הקרב האחרון מחבר: ד"ר מיקי ארליך

חזרה3

קרב קרני חיטין שנערך ב- 1187 לא היה הראשון שניטש בין צאלח אל-דין לבין הצבא הצלבני באותו אזור. קדמו לו שני קרבות שבאחד מהם התנהלות הצלבנים - וגם תוצאות הקרב - היו אחרות. יש בכך כדי לערער את התאוריה התולה את תבוסת הצלבנים במעמדם ככובשים בארץ הקודש

בשלושה ובאבעה ביולי 1187 נערך קרב קרני חיטין שבו הביס צבא מוסלמי בראשות צלאח א-דין את הצבא הצלבני. זהו אחד הקרבות היותר מפורסמים שהתקיימו אי פעם על אדמת ישראל, שכן תוצאותיו היו מרחיקות לכת בטווח הקצר, בטווח הבינוני ובטווח ארוך. הצבא הצלבני הושמד למעשה בקרב, וצלאח א-דין ניצל את ההצלחה וכבש כמעט את כל הממלכה הצלבנית שנותרה חסרת לוחמים. הצלבנים היו קשי עורף ולא ויתרו, וכעבור מספר שנים שבו וכבשו שטחים משמעותיים מידיו של צלאח א-דין, בעיקר לאורך החוף. עם זאת, למרות שהם נשארו באזור עד 1291, הם מעולם לא הצליחו לשוב למעמדם הקודם.

התוצאות הדרמטיות של הקרב הפכו אותו לאירוע מכונן בלאומיות הערבית המודרנית. בצבא השחרור הפלשתיני למשל יש חטיבה בשם 'חיטין'; סאדם חוסיין, שמוצאו מהסביבה שממנה בא צלאח א-דין, ראה עצמו כיורשו המודרני, וכך גם חאפז אל-אסד וגמאל עבד אל-נאצר.

שבת, הרביעי ביולי 1187. חם בגליל התחתון, וחם הרבה יותר בקרני חיטין. קיץ ישראלי צורב. צבאות הצלבנים נערכים ל'אם המלחמות', הקרב המכריע בינם לבין צבאותיו של צלאח א-דין. הצלבנים חמושים ומפחידים. שריוניהם בוהקים בשמש הקיצית הנוראה. הסוסים עטופים גם הם, מפרסותיהם ועד לאוזנם, מוגנים כביכול מפני פגיעתם הרעה של החִצים המוסלמיים. הלוחמים האירופים הזיעו בתוך השריון, והתענו, והתייבשו, וצלאח א-דין הממולח והאכזרי עוד הבעיר את השלף, קש השדות, תחת רגליהם. בערבו של יום הוכרע הקרב והדי תבוסת האורחים מאירופה מהדהדים ברחבי המזרח התיכון עד ימינו אלה. מאז ועד היום נכתבו מאות מאמרים שופעי תזות, הסברים לתבוסתם האיומה של הצלבנים. היום נוסיף עוד הסבר קטן. הצלבנים הפסידו מפני שלא טרחו לצאת ולטייל ברחבי ישראל ... הצלבנים לא הכירו את הארץ. הם העדיפו את המבצרים הסגורים והמעופשים על פני מרחבי השדות והכרת הסביבה. הם לא ידעו היכן מקורות המים שבסביבות קרני חיטין. הם לא הבינו את שפת הקוץ שהובער תחת רגליהם (אברהם בורג, "למה אתם שונאים טיולים", מוסף הארץ, 27.5.94).

כמי שמרבה לסייר בקרני חיטין ומנסה זה שנים להבין את אירועי הקרב המכריע שהתרחש בו ב- 1187, הקרב שבו הביס צלאח א-דין את הצבא הצלבני והביא לקריסת ממלכת ירושלים הצלבנית, אני שב ומהרהר במניפסט שכתב בורג. נתחיל בהסכמה: כמוהו אני חושב שכדאי מאוד לטייל, אני רק לא חושב שצריך להיתלות בשיחים בוערים על מנת לשכנע אנשים רציניים לעשות זאת. זו ארצנו, יש לה היסטוריה נהדרת ונופים משכרים, ודי בכך.

