד הכופרים המדכאים, דהיינו, השלטון העות'מאני-מצרי, שהיה חילוני בעיני המהדי וקשור לאירופאים.

המהדי סחף סודאנים צפוניים רבים אל דגל האסלאם והעניק להם, לראשונה בתולדות האזור, מסגרת של השתייכות המבוססת על זהות דתית ועל שותפות גורל. הדרום נשאר מחוץ למסגרת הסוחפת הזאת. יתר על כן, כוחותיו של המהדי חדרו גם לדרום ופגעו, במקרים רבים, בבני המקום. הם ערערו את המרקם המסורתי של החיים החברתיים והכלכליים ועשקו את אוכלוסיית האזור. היה זה המפגש השלילי השני, ומשקעי האיבה והזעם שהוא הותיר בדרום, המשיכו להזין את יחסי שתי החברות גם במאה ה- 20.

בשנת 1898 הכניעו הבריטים והמצרים את מדינת המהדיה, וחתמו על הסכם הקונדומיניון (שלטון משותף), שעיגן את שותפותם בשלטון על סודאן. בפועל שלטו הבריטים בלעדית על האזור. צעדה של בריטניה השתלב במרוץ מדינות אירופה להשגת נחלות באפריקה (תקופה שזכתה לכינוי "תור האימפריאליזם"). הקולוניאליזם הבריטי בסודאן השפיע רבות על עיצוב פניה של סודאן המודרנית, ובכלל זה על עיצוב היחסים בין הצפון לדרום ועל ההתפתחויות בקרב כל אחת משתי החברות.

הממשל הבריטי בסודאן היה מודע למשקעי האיבה ואי האמון בין אוכלוסיות הצפון לדרום ולשוני החד ביניהן. כמו כן, הוא היה מודע למגוון היתרונות ולפוטנציאל שכל אחד משני האזורים הציע למכלול האינטרסים הבריטי. שיקולים שנגעו לשמירת השליטה על תעלת סואץ, תפסו מקום מרכזי בעיצוב מדיניות בריטניה באזור. אל צפון סודאן התייחסו הבריטים כאל רצף גיאוגרפי ואסטרטגי של מצרים, שעליה שלטו מאז 1882, ולכן ייחסו לו חשיבות פוליטית וכלכלית רבה. את הדרום ראו הבריטים בעיקר בהקשר הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי של אפריקה השחורה, ואף שקלו לאחדו עם אוגנדה או קניה, או להעניק לו סטטוס נפרד במסגרת האימפריה.

בשל השוני שבין שני האזורים וכדי להפיק את המרב מכל אחד מהם, עיצבו הבריטים מדיניות נפרדת עבור כל אחד מהם. בין היתר, נקט הממשל הבריטי מדיניות הפרדה, או מדיניות אפריקניזציה של הדרום, שנועדה לשמר את דפוסי החיים המסורתיים של האזור ואת מאפייניו הלשוניים והאחרים תוך כדי "טיהורו" מהשפעות ערביות. מדיניות "האזורים הסגורים", שנאכפה משנת 1922, אסרה על תנועה דו- כיוונית של צפוניים לדרום ושל דרומיים לצפון. בה בעת, עודדו הבריטים את פעילות המיסיונרים הנוצריים בדרום ואת הנחלת השפה האנגלית לתושביו, בעוד שבצפון שלטו בכיפה דת האסלאם והשפה הערבית שהיא שפת המדינה הרשמית כיום (האנגלית, היא השפה הרשמית השנייה וגם שפת העבודה המקובלת בדרום, המגשרת על בליל השפות המקומיות).

החלטת הממשל הבריטי על קביעת יום ראשון כיום השבתון הרשמי בדרום במקום יום שישי, שנקבע קודם לכן על-ידי הערבים המוסלמים, הייתה ביטוי סמלי לשינויים מהותיים יותר, אשר חולל הממשל הבריטי בדרום במסגרת מדיניות ההפרדה. איסור על לבישת בגדים בסגנון ערבי, פנייה אל ראשי הקבוצות האתניות בדרום לוותר על שמותיהם הערביים (פרי השפעות הערבים עמם סחרו או להם נישאו), היו סימנים ברורים נוספים.

