 |
|
 |
|
נס וניסיון
מחבר:
יאיר זקוביץ
|
|
 |
|
 |
|
 |
מעשי נסים רבים במקרא הם תוצאה של ניסיון : ניסיון שבו ה' מעמיד את האדם, או ניסיון שבו האדם מנסה את אלוהיו. נסי ניסיון אלה אופייניים במיוחד לתקופת הנדודים במדבר (ועיין בספרו של ליכט, הניסיון במקרא).
לאחר שה' עשה לבני ישראל נס, בהצילו אותם מיד המצרים שרדפו אחריהם, יצא העם המדברה ונתקל בקושי הראשון : בתום שלושה ימי צמא הגיעו בני ישראל אל מקור מים, ומצאו בי המים מרים (שמות ט"ו, כ"ב- כ"ג). העם מתלונן באוזני משה, משה צועק אל ה', וזה מורהו דרך לרפא למים (שם פס' כ"ד- כ"ה). לכאורה, אין סיפור זה שונה שוני מהותי מן הסיפור על הנביא אלישע, הממתיק את מי העיר יריחו לבקשת תושביה (מלכים ב' ב', י"ט- כ"ב) ; עם זאת, יש הבדל ניכר בין התלונה בשמות לבין הבקשה המכובדת, המנומסת, שבמקבילה במלכים : "הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת" (פס' י"ט) ; אנשי יריחו, המכבדים את אלישע, אינם מציגים בקשה גלויה, אלא מסתפקים בציון העובדות - ולעומתם בני ישראל, שזה עתה ניצלו מיד מצרים, אינם מגלים כל סבלנות וביטחון בה', אלא רק תוקפנות נרגנת. בני ישראל לא עמדו אפוא בניסיון שבו העמידם ה', בפי שעולה מן הכתוב הפותח את הרכיב התיאולוגי בסיפור מי מרה: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (פס' כ"ה). מכאן מתברר, כי תכלית הנס לא הייתה לפתור בעיה, להתגבר על קושי בתכנון לקוי של המסע - אלא לבחון את אמונת ישראל בה' מושיעם. ראיה לכך נמצאת במסופר מייד עם סיומו של סיפור מרה: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (פס' כ"ז). לו ביקש ה' למנוע מחסור מבני ישראל, היה מקדים ומביאם לאילים - אך הוא נזקק לנס רק משום חוסר אמונתם של ישראל. משהם נכשלים במבחן, אין הוא מענישם, אלא שב ועושה להם נס - בתקווה כי הפעם ילמדו לקח, ויאמינו כי עינו צופייה ורואה את כל מחמורם. מן הניסיון בצמא אנו עוברים ישירות לניסיון ברעב. אך גם הפעם, למרות הישועה האחרונה, נכשלים בני ישראל: הם פותחים מייד בתלונות בפני משה ואהרן: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע..." (ט"ז, ב'- ג'). בעקבות הניסיון הקודם נתן ה' חוק ומשפט לישראל (ט"ו, כ"ה); הפעם הריהו בא לבחון אם ילכו בתורתו: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (ט"ז, ד'). בהמשך הפרק מתברר, כי ה' מנסה את ישראל בשמירת השבת - באיסור לצאת וללקט בשבת, לאחר שביום השישי נמצא להם, כמובטח, גם כדי צורכם ביום השבת (פס' כ"ב- כ"ו). והנה, אף כי זכו למנה כפולה ביום השישי, והמן שנועד לאכילת השבת נשתמר היטב - "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" (פס' כ"ד) – נמצאו עבריינים : "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (פס' כ"ז). עבירה זו מעוררת את תגובתו החריפה של ה' : "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי" (פס' כ"ח). בסיפור המן יש אפוא הסלמה לעומת סיפור מי מרה: כאן העם לא עמד בניסיון גם לאחר שהנס כבר נעשה! גם ספר דברים תופס את נס המן כניסיון שבו ה' ניסה את עמו : "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח', ג'). אך דומה, כי המלים "ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך" הן תוספת משנית, ואילו המסורת המקורית בפרק זה דיברה על רעב מתמשך, כהכנה לקראת חיי השפע הצפויים בארץ: הרעב במדבר לימד לישראל, כי לא המזון עיקר וכי ניתן לחיות גם ללא מזון גשמי. ההסלמה בעיצוב התנהגותם של בני ישראל במדבר נמשכת בפרק י"ז, כאשר המנוסה הופך למנסה. כשהצמא מתעורר פעם נוספת, מנסים בני ישראל את ה': מייד בהגיעם אל המקום שיחנו בו, ללא השתהות כלשהי (ובלי שהמספר יציין את חומרת מצבם), הם מתלוננים: "... ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם. וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' " (פס' ב'); ודוק: משה הוא שמבאר את התנהגות העם כניסיון שניסה ה' את העם, שהרי גם שם התלוננו ; מכאן שכל תלונה היא גילוי של ניסיון, ביטוי לחוסר אמון באל. בסיומו של סיפור זה, שבו מורה ה' למשה להוציא לבני ישראל מים מן הסלע, מונצח חטא העם בשמו של המקום: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (פס' ז'). גם בספר דברים נתפס מעשה העם במסה כחטא שהם מוזהרים מחזרה עליו בעתיד: "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה" (ו', ט"ז). ושוב, הניסיון כחטא מצטייר במזמור צ"ה, ושם אף נרמז (בניגוד לשמות י"ז), שהעם נענש על החטא. המזמור תולה את מותם של מתי מדבר (בניגוד למסורת התולה אותו בסיפור המרגלים [במדבר י"ד, כ"ו- ל"ה; דברים א', ל"ד- ל"ה]) בחטא מסה ומריבה: "אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי. ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי" (פס' ח'- י').