סיכום התזה של בורג בשלוש מלים הוא "אל תהיו צלבנים". גם זה מקובל עליי, אבל קשה להתעלם מכך שהוא לא ממש מכיר צלבנים, הוא מודע בעיקר לדימוי שלהם. במלים אחרות: מכיוון שהצלבנים היו אירופים, ושהארץ, אקלימה ונופיה היו זרים להם - הם הובסו; המוסלמים לעומת זאת היו בני הארץ שהיטיבו להכיר את מבואותיה ואת מוצאותיה, גם אם בפועל הם התגוררו במרחק מאות קילומטרים ממנה. כך לדידו של בורג. ואכן, הדברים הם תורה שבעל פה שכיחה, השגורה כבר שנים בפי מורי דרך: תבוסתם של הצלבנים הייתה תוצאה ברורה של אי הסתגלותם לארץ שאליה באו.

לדברים אלה יש ממד עומק שלא הכל מודעים לו. בעולם הערבי קיימת השוואה בינם לבין צלאח א-דין ובין הצלבנים לבין היהודים, והטענה שהציונים, כמו הצלבנים, הם נטע זר באזור, מושמעת לא רק בחוגים עממיים, אלא גם במאמרים בעיתונות ואפילו בפרסומים אקדמיים, ולא רק ערביים. לכן יש חשיבות רבה להתמודד אִתה בשתי רמות: האחת עובדתית - מה היה המצב בתקופה הצלבנית; והשנייה מתודולוגית - ראוי להימנע מהשוואה בין תופעות היסטוריות שהדמיון ביניהן הוא לכל היותר שטחי. עצם ההזדקקות למשל הצלבני יש בה משום נקיטת עמדה שהדמיון קיים, ולכן כדאי להימנע מכך. בוודאי שלא ראוי שהדברים יופיעו באתר משרד החינוך, משם נלקח הציטוט שלעיל.

זרים או מקומיים?

במהלך שארך פחות מעשרים שנה (1118-1099) כבשו הצלבנים את רוב שטחן של ישראל ושל לבנון כיום, וכן חלקים משמעותיים מסוריה, מירדן ואפילו מתורכיה. למרות שעד 1187, עת הובסו בקרני חיטין, חלו בגבולות אלה שינויים מסוימים, הם שלטו בפועל על שטח נרחב ביותר. מכאן עולה שרוב הצלבנים הגיעו למזרח במהלך העשורים הראשונים לקיום הממלכה, שאם לא כן, חלקים נרחבים מאוד ממנה היו נופלים לידי המוסלמים מוקדם הרבה יותר. במלים אחרות, חלק משמעותי מתוך הצבא הצלבני שהובס בקרני חיטין היה מורכב מאנשים שהיו דור רביעי, דור חמישי, ואולי אף דור שישי לאלה שהגיעו מאירופה. הם היו בני הארץ. רובם מעולם לא ביקרו באירופה, ומן הסתם הכירו את הארץ טוב מאתנו.

נחשוב לדוגמה על משפחה ישראלית שנמצאת בארץ מאז העלייה השלישית, או אפילו כזו שהגיעה לישראל בגל העלייה הגדול של שנות החמישים. האם צאצאי המשפחה בני העשרים מרגישים זרים בארץ? נכון שהצלבנים לא טיילו בארץ כמונו - לא היו להם מפות סימון שבילים, הם לא הלכו לתנועות נוער והם גם לא עסקו בשמירת הטבע ובאיכות הסביבה לשמם. אולם לא היו להם מכוניות, וכשהם רצו להגיע ממקום למקום האפשרות היחידה הייתה ללכת או לרכוב. סוחרים שהלכו מטבריה לעכו עברו תדיר באזור צומת גולני של ימינו. צלבנים שגרו בגליל היטיבו להכיר את מקורות המים ואת פינות המנוחה המוצלות בדרך היורדת מציפורי לטבריה, ואילו עמיתיהם שהלכו פעם או פעמיים בחייהם מהכנרת לנצרת, לתבור או לכנא הכירו את הסביבה הפיזית לפחות באופן שטחי.