מדיניות ההפרדה חידדה עוד יותר את הנתק בין החברות בצפון ובדרום. ובמחצית השנייה של שנות הארבעים, גברו הקולות בסודאן ומחוץ לה, שדרשו לבטל אותה. בין הגורמים שלחצו לביטולה, היו סודאנים מהצפון, חדורי מודעות פוליטית ולהט לאומי, אשר דרשו כי הדרום והצפון יטופלו כיחידה טריטוריאלית ומנהלית אחת.

ב- 1946 ביטלה בריטניה את מדיניות ההפרדה, מעשה שסימן את ראשית תקופת המעבר בת העשור עד להכרזת עצמאות סודאן. הבריטים ותושבי הצפון החלו לפעול להקמת המדינה, אך הדרום לא שותף בהכנות, למרות שהיה ברור כי סודאן העצמאית תכלול גם אותו. השלטון הבריטי השקיע באותה עת משאבים בפיתוח תשתיות הכלכלה, החינוך והמנהל בצפון סודאן, בעוד שהדרום נשאר בנחשלותו. הפערים בין שתי האוכלוסיות התרחבו בהתמדה ורגשות הזעם של הדרומיים גאו בהתאם.

באמצע שנות החמישים, ערב הכרזת העצמאות, החריפו חששות הדרום, כי הוא עומד על סף עידן קולוניאלי חדש, אולי אף אכזרי מקודמו והפעם באצטלה ערבית-מוסלמית של חברת הרוב הצפון-סודאנית. יתר על כן, לו היה הדרום יכול לבחור בשלב זה של ערב העצמאות בין שתי האופציות השלטוניות: הערבית-מוסלמית הצפונית או הבריטית, היה מעדיף, על-פי עדויות רבות, דווקא את האחרונה. חרדת הדרומיים ניזונה גם מהנהירה הגוברת של ערבים מוסלמים מהצפון לאזור הדרום, שהסתמן כבעל פוטנציאל כלכלי מבטיח, במיוחד לאור העצמאות שמשמשה ובאה. העילית הצפון-סודאנית, שהייתה שקועה בהכנות להקמת המדינה, התעלמה מהמתח הגובר בדרום ומאותות המצוקה ששידרו תושבי האזור. מנהיגה של סודאן ערב העצמאות, אסמאעיל אלאזהרי, ביטא את אטימות הצפון לבעיות הדרום באמירה, כי "אי השקט באזור זה הוא אך סערה בכוס מים". גישה חסרת רגישות זו אפיינה גם את ראשי הממשלה שבאו בעקבותיו.

באמצע קיץ 1955 הבשילה המתיחות בדרום למרי מזוין. חיילים דרומיים, שנדרשו לעבור לח'רטום, סירבו למלא את הפקודה, במיוחד על רקע השמועות שנפוצו, כי בכוונת ח'רטום לפנות את הדרום מחייליו, בני המקום, ולאיישו בחיילים מן הצפון לקראת הכרזת העצמאות. בואם של כ- 500 חיילים צפוניים לדרום אישש את חשדם, ומכאן הדרך להתקוממות הייתה קצרה. דרומיים רבים היו משוכנעים כי הצפון משתלט עליהם. פנייתם לדרך המאבק המזוין נועדה לבלום התפתחות כזו, ובכל מקרה, המרידה הצבאית נתנה ביטוי לתסכוליהם ולדאגתם.

המרידה דוכאה תוך זמן קצר יחסית, בעזרת סיוע לוגיסטי בריטי הוזרמו במהירות כוחות צבא צפוניים לאזור ההתקוממות. היקפה המצומצם של המרידה והיותה מוגבלת לאזור טוריט שבאקוואטוריה, כמו גם המחסור בנשק ובמזון למורדי הדרום והיעדר הנהגה מובילה ומתאמת ביניהם, הובילו לכניעתם ולסיום הפרשה. עם זאת, היו חיילים דרומיים שנמלטו לסבך הדרומי, או אל המדינות האפריקניות השכנות. כשהם נחושים בדעתם שלא להסגיר את עצמם. אלה היו הגרעין ממנו צמחה מאוחר יותר תנועת מרי מאורגנת ולוחמנית בדרום. רבים מאלה שהסגירו את עצמם לשלטונות בעקבות הבטחת המושל הבריטי כי יזכו למשפט הוגן, חשו נבגדים לאחר שהבטחתו לא קוימה, וחלקם הצטרף אף הוא לתנועת המרי בשלב מאוחר יותר. מרידת 1955 הייתה ציון דרך דרמטי ביחסי הצפון והדרום והפכה למיתוס בעיני הדרומיים.