בהענשת המנסים את ה' יש משום פתרון לקושי התיאולוגי העולה למקרא שמות י"ז: כיצד עובר הניסיון ללא תגובה. דרך אחרת לפתרון הקושי, דרכו של מזמור פ"א, היא להציג את האירוע כניסיון שבו ניסה ה' את עמו: "בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה" (פס' ח'). מסורת נוספת אודות האירוע במסה גורסת כי המנסה הוא ה', אך בניסיון לא הועמד העם כולו אלא שבט לוי בלבד: "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה" (דברים ל"ג, ח'). קטע זה מברכת משה ללוי שאול ממסורת שאינה ידועה לנו ממקורות אחרים, ומקובלת עלי ההשקפה, כי לפנינו מקבילה למסופר על התנהגותו של שבט לוי לאחר חטא העגל (שמות ל"ב, כ"ו- כ"ט).
תקופת המדבר נתפסת אפוא כתקופה של ניסיון ונסים. הן הניסיונות שבהם ה' מעמיד את עמו והן הניסיונות שבהם העם מנסה את אלוהיו מסתיימים במעשי נסים. ואבן, מצאנו בתורה הכללה, המציגה את ימי המדבר כתקופה שבה העם, שזכה לחסדי ה' ונסיו, שב ומנסהו : "כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי..." (במדבר י"ד, כ"ב- כ"ג). וכן במזמור: "כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון וישובו וינסו אל וקדוש ישראל התוו. לא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר אשר שם במצרים אתותיו ומופתיו בשדה צען" (ע"ח, מ'- מ"ג; ראה גם פס' נ"ו- נ"ח).
אך צירוף הנס והניסיון אינו ייחודי לעידן המדבר; ספר דברים ער לאפשרות, שנביא המדיח לעבודה זרה ישכנע אנשים מבני ישראל באמיתות דרכו באמצעות אות או מופת שיציג לפניהם (י"ג, א'- ג'). המחוקק מתמודד עם אפשרות ריאלית זו: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. אחרי ה' אלהיכם תלכו..." (פס' ד'- ה'). כיוון שהמחוקק אינו יכול לערער על עצם התופעה, על יכולתו של אותו נביא לחולל נפלאות, הריהו מעדיף להציג גם נסים אלה כנובעים מרצונו של ה', הבוחן את בני עמו ואת דבקותם בו.
במהלך תולדות ישראל בארצו יש דוגמאות לניסיונות, שבהם היחיד מנסה את אלוהיו בבקשו אות. שתי מסורות מספרות באותות שגדעון מבקש מה': בראשונה הוא מבקש אות מן המלאך המדבר עמו, כדי להיווכח באמיתות זהותו של זה המטיל עליו להושיע את ישראל : "... ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי" (שופטים ו', י"ז). הנס שמחולל המלאך - עליית האש למגע משענתו בקרבן - משכנע את גדעון בזהות הנגלה אליו : "וירא גדעון כי מלאך ה' הוא" (פס' כ"ב). בהמשך הפרק שב גדעון ומבקש שני אותות, כדי לבחון את נחישות הבטחתו של ה' להושיע את העם בידו. בבקשת האות הראשון לא ניכרת בדבריו מבוכה: "ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת, הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן. אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת" (פס' ל"ו- ל"ז). ה' ממלא את בקשת גדעון בטבעיות גמורה, כאילו ניסיון שמנסה האדם את אלוהיו הוא מעשה נאות: "ויהי כן וישכם ממחרת ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים" (פס' ל"ח).