בורג אינו מתייחס למוסלמים, והיחיד שהוא מזכיר הוא צלאח א-דין, שבעורמתו הבעיר את השלף. צלאח א-דין נולד בתכרית שבעירק - עירו של סדאם חוסיין - ואת צבאו גייס בעיקר מאזור זה, מסוריה ומחלקים מתורכיה. יש להניח שכמעט אף אחד מחייליו לא הכיר את שדה הקרב לפני המערכה. בוודאי שאיש מהם לא הכיר את השטח באופן האינטימי והרומנטי שבורג מתאר. ולמרות זאת, הדימוי הרווח הוא שהצלבנים היו אירופים שלא הכירו את השטח ואת תנאי האקלים ששררו בארץ בחודש יולי ולכן הובסו.

אלא שהאמת נמצאת בפרטים הקטנים, ובמקרה שלנו הם גדולים למדי. קרב קרני חיטין שנערך ב-1187 לא היה הראשון שניטש בין צאלח אל-דין לבין הצבא הצלבני באותו אזור. קדמו לו שני קרבות שללא ניתוחם לא ניתן לרדת לשורשו של ההפסד הגדול והמפורסם.

התגוששות ראשונה

ביולי 1182, כחמש שנים לפני קרב קרני חיטין, התקיים קרב אחר באזור זה. הוא מפורסם הרבה פחות, כי הוא היה קרב 'רגיל' - הצלבנים ניצחו בו את צבאו של צלאח א-דין. על פי תיאורו של ההיסטוריון הצלבני ויליאם מצור, אסף המנהיג המוסלמי צבא בסדר גודל חסר תקדים ופנה לאזור דרום הכנרת - צומת צמח של ימינו. הצבא הצלבני היה באותה עת במצוקה גדולה - מלך ירושלים המכהן, בלדווין הרביעי, חלה בצרעת, ומחלתו מנעה ממנו לצאת לקרב. נסיך הגליל ריימון מטריפולי, שהיה מבכירי האצילים בממלכה, חלה אף הוא. כתוצאה מכך מנהיגים מדרג משני הם שהנהיגו את הצבא.

מנהיגים אלה קיבלו מהסיירים את המידע על תנועת הצבא המוסלמי ויצאו אל קצה המצוק הצופה על צמח. במקביל הוזעקו חילות המצב שבמבצרי כוכב הירדן וצפת. פני השטח היו מעט שונים מאלה שאנחנו מכירים כיום: המצוק היה אותו המצוק, אולם אזור בית ירח ובית הקברות של כנרת היה כלוא בין שתי זרועות של הירדן באופן שנוצר במקום אי, בדומה לאזור נהריים של היום. צלאח א-דין הבין שלא יצליח להעפיל במעלה התלול בשעה שכוחות הצלבנים ניצבים על שפתו, ולכן פנה דרומה לעבר בית שאן. הצבא הצלבני ליווה אותו על קו הרכס, והקרב התלקח בין שני הצבאות בשטח הרמה, בין כוכב הירדן לבין מבצר הצלבני Forbelet - טייבה של ימינו. הקרב עצמו הסתיים ללא הכרעה, וצלאח א-דין חזר לסוריה. היה חם באותו יום, אך הצלבנים החזיקו מעמד ויריבם חזר מבויש לארצו. הוא תלה את חוסר הצלחתו בחום הכבד ובמחסור במים.

את ההצלחה הצלבנית בקרב זה ניתן לייחס לשני גורמים: מודיעין אמין ומדויק ויוזמה שמבוססת על הכרה מעמיקה של השטח. שיטת הפעולה מרמזת על תשתית מודיעינית נרחבת ועל קיומה של תרגולת לתרחיש של קרב מסוג זה. הם ידעו בדיוק מה לעשות למרות היעדרות הפיקוד הבכיר משדה הקרב.