ככל שחלף הזמן מפרוץ הסכסוך המזוין ב- 1955, הסתבך הסכסוך וגרר אל מערבולתו מרכיבים נוספים, סודאניים וזרים. במיוחד חשובה בהקשר זה מעורבותה של המערכת האזורית ובראשה אתיופיה, שלולא סייעה לצדדים המסוכסכים ב"סיבוב" זה של המלחמה, ייתכן שאלה ובמיוחד מורדי הדרום, היו נאלצים לנסות את הדרך המדינית לפתרון הסכסוך, או לפחות להסדרתו.

ב- 1 בינואר 1956 קמה הרפובליקה הסודאנית העצמאית. צעד זה עורר שמחה בצפון ודאגה בדרום, שלא היה שותף לחווית השיכרון הלאומי בח'רטום. למעשה, זו החריפה את הניכור בין שתי החברות, והדגישה את האינטרסים השונים של כל אחת מהן. מפלגת האומה - הזרוע הפוליטית של תנועת המהדיה שדוכאה בסוף המאה ה- 19, הנהיגה את המדינה בשלוש שנותיה הראשונות. אלא שהיעדר ניסיון וכלים מודרניים להנהגתה בעידן הפוסט-קולוניאלי, הקשה על הממשל הפרלמנטרי להתמודד בהצלחה עם המציאות הפוליטית והכלכלית הסבוכה. החרפת המשבר ביחסי צפון-דרום, הייתה אחד הכישלונות החמורים ביותר של הממשל הזה, והיא תרמה רבות לסילוקו מהשלטון.

בשלהי 1958 ביצע הגנרל אברהים עבוד הפיכה צבאית "לבנה" (ללא שפיכות דמים) ותפס את השלטון. הוא נקט מדיניות "יד ברזל" בענייני פנים שונים ובראשם הסכסוך עם הדרום. עבוד אף ניסה לכפות תהליכי ערביזציה באזור אך נכשל. מדיניותו הצבאית הנוקשה כלפי הדרום ותפיסתו האתנוצנטרית הרודנית, קוממה עליו את הדרום ועוררה כלפיו זעם ודאגה גם בצפון.

המדינה גלשה באותה עת במדרון מסוכן, והחוגים הפוליטיים החזקים בח'רטום נחלצו להצילה. בסתיו 1964 הם ביצעו הפיכה אזרחית, החזירו את חיילי הצבא לקסרקטינים, וכוננו משטר פרלמנטרי בח'רטום. ממשל זה עורר ציפיות גבוהות בקרב החברה הסודאנית לשיפור מצבה בכלל ולהרגעת המתיחות המזוינת בין הדרום לצפון בפרט. אולם גם ממשל זה, השלישי מאז העצמאות, נכשל בפתרון בעיותיה המרכזיות של המדינה ובראשן הסכסוך האלים בין הדרום לצפון. במחצית השנייה של שנות השישים, הידרדר סכסוך זה למלחמת אזרחים עקובה מדם.

בינתיים, עבר צבא סודאן, שנשא בנטל העיקרי של מלחמת האזרחים, שינויים חשובים בעקבות המלחמה שפרצה בין ישראל למדינות ערב ביוני 1967. המלחמה הטביעה את חותמה על הקצונה בעולם הערבי ובכללה הקצונה הסודאנית, ותרמה להקצנת עמדותיה הלאומיות. הקצונה הגדילה את מעורבותה בחיי המדינה, ושרשרת ההפיכות הצבאיות שאירעו בעולם הערבי בעקבותיה, העידה על כך בבירור.

