 |
|
 |
|
הילד היהודי בשואה : עדותה של נעמי קלסקי
מחברת:
שרה נשמית
|
|
 |
|
 |
|
 |
 |
"שמי נעמי קלסקי. הייתי בת עשר כשפרצה המלחמה.
הייתה לי משפחה קטנה. אני הייתי הבת הבכורה, הייתה לי אחות צעירה בשנתיים והיה לי אח תינוק שנולד בזמן השלטון הרוסי.
כולנו שמחנו כשנולד לנו הבן - רצינו שיהיה מי שיאמר קדיש. הוא היה "היהלום שבכתר". אהבתי את אחי עמנואל. אני בחרתי את השם עבורו. הייתי מטיילת אתו ומבלה אתו.
לאבי הייתה מאפיה ובזמן המלחמה הרוסים הלאימו אותה. אבל שמרנו על כמה שקי קמח לימים קשים.
ואז השתנה הכל.
גזרות הופיעו על לוחות המודעות מידי יום בזו הלשון: "כל משפחה חייבת לתרום למאמץ המלחמתי". ופירוש הדבר: מישהו מהמשפחה חייב להתייצב לעבודה. אבי הלך לעבודה בבוקר ולא חזר בלילה.
הוא חזר אחרי שבועיים אבל היה שבר כלי. לכן אמי החליטה לצאת לעבודה, כי מישהו מהמשפחה חייב לעבוד.
לפנות ערב, אחותי ואני, לקחנו את התינוק והלכנו לראות את שורות העובדים שחזרו מהעבודה, ראינו את מטפחת הראש של אמא, המטפחת הפרחונית, אבל זו הייתה אשה אחרת, זו לא הייתה אמא. המשכנו להביט עד שחזרו כולם מהעבודה אבל אמא לא הייתה ביניהם. התחלנו לבכות.
נעשה חשוך אבל חיכינו, האנשים אמרו: 'ילדים, אל תעמדו כאן, זה מסוכן'.
'אנחנו מחכים לאמא' - השבנו.
והם אמרו שוב: 'לא חשוב - לכו הביתה! אמא תמצא את הדרך הביתה'.
הלכנו הביתה, אבא אפילו לא שאל מה קרה. הלכנו לישון - לילה ראשון בלי אמא.
אבא היה חולה מאוד ולא דיבר אתנו. בלילה שמת המשיך לצעוק 'לחם'.
השכנה אמרה לנו: 'עכשיו אתם יתומים, אבל יתומים הם אנשים חזקים, אתם תישארו בחיים, כי המלחמה תיגמר יום אחד'.
עמנואל חלה והבאנו אותו לבית החולים. למחרת באנו לבקר אותו עם קצת מרק שקיבלנו במטבח, אבל כל המיטות היו ריקות, לא היה את מי לשאול מה קרה לילדים החולים.
לבשתי את השמלה הטובה שלי והלכתי לעבוד בדירה גדולה שהייתה פעם של יהודים. אחרי העבודה קבלתי צלחת מרק וקצת לחם לאחותי.
יום אחד כשחזרתי הביתה עם הלחם והמרק שאחותי חיכתה להם כל היום, היא לא באה לקראתי כרגיל. נכנסתי לתוך הבית דרך החלון, (כי אבד לנו המפתח) ולא מצאתי אותה.
שאלתי את השכנים אם ראו אותה, רוז'ה - היה שמה (ורד בעברית), והם סיפרו שהייתה אקציה וכל הילדים נלקחו.
לא יכולתי לעבוד יותר כי השכונה נסגרה על ידי גדרות גבוהות מעץ - קראו לזה גטו.
כל יום הגיעו יהודים מהערים, מהשכונות העשירות, כשכל רכושם בעגלה אחת.
לביתי הגיעה משפחת ויינברג, הוא היה בעבר סוחר עשיר, עם אשתו, בן מתבגר ובת
בגיל עשרים לערך. שמחתי שאני לא לבד בדירה.
כמשכורת הם נתנו לי ארוחה אחת ביום וזה היה מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר.
יום אחד התרחקתי מהבית וכשחזרתי, הויינברגים נעלמו. נזכרתי שבלילה האחרון, כשביליתי עם הויינברגים, אלי נתן לי תעודת זהות פולנית ואמר: 'הלילה תהיה אקציה ולא יישארו ילדים בגטו, את חייבת לברוח מכאן'.
לקחתי את התעודה, זחלתי תחת גדר הגטו ויצאתי החוצה. ואז תפסו אותי שני אנשים שאמרו לי: 'יהודיה, תני את הכסף או שנמסור אותך לגרמנים!'
ידעתי שבכל מקרה יסגירו אותי גם אם אשלם להם כי יהודים שווים שני ק"ג סוכר לראש ולכן בכוח רב נשכתי ביד אחת וביד השניה והם עזבו אותי בצווחה.
פרצתי בריצה אל הסוללה שעליה עברו הפסים, והתרחקתי מהגטו.
רכבת צפרה שם, קרובה מאוד, אבל אני חציתי את הפסים ורצתי כמשוגעת אל השדרה.
רצתי עד סוף השדרה, בטוחה שהם יבואו בעקבותיי אבל הם לא הגיעו".
|