אלא שגדעון אינו מסתפק בניסוי אחד; הוא מבקש לנסות את אלוהיו באות מהופך לאות הראשון (על דרך התקבולת הניגודית), נס הנראה קשה מקודמו: "יהי נא חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל" (פס' ל"ט). אף הפעם נענה גדעון, והכתוב מדגיש, כי ה' עשה כן; לא "ויהי כן" כמו בפס' ל"ח, אלא "ויעש אלהים כן" (פס' מ'). ובכל זאת, ניכר הפרש בין שתי בקשותיו של גדעון : בפעם השניה ניכר חששו שמא ימתח את החבל יתר על המידה: "ויאמר גדעון אל האלהים אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם" (פס' ל"ט); והשווה לנוסח דבריו של אברהם בניסיונו האחרון להציל את סדום: "ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם..." (בראשית י"ח, ל"ב), וכן לתפילתו- בקשתו השניה של שמשון מאלוהים: "ויקרא שמשון אל ה' ויאמר אדני ה' זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה..." (שופטים ט"ז, כ"ח).
הפעם גם גדעון מודע לבעיה, ומודה כי יש בשאלתו משום ניסיון: "אנסה נא רק הפעם בגזה", אך תן דעתך לניסוח העדין: "אנסה" ולא "אנסך".
כגדעון מבקש גם יהונתן בן שאול, בטרם יצא לקרב, לבחון את נבונותו של ה' ליתן את אויביו בידיו. עם זאת, ניכר בין שני המעשים הבדל גדול : גדעון ביקש אות, ואף שב והוסיף לבקש אות שני, אף על פי שה' כבר הביע במפורש את כוונתו - ואילו יהונתן עושה כן משום שכוונת ה' אינה נהירה לו. זאת ועוד, יהונתן אינו פונה ישירות לה' בבקשת אות; הוא מתאר שני מצבים אפשריים, שמימושו של האחד מהם יורה כי הישועה מובטחת: "הנה אנחנו עברים אל האנשים ומלינו אליהם אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידנו וזה לנו האות" (שמואל א' י"ד, ח'- י'). עם מימוש האפשרות השניה, אומר יהונתן לנערו: "עלה אחרי בי נתנם ה' ביד ישראל" (פס' י"ב).
הבדל ניכר יש גם באופיו של האות המבוקש: בעוד שגדעון ביקש לו אותות החורגים מסדרי הבריאה המקובלים, ציפה יהונתן לזימון בלבד ; יהונתן היה נכון גם לאפשרות שמבוקשו לא יינתן לו, ואז יימנע מעלות על אויביו.
הימנעות מבקשה ישירה של אות, והתנהגות דומה לזו של יהונתן ונערו, ניכרת מהמעשה בפלישתים, המשיבים את ארון ה' לישראל לאחר שהפליא בהם את מכותיו: "ועתה קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם על ואסרתם את הפרות בעגלה והשיבתם בניהם מאחריהם הביתה. ולקחתם את ארון ה' ונתתם אותו אל העגלה... וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו" (שמואל א' ו', ז'- ט'). הסיבה להימנעות הפלישתים מבקשה ישירה של אות מאלוהי ישראל אינה כטעמו של יהונתן: הפלישתים אינם מבני ישראל, ומה להם כי יפנו אל אלוהיו? הם מבקשים לבדוק, אם אכן יש באל הזר כוח, אם אין; לפיכך הם מצרפים למבחן מנגנון בקרה - השבת העגלים הביתה - ואין בהתנהגותם אותה עדינות, המאפיינת את פנייתו של יהונתן.
בקשה לגיטימית של אות מה' יש בתחרות שבין אליהו לנביאי הבעל (מלכים א' י"ח). במקרה זה היזמה אינה יזמתו הבלעדית של הנביא. אליהו נותן רק את "הוראות הבימוי" - המועד והדרך. בקשת האות אינה נובעת מאי ביטחון בה' ; נהפוך הוא : אליהו, המקנא לה', מבקש ללמד לפוסחים על שתי הסעיפים כי ה' הוא האלוהים. המבחן שהוא עורך - עימות בין ה' לבעל - מעיד על ביטחונו בכל פרטיו: הוא מניח לנביאי הבעל לבחור להם פר כלבבם (פס' כ"ג). נותן להם את הזכות לפתוח בניסיונות לזכות במענה אלוהיהם, ממתין בסבלנות "עד לעלות המנחה" (פס' כ"ט), לעת ערב, ורק אז עורך את ניסיונו האחד והיחיד. גם עתה הוא מוכן להכביד על עצמו ככל האפשר כדי להוכיח לכל הספקנים כי יד ה' באות הניתן: הוא מצווה לצקת מים על העולה, על העצים, ואף סביב המזבח, כדי להוציא מכלל אפשרות התלקחות מקרית.