קציני הצבא הסודאניים, שראו את אזלת-ידה של ממשלתם לפתור את בעיות היסוד בכל תחומי החיים בסודאן ובמיוחד את חוסר אונה הגובר מול המלחמה בדרום, החליטו לקחת את השלטון לידיהם מתוך תקווה, כי יעלה בידיהם להביא מזור לתחלואי המדינה. שלוש-עשרה שנים לאחר הכרזת העצמאות, הגיעה המדינה למצב דומה למצבה בימיה הראשונים, עם כלכלה כושלת ועם מלחמת אזרחים, שסופה לא נראה באופק. בנסיבות יגעות אלה ביצע קצין הצבא ג'עפר מוחמד אלנמירי הפיכה צבאית, וכונן משטר צבאי רודני בסוף מאי 1969. עם נטילת השלטון הקרין נמירי אופטימיות באשר לסיום מלחמת האזרחים, וכבר בשלב מוקדם של שלטונו הוא הצהיר, כי בכוונתו להעניק לדרום אוטונומיה אזורית במסגרת המדינה. אך המציאות הייתה קשה הרבה יותר ממה שנראה לעין בעת תפיסת השלטון. הדרום לא קפא על שמריו, והמורדים שאוחדו לראשונה תחת פיקודה של הנהגה הזקה אחת, צבאית ופוליטית, שיפרו את איכות נשקם ואת יכולת לחימתם, במיוחד במחצית השנייה של שנות השישים. התחזקותם הצבאית הנמשכת הקשיחה את מאבקם בח'רטום, וחיזקה את התביעה של רבים מהם להינתק ממסגרת המדינה ולהכריז על עצמאות הדרום. החמרת הקרבות תבעה קרבנות רבים משני הצדדים ודלדלה את משאביהם.

היות שהמציאות הפוליטית בח'רטום איימה על שלטונו של נמירי ודרשה את מלוא תשומת לבו, הוא התפנה להתמודד עם נושא הסכסוך רק כשנתיים לאחר שתפס את השלטון. ראשית, הוא נקט שורה של מחוות כלפי הדרום, ביניהן מינוי דרומיים לממשלתו. בה בעת, הוא שיפר את קשריו עם גורמי החוץ שלהם הייתה השפעה על החברה הדרומית: הוותיקן, ארגוני הכנסיות העולמיים ומדינות המערב. כמו כן פעל נמירי להפשרת המתיחות, ששררה עד אז ביחסי סודאן עם שכנותיה האפריקניות ובמיוחד עם אוגנדה, ששימשה בשנות השישים כבסיס העורף, ולמעשה, הייתה עורק החמצן של מורדי הדרום.

תפיסת השלטון באוגנדה על-ידי אידי אמין דאדא בשנת 1971 והזדהותו עם העולם הערבי והמוסלמי, במיוחד חיזוק קשריו עם לוב, שינתה את עמדת אוגנדה, שהתייצבה לצד ממשלת ח'רטום וקטעה את הסיוע האוגנדי למורדי הדרום. מאמצי ח'רטום,שגברו בסוף 1971, להגיע להסדר מדיני מצאו כעת אוזניים כרויות אצל הנהגת המורדים, שהייתה מודעת לעייפותה של האוכלוסייה ולסבלה הנוראי. נטישת אוגנדה וההחלטה הישראלית להפסיק את הסיוע למורדי הדרום, במידה רבה עקב השמטת בסיס הפעולה האוגנדי, לא הותירו למורדי הדרום אפשרויות בחירה. במצב זה, הדרך למשא ומתן הייתה קצרה.

בסוף פברואר 1972 חתמו הצדדים על הסכם שלום, הידוע כהסכם אדיס-אבבה, על-שם המקום בו נחתם. ממשלת סודאן העניקה לדרום ממשל עצמי למעט נושאים הקשורים לביטחון, כלכלה ויחסי חוץ. למרבית הצער, האופטימיות שליוותה את שני הצדדים לאחר חתימת ההסכם החלה להתפוגג עוד לפני שמלאו לו חמש שנים. הידרדרות היחסים הייתה מהירה, כאשר מכלול של גורמים - פוליטיים, תרבותיים, דתיים ובעיקר כלכליים, הזין מחדש את איבת הדרום לחברה הצפונית ולממשל המרכזי, שהמשיך לייצגה בעיני הדרום.

הידרדרות היחסים בציר צפון-דרום הואצה בשל שתי התפתחויות: האחת היא כניסת העולם לעידן "עשור הנפט" בסתיו 1973, עם הודעת אופ"ק על הכפלת מחירי הנפט הגולמי. התפתחות שנייה היא תהליך "ההתפייסות הלאומית" בין נמירי לבין האופוזיציה הצפון-סודאנית בעלת הגוון המוסלמי המובהק, שהחל ב- 1976.