סיבוב שני - ניצחון חלקי

חלפה מעט יותר משנה. מחלת המלך החמירה, ובאוגוסט 1183 הוא העביר את סמכויותיו לידי גיסו גי מליזיניאן. צלאח א-דין החליט לבדוק מה טיבו של השליט החדש, והתוצאות הפתיעו לא רק אותו. לקראת סוף ספטמבר, מועד שבימים כתיקונם מסתיימת בו עונת הלחימה לקראת החורף, הוא שב לתקוף. למוד ניסיון מקרבות השנה שעברה חצה צלאח א-דין את הירדן באזור בית שאן. יש להניח שגם הפעם ידעו הצלבנים מראש על מהלכיו של המנהיג המוסלמי. סיירים הבחינו בוודאי בצבא המתקרב, וסוחרים שהגיעו מדמשק סיפרו מן הסתם על התכונה שהייתה בעיר לקראת מלחמה ממשמשת ובאה. הצבא הצלבני היה מגויס ושהה בשטחי הכינוס שלו בציפורי, אולם הצלבנים לא יצאו הפעם לקראת האויב המתקרב, ואפשרו לצלאח א-דין ולצבאו לפשוט על עריהם, על כפריהם ועל שדותיהם.

הצבא המוסלמי כבש את בית שאן והתמקם ברמת יששכר. הצלבנים החליטו לצאת לעבר מעיין חרוד דרך מבצר אל-פולה (כיום בקיבוץ מרחביה), וחצו את עמק יזרעאל במסע שהיה גלוי לעיני המוסלמים. חיילי צלאח א-דין הטרידו את הצבא הצלבני, אולם על אף שתנאי השטח היו לטובתם די ברור שהם לא ניסו להכריעו. בסופו של דבר הגיע הצבא הצלבני למעיין חרוד, אך שם נעצר על ידי המוסלמים. במקביל שלח צלאח א-דין גדודים שכבשו והחריבו את טייבה, את זרעין (יזרעאל) ומקומות נוספים. גדודים אחרים פשטו על המנזרים בהר תבור והגיעו עד לפאתי העיר נצרת. הם לא ניסו לכבוש אותה למרות שיכלו לעשות זאת בנקל, אך התושבים המבוהלים נסו לכנסיית הבשורה ובדרכם רמסו למוות תושבים אחרים. בסופו של דבר חזר צלאח א-דין עטור ניצחון ותהילה לסוריה. הוא התפאר בכיבושים ובהרס שזרע, על אף שיכול היה להשיג הרבה יותר.

היסטוריונים מודרנים משבחים את התנהלות הצבא הצלבני. לדעתם, העובדה שהוא לא התפתה להילחם נגד המוסלמים הייתה תוצאה של הערכת מצב מפוקחת, שונה לחלוטין מזו שגרמה לתבוסה הצלבנית ב-1187, שבה עזב הצבא הצלבני - תחת הנהגת אותו מצביא - את בסיסו ליד עיינות ציפורי, ונחל תבוסה שנבעה מעדיפות אסטרטגית ולוגיסטית ברורה של הצבא המוסלמי.

למרות שבחים אלה, מסתבר שבני התקופה התרשמו מביצועי גיסו של המלך הרבה פחות. הם זכרו בוודאי שמעט יותר משנה קודם לכן הם נחלו הישגים מרשימים בהרבה מול צלאח א-דין, ואילו הפעם נמנעו לכל היותר מתבוסה. האתוס הצלבני היה להילחם ולנצח בשדה הקרב, לא לחמוק ממאבק. לגי מליזיניאן היו לא מעט יריבים עוד לפני הקרב, והם - ואולי גם אחרים - פנו אל בלדווין הרביעי. לאחר ששקל את העניין השתכנע המלך שגיסו אכן אינו האדם המתאים לשלוט בממלכה, הדיח אותו מתפקידו ויצר מנגנון שהיה אמור למנוע ממנו לשוב אי פעם לשלטון.