דומה כי בשלב מסוים בתולדות הספרות המקראית סר בליל חנם של סיפורים שבהם האדם מנסה את אלוהיו בבקשו אות. דוגמה מובהקת לאבדן הלגיטימיות של בקשת האות מצאנו בגלגוליו של מעשה האות שביקש חזקיהו בחוליו. בנוסחת היסוד של הסיפור, במלכים ב' כ', חזקיהו אינו מהסס לבקש אות להחלמתו המובטחת: "ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית ה' " (פס' ח'). ויתירה מזאת: הנביא מאפשר למלך לבחור בין שני אותות - "הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות" (פס' ט') - וחזקיהו מעדיף להקשות על ה' ככל האפשר: "ויאמר חיזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות. לא כי ישוב הצל אחרנית עשר מעלות" (פס' י'). ה' נענה לבקשת המלך, המועברת אליו על- ידי הנביא המתווך: "ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחרנית עשר מעלות" (פס' י"א).
בנוסחה השניה של הסיפור (ישעיה ל"ח) התמונה שונה לחלוטין: חזקיהו אינו מבקש אות. (הבקשה בסיום הפרק, בפס' כ"ב, היא מובאה משנית מנוסחת הסיפור במלכים.) הנביא הוא המציע אות למלך, כהמשך ישיר להבטחת ה' בדבר החלמתו וישועת ירושלים: "וזה לך האות מאת ה' אשר יעשה ה' את הדבר הזה אשר דבר" (פס' ז'). זאת ועוד: בקשת חזקיהו לאות בספר מלכים מוגבלת לעניינו האישי, לרפואתו, וכן יש בה ממד מסוים של חוסר סבלנות, שהרי מימוש ההבטחה נקבע למועד קרוב, ליום השלישי ! לעומת זאת, בספר ישעיה מועד ההחלמה אינו נזכר בדברי הנביא, וכן לא הוצעה למלך בחירה בין שני אותות; הנביא הוא שקובע את אופיו של האות: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות" (פס' ח').
בנוסח דברי הימים כווץ הסיפור מאוד. מכל מעשה האות לא נותר אלא המשפט הסתמי: "ויתפלל אל ה' ויאמר לו ומופת נתן לו" (דברי הימים ב' ל"ב, כ"ד). אין המחבר מודיענו מדוע ניתן המופת לחזקיהו, ומה היה אופיו. מופת זה שב ונזכר בספר דברי הימים, בהנמקת בואה של המשלחת הבבלית לחצר חזקיהו: בעוד שלפי ספר מלכים באו מלאכיו של בראדך בלאדן בן בלאדן "כי שמע כי חלה חזקיהו" (כ', י"ב; ראה גם ישעיה ל"ט, א'), הרי בדברי הימים ל"ב, לא לשמו של המלך באו, אלא לשם ה' ומופתיו : "וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו" (פס' ל"א). המלים "אשר היה בארץ" משוות למופת אופי כללי יותר מזה שיש לו בספרי מלבים וישעיה, ודוק: ועוד שבקשת האות של חזקיהו היא ניסיון האדם את אלוהיו, בדברי הימים ה' הוא מנסה את המלך לאחר מתן האות.
התפיסה, כי בקשת אות מה' כמוה כניסיון שאינו לגיטימי, באה לידי ביטוי בדברי המלך אחז. להצעת ה' כי יבחר לו אות כלבבו - "שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה (ואולי "שאולה"?) או הגבה למעלה" (ישעיה ז', י"א) - משיב המלך: "לא אשאל ולא אנסה את ה"' (פס' י"ב); אך דווקא תשובה זו של המלך, העולה בקנה אחד עם ירידת קרנה של בקשת האות, מעוררת רוגז: "ויאמר שמעו נא בית דוד המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי" (פס' י"ג). תשובתו הנזעמת של הנביא תובן על רקע העובדה, שהיזמה לבקשת האות לא באה מן האדם אלא מאלוהים; יזמת האדם לבקש אות לנסות את ה', אמנם פסולה - אך אל לו לאדם להתחמק מבחירה באות, כאשר אלוהים עצמו מורה לו לעשות כן.
עוד בנושא:
נס ומאגיה
מחוללי הנס : אלוהים ואדם
חיים ומוות בעולם הנס
נס וגמול
|