העליות התכופות במחירי הנפט בשוק העולמי במהלך שנות השבעים גרמו להרס הדרגתי של כלכלת סודאן התלויה לחלוטין בייבוא כמויות אדירות של נפט. הן דלדלו את קופת המדינה הריקה ממילא, וסודאן נאלצה להקצות חלק גדול ממשאביה לקניית נפט. במצב זה, גם אם הייתה רוצה, הממשלה לא הייתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה הכלכליות לדרום. גם מקורות החוץ, שהתחייבו להזרים מימון משמעותי לדרום, לא עמדו בהבטחותיהם. נמירי בחר להשקיע את ההון המוגבל שעמד לרשותו ביעדים ששירתו את אינטרס הקיום של המשטר, והדרום ניזוק קשות מסדר קדימויות זה. נחשלות הדרום וקיפוחו הונצחו, והתמרמרות הדרומיים גברה.

הפיכת הנפל הצבאית, שאירעה בח'רטום בקיץ 1976, כמעט שהפילה את שלטונו של נמירי. האירוע הטראומטי דרבן אותו לפתוח בתהליך התפייסות עם אותם גורמים אופוזיציוניים שנטלו חלק בניסיון ההפיכה. במסגרת ההתפייסות שבו לסודאן מנהיגי מפלגות האימה והאחים המוסלמים, שגורשו בידי נמירי עם עלייתו לשלטון, והחלו להשתלב בשלטון. האחים המוסלמים, בהנהגת ד"ר חסן עבדאללה אלתראבי, הצליחו להתבסס במהירות בלב הממסד הפוליטי בח'רטום. תביעתם ליתר אסלאמיזציה במדינה והתנגדותם ל"זכויות היתר" של תושבי הדרום, עוררה חרדה בקרב הדרומיים, שמצאו את עצמם במצב מוזר ומקומם, בו גורם פוליטי צפוני, שכלל לא היה מעורב בהשגת הסכם השלום ואף התנגד לו, החל להכתיב להם תנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם. מדאיגה ומתסכלת לא פחות הייתה שתיקתו הרועמת של נמירי, שהתפרשה כנסיגה ברורה מתמיכתו מהסכם השלום.

מאמציה של ח'רטום לספח שטחים עשירים במשאבי טבע ובעיקר בנפט מאזור הדרום, הגבירו את דאגת הדרום מפני השתלטות הצפון, ונתפסו כהפרה בוטה של ההסכם. החלטת נמירי לחלק את הדרום לשלושה אזורי משנה בעלי מעמד פוליטי-תחוקתי זהה, הוסיפה להעמקת החשדנות והעוינות של הדרום כלפי הצפון. הצעד הזה, שהפר אף הוא את הסכם השלום, עורר את התנגדותן העזה של הדינקה וקבוצות דרומיות נוספות, ועורר מתיחויות קשות בדרום עצמו ובמיוחד בין הדינקה לקבוצות אתניות באזור אקוואטוריה הדרומי, שמנהיגיו צידדו בחלוקת הדרום.

החלוקה, שהוכרזה בקיץ 1983, השיבה את הדרום למצבו ערב חתימת ההסכם; היא החלישה את מעמדו הפוליטי-תחוקתי מול הצפון, ופרמה את מרקם היחסים העדין שנוצר ביחסי הצדדים מאז 1972. דרומיים רבים מציינים את חלוקת הדרום כ"קו פרשת המים" ביחסיהם עם הצפון, וכגורם שזירז רבים מהם להצטרף למאבק המזוין נגד הצפון, שהתחדש זמן קצר לפני החלוקה.

הבוטות של נמירי כלפי הדרום וההפרות השיטתיות של ההסכם שהוא עצמו יזם, השתקפה בהחלטתו ליישם במדינה את השריעה בסתיו 1983. חיזוק האסלאמיזציה במדינה הרב-דתית חידד את דמות הממשל המרכזי בעיני הדרומיים כרודנית, אטומה ומקפחת, ואת מעמד החברה הדרומית כחברה מושפלת, מופלית לרעה וחסרת אונים. יישום השריעה שב ומיקם את יחסי הצדדים על ציר המאבק בין הרוב המוסלמי השולט במדינה לבין המיעוט הלא מוסלמי בדרום. בשלב זה כבר התלקחה מלחמת האזרחים מחדש בעצמה רבה. היא התישה את החברה הסודאנית ופגעה קשות במעמד המשטר.