קשה לומר מה למד צלאח א-דין מהתנהלות העניינים הזו, אולם הוא מן הסתם התרשם מהססנותו הרבה של גי מליזיניאן וממעמדו המעורער בקרב חייליו. לאחר הדחתו הפך מידע זה ללא רלוונטי, אך המצביא המוסלמי בוודאי לא שכח אותו.

הכנות לסיבוב אחרון

בשנים שקדמו לקרב קרני חיטין סערו הרוחות ברחבי הממלכה הצלבנית. גי מלזיניאן הצליח לשוב לשלטון למרות התכנית המדוקדקת שרקח בלדווין הרביעי כדי למנוע זאת, אך להצלחה זו היה מחיר כבד. הוא אמנם שלט על הממלכה, אולם הוא לא הצליח לזכות באמונם של רבים מאציליה החשובים. היו שנטשו את הממלכה, ריימון מטריפולי סירב להישבע לו אמונים, ואילו השליט הצלבני בעבר הירדן התנהל באופן עצמאי כאילו אין מלך בירושלים. קרעים אלה בוודאי לא נעלמו מעיניו של צלאח א-דין, אולם היה עליו לפעול בזהירות על מנת לנצלם לטובתו.

ביום שישי, 26 ביוני, לאחר תפילת הצהריים, יצא הצבא המוסלמי הגדול מעשתרא, מהלך כחמישים-שישים ק"מ עד מוצא הירדן מהכנרת. מהמפורסמות הוא שצבאו של צלאח א-דין היה גדול מאוד, ולכן ניתן היה להניח שקצב התקדמותו ליעדו יהיה איטי למדי, אולם כבר למחרת הגיע כוח מוסלמי עד מערב לירדן. צלאח א-דין לא ריכז את כוחותיו במחשכים; כולם ידעו שהוא גייס צבא גדול. סיירי הצלבנים ראו בוודאי את הטורים האינסופיים כשהם מתקדמים מערבה, ואף על פי כן, בניגוד גמור לפעולתו ב- 1182, ובדמיון מסוים להתנהגותו ב- 1183, נותר הצבא הצלבני במקומו בציפורי. יש להניח שהכוח שחצה את הירדן ב- 27 ביולי היה רק החלוץ. לצבא הצלבני לא הייתה אמורה להיות בעיה של ממש למנוע ממנו את הצליחה או להשמידו לאחריה ממערב לירדן, אך הדבר לא קהה. בינתיים הגיעו למקום כוחות מוסלמיים נוספים, ולאחר שצבר כוחות מספיקים העפיל צלאח א-דין לרכס פורייה. איש לא הקשה על הצבא הגדול להעפיל במעלה התלול הזה דרך יבנאל עד אזור כפר סבת' (מושב שדה אילן של היום). הצבא הצלבני לא טרח אפילו לפגוע במקורות מים או להעלות באש שדות מרעה כדי להקשות על הצבא המוסלמי.

כך קרה שלפני שנורה ולו חץ אחד שלט צלאח א-דין על הצומת המרכזי ביותר בגליל התחתון ועל מקורות מים שופעים. כל זאת בשטח עוין שבו חלף בעבר לשעה, ושהיה זר ומנוכר לחלק ניכר מחייליו.

שתי שאלות חשובות עולות מניתוח זה: כיצד הכיר צלאח א-דין שטח זה, ומדוע אפשרו לו הצלבנים להשיג יתרון מכריע על אדמתם ללא שעשו כל מאמץ להקשות עליו. מסתבר שצלאח א-דין צבר בהתמדה מידע על אזור הקרב. למשל, כמעט 15 שנים מוקדם יותר הגיע לסביבה זו עולה רגל 'תמים' בשם עלי אל-הרוי מהעיר הראת שבמערב אפגניסטן. את רשמי מסעותיו קיבץ בספר שנקרא 'כתאב אל-זיארת' - ספר עלייה לרגל למקומות קדושים. מרפרוף בספר עולה שאדם זה אמנם עלה לרגל למקומות המרכזיים למוסלמים, אולם הוא גם לא חסך מעצמו את הטורח שכרוך בביקור במקומות שוליים כמו ארבל, חיטין, סג'רה ורומה - כולם באזור שדה הקרב העתידי. מקומות אלה היו כה זניחים בעיני עולי הרגל המוסלמים, עד שפרט לחיטין הם אינם מוזכרים בתיאורים אחרים.