חידוש מלחמת האזרחים ב- 1983 הוכיח עד כמה נכונה הקביעה, כי "מלחמות אזרחים, בדומה לקשרים גורדיים, לא ניתן לסיימן ולהתירן במחווה דרמטית אחת", דהיינו בצעד של הסכם שלום, וכי ליישוב סכסוך דרוש הרבה יותר מאשר מפגש אינטרסים בנקודת זמן נתונה. (מדברי נלסון כספיר, אחד מחוקרי האקדמיה המערבית, שעסקו בחקר חברות רב-אתניות באפריקה. על-פי האגדה היוונית, קשר המלך גורדיוס קשר מסובך ביותר. מי שהיה מצליח להתירו, היה זוכה במלוכה על אסיה. אלכסנדר מוקדון, מוסיפה האגדה, לא הצליח להתירו ולכן השתמש בחרבו וביתק את הקשר לשניים.)

בראשית אביב 1985, הוגדשה סאתם של תושבי המדינה נגד מחדלי השלטון והידרדרות כל מערכות החיים במדינה. צבא מורדי הדרום, שהיה מצויד בתחנת רדיו שהעמיד לרשותו פטרונו האתיופי, תרם רבות להתססת תושבי המדינה נגד שלטון נמירי בשידורי התעמולה ששידר בערבית ושנקלטו בצפון. פרץ המחאה האלימה, שהתגבר כנחשול אדיר בראשית אביב 1985, הוביל בסופו של דבר להפלת משטרו של נמירי, לאחר 16 שנות שלטון.

ב- 6 באפריל 1985 נטלו הגנרל עבד אלרחמן סיואר אלדהב ועמיתיו הקצינים את השלטון למשך שנת מעבר אחת. מטרתם העיקרית הייתה לאפשר את מעבר המדינה לעידן דמוקרטי. בשל הזמן הקצר שעמד לרשות דהב ומסיבות נוספות הקשורות לתפיסת עולמו הפוליטית-דתית, העדיף דהב שלא לטפל בסכסוך עם הדרום, שהיה כרוך בוויתורים, ביניהם ביטול חוקי השריעה, שרשמית נשארו תקפים במדינה. דהב העדיף להשאיר את הטיפול בנושא הנפיץ לממשל שייבחר וישלוט אחריו.

מורדי הדרום לא קפאו על שמריהם והגבירו את מתקפותיהם על יעדים צבאיים ואזרחיים, שזוהו בעיניהם כבעלי חשיבות לצפון. הם הסבו לח'רטום נזקים קשים ופגעו ביוקרת הממשל המרכזי. את תנועת המרי הדרומית, "הצבא העממי לשחרור סודאן", הנהיג וממשיך להנהיג מאז הוקמה ב- 1983, הקולונל ג'ון דה-מביור גרנג (דוקטור לכלכלה חקלאית, שרכש את השכלתו באוניברסיטת איווה שבארצות הברית).

ממשלו של דהב ספג את המהלומות הצבאיות, ושקע כולו בהכנת מערכת הבחירות להקמת ממשל דמוקרטי. באביב 1986 הוא הצליח לקיים את הבחירות ברחבי סודאן, למעט בחלקים מהדרום שסוע הקרבות. הבחירות העלו לשלטון את מפלגת האומה בראשות צאדק אלמהדי, ומיקמו במקום השלישי בצמרת הפוליטית את החזית האסלאמית הלאומית, שהתפלגה מהאחים המוסלמים ב- 1985.

בינתיים נמשכו הקרבות בין צבא סודאן למורדי הדרום, כאילו לא אירעו חילופי שלטון. מהדי, שחשש מפעילות החזית המיליטנטית האופוזיציונית נגד ממשלת הקואליציה שבראשותו, לא העז להיכנס למשא ומתן עם צבא השחרור הדרומי, שדרישותיו ובראשן ביטול חוקי השריעה, עוררו את התנגדותה העזה של מפלגת החזית. דרישותיו האחרות של צבא המורדים, ביניהן הקמת "סודאן חדשה", שבה יחולקו כל משאבי המדינה וסמכויות השלטון באופן הוגן יותר בין העילית הערבית המוסלמית מן הצפון לבין החברה הדרומית והברות מיעוט נוספות, נדחו על-ידי החזית המיליטנטית. גם מפלגתו של מהדי לא גילתה התלהבות רבה כלפי התביעות הללו, ומהדי העדיף להקפיא כל מגע מדיני עם מורדי הדרום. מעמדו הפוליטי התרופף, והוא היה שקוע בבעיות הישרדות. חולשתה של ממשלתו הגבירה את חששו, כי אם ייענה לדרישות הדרום הרי שבמו ידיו יחרוץ "למוות" את גורל ממשלתו ואת גורלו הפוליטי והאישי.

בה בעת, צברו מורדי הדרום תנופה צבאית מרשימה. הם כבשו מספר גדול של יעדים בעלי חשיבות אסטרטגית, וכיתרו את רוב יחידות הצבא הסודאני בדרום. תעוזתם הצבאית מצאה ביטוי גם בחדירתם לאזורים שמחוץ לדרום. ממשלת מהדי גילתה אזלת יד בהתמודדות הצבאית והמדינית עם המורדים, כפי שגילתה בתחומי פנים אחרים. החמרת מצוקות היומיום הכלכליות והחברתיות של האוכלוסייה ושפיכות הדמים הנמשכת בדרום, ערערו את שלטון מהדי.

במחצית הראשונה של 1989 נטל הפיקוד העליון של הצבא יזמה והגיש למהדי אולטימטום המחייב אותו, אם ברצונו להמשיך בשלטון, לפתוח במגעים מדיניים עם מורדי הדרום. מהדי עשה זאת ושני הצדדים המסוכסכים ניהלו משא ומתן, שנראה בעל סיכויים להניב התקדמות משמעותית בראשית קיץ 1989. ב- 1 ביולי הייתה ממשלת מהדי צפויה להודיע על ביטול חוקי השריעה, בהנחה שזו תהיה המלצת הוועדה המיוחדת שישבה על המדוכה. ארבעה ימים מאוחר יותר, היו אמורים שני הצדדים המסוכסכים להיפגש ולהציע פתרון לקונפליקט המזוין. אלא שההתקדמות הזו נקטעה במפתיע בשחר ה- 30 ביוני 1989, עם תפיסת השלטון על-ידי קבוצת קצינים בפיקודו של עמר חסן אחמד אלבשיר.

עם נטילת השלטון בהפיכה הצבאית, הצהיר הגנרל בשיר, כי סיום המלחמה בדרום והבראת הכלכלה עומדים בראש סדר הקדימויות של ממשלו. כמו בסיטואציות דומות בעבר, לא חלף זמן רב עד שהתברר, כי הבעיות מורכבות וקשות לפתרון הרבה יותר ממה שנראה לעין בעת נטילת השלטון. בהינף יד הצהרתי וקשוח ביטל בשיר הסכמים שחתמו הממשלים הקודמים עם הדרום, אשר נחשבו בעיני שני הצדדים כאבני יסוד בתהליך המשא ומתן ביניהם.

ההידרדרות במצב הצבא הסודאני בדרום שחסר נשק, ציוד בסיסי ורוח לחימה, דרבנה את בשיר להידבר עם צבא המורדים. אולם מפגשם, שהתקיים באדיס-אבבה בקיץ 1989, התנפץ על רקע נחישותו של בשיר ליישם מחדש את חוקי השריעה בסודאן. מורדי הדרום עמדו על דרישתם לבטל רשמית את תקפותם של חוקים אלה, וכך נמנעה כל התקדמות להסדרת הסכסוך.

בשלב זה כבר נחשף הקשר בין בשיר למפלגת החזית האסלאמית. למעשה, מאז 1989 ועד היום עומדת בראש המדינה הנהגה דו-ראשית של בשיר, איש הצבא, ושל ד"ר חסן עבדאללה אלתראבי, מנהיג החזית, האידאולוג והפוליטיקאי הכריזמטי. "סיבובים" מדיניים נוספים שנערכו בין הצדדים, בין היתר, בתיווך ג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארצות-הברית, וראשי מדינות אפריקניות, התנפצו בעיקר על רקע מחלוקת השריעה. יתר על כן, בשנת 1991 הפתיע בשיר, והכריז רשמית על אכיפת השריעה מחדש ברחבי סודאן למעט בדרום. הייתה זו תפנית לרעה בעיני הדרום, שכשלושה מיליון מאנשיו שהו או חיו בצפון המדינה, בעיקר באזור הבירה.

הדיכוי הפוליטי ודריסת זכויות הפרט, הכפייה הדתית, ההידרדרות ברמת החיים של האוכלוסייה עד כדי רעב והמשך מלחמת האזרחים, החריפו את ייאוש ההמונים, והגבירו את כוחה של האופוזיציה. ניסיונות ההפיכה שאירעו באביב ובקיץ 1991, לא הפתיעו. לא הפתיע גם מעצרם של עשרות אנשי צבא. צבא המורדים ניצל את חולשת ח'רטום כדי להרחיב את שליטתו באזור, ורשם לעצמו הישגים נכבדים, שהבליטו את מצבו הרע של צבא סודאן.

ילד כבן חמש, הסובל ממצב של תת-תזונה. זוהי תוצאה של פעילות מכוונת של צבא הצפון המחסל יבולים, שורף בקתות מגורים ומרעיב את האוכלוסייה האזרחית. מאות אלפים מתו כתוצאה מכך. צילם: דוד בן עוזיאל.

אלא שאז התרחש המפנה הדרמטי לרעת מורדי הדרום. בסוף מאי 1991 התמוטט משטרו של הפטרון האתיופי, מנגיסטו היילה מריאם, ועמו נקטע גם הצינור שסיפק את החמצן למורדים. ממשלו של בשיר נשם לרווחה. מה שלא הצליח הצבא לעשות בשדה המערכה, עשתה הפלת שלטון מנגיסטו. ההתקרבות המדינית בין בשיר לממשל החדש באתיופיה סתמה את הגולל על חידוש פעילותם הצבאית של המורדים בשטרה. סירוב המדינות האפריקניות השכנות לאפשר למורדים להסתייע בהן כבסיסים חלופיים הנחית עליהם מכה קשה. אווירת ניצחון השתררה בח'רטום, ובנסיבות אלה, ניהול משא ומתן עם המורדים חוסר לחלוטין מעל סדר היום.

מאבקי הכוח בהנהגת תנועת המרד הדרומית פרצו בשעת המשבר הזו מעל לפני השטח. לראשונה מאז הוקם צבא השחרור, חל בו פילוג לשתי קבוצות, שניהלו ביניהן מאבק אלים. הפלג שפרש מגוף האם, הידוע כפלג "נאצר" על-שם מקום מפקדתו בדרום, נקט קו שדגל בהיפרדות הדרום משאר חלקי סודאן. גרנג, מנהיג קבוצת האם של המורדים, המשיך לדבוק בקו, שלפיו פתרון הסכסוך חייב להימצא במסגרת סודאן המאוחדת.

עם הזמן, התאושש צבא השחרור שבהנהגת גרנג, ומצא לו באוגנדה בסיס עורף חליפי לזה שהיה לו באתיופיה. עם זאת, רמת הסיוע לה זכה באוגנדה הייתה מצומצמת לאין ערוך מזו שהעניקה לו אתיופיה בזמנו. בד בבד התגייסה אוגנדה למאמצים כלל אפריקניים למציאת הסדר לסכסוך הסודאני. אולם כל סיבובי השיחות, שהמדינות הללו ארגנו בין משלחת ח'רטום למורדים, נכשלו.

בסוף 1996 ממשיכה מלחמת האזרחים לקרוע את החברה ואת המדינה ולהציפה בנהרות של דם. אף אחד משני הצדדים אינו מסוגל להכריע את מהלכה. מטוטלת המלחמה נעה הלוך ושוב במסלול קבוע, וענן הסכסוך המזוין, הנמשך זו השנה הארבע-עשרה ברציפות, מכסה את סודאן, וגורר אותה למערבולת של תוהו ובוהו. ללא סיום המלחמה אין למדינה זו כל סיכוי להיחלץ מהמצולות.

נשיא צרפת לשעבר, הגנרל דה-גול, שהתייחס ללידת אלג'יריה כתוצאה ממלחמתה נגד צרפת אמר, כי "מלחמה מולידה אומות וממיתה אותן." במקרה הסודאני, שנסיבותיו אמנם שונות לגמרי, ממיתה המלחמה את שני הצדדים המסוכסכים גם יחד, ללא כל סיכוי ללידת חיים חדשים בטווח הנראה לעין.

לפרטים נוספים על הנושא, ראה: יהודית רונן. סודאן במלחמת אזרחים - בין אפריקניות, ערביות ואסלאם, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, 1995.

ביבליוגרפיה:
כותר: בין הפטיש לסודאן
מחברת: רונן, יהודית (ד"ר)
תאריך: פברואר-מרץ 1997 , גליון 20
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: *ד''ר יהודית רונן - חוקרת ומרצה לענייני סודאן באונ' תל אביב