האמת היא שעלי אל-הרוי עלה לרגל גם למטרות ריגול: הוא היה אחד מיועציו הקרובים של צלאח א-דין, ודי ברור שידיעותיו הרבות והבלתי אמצעיות על השטח היו לעזר רב לצבא המוסלמי. ניתן גם להניח שאל-הרוי לא היה המרגל היחיד שהגיע לאזור, ולצבא המוסלמי היה מידע על השטח אף כי אנשיו לא הכירו אותו מקרוב.

מדוע חרג הצבא הצלבני מדרך הפעולה שהייתה נקוטה בידו? זו שאלה מורכבת, והתשובה עליה כרוכה כנראה בגי מליזיניאן, שללא ספק היה פוליטיקאי מוכשר, אך בשדה הקרב התגלה כהססן וכחסר ביטחון. בנוסף, העובדה שהוא לא נהנה מאמון אנשיו בוודאי לא הוסיפה לביטחונו העצמי. הרושם המתקבל הוא שבעוד שצלאח א-דין הפיק לקחים מקרב לקרב, מליזיניאן התכונן למהדורה חדשה של הקרב ב- 1183. אולי הוא הניח שצלאח א-דין יסתפק במה שעשה כארבע שנים מוקדם יותר - יפשוט על השטח, יהרוס כמה יישובים, יהרוג כמה תושבים, ישבה אחרים, ישרוף שדות וכיוצא בכך. לא נעים, אך אלה נזקים שהממלכה יכולה הייתה לעמוד בהם. דומה שצלאח א-דין הימר על כך שזאת תהייה תגובתו של מליזיניאן. על פי גודל הצבא שגייס סביר להניח שהייתה לו גם תכנית חלופית למקרה שהצלבנים יגיבו אחרת, אלא שהוא לא נזקק לה. מליזיניאן לא השתנה, וחשב שגם צלאח א-דין נשאר כשהיה, אך הוא טעה.

בשני ביולי יצאו כוחות מוסלמים לצוּר על טבריה, בירת נסיכות הגליל. הנסיך ריימון מטריפולי היה באותה שעה במחנה הצלבני בציפורי. מגני טבריה הודיעו למטה בציפורי שהם מותקפים, ואז התכנסו ראשי הצלבנים לישיבת חירום שבמהלכה נטל נסיך הגליל את רשות הדיבור וטען שבמצב שנוצר יהיה זה טירוף לצאת לעזרת העיר הנצורה. היה בכך היגיון: בשלב זה כבר שלטו המוסלמים הן על הדרך והן על מקורות המים. ואכן, המלך החליט לקבל את עצתו ולהישאר בציפורי. ניתן לשער שדברי ריימון מטריפולי תאמו את השקפת עולמו, והעובדה שהוא היה נסיך הגליל מנעה את חששו של המלך שהוא ינצל את הימנעותו מפעולה כעילה לפגיעה במעמדו.

מאוחר יותר נכנס מפקד המסדר הטמפלרי לאוהל המלך. לעולם לא נדע מה אמר לו, אך ברור שהוא הצליח לשכנע את המלך לשנות את החלטתו ולצאת לדרך. בסופו של דבר לא אכזב גי מליזיניאן את צלאח א-דין ופעל בדיוק כפי שהלה ציפה. הוא היה נוח להילחץ, חסר ביטחון וחסר ידע בסיסי בהנהגה צבאית.

סיבוב אחרון - נוק אאוט

באופן מפתיע, זהו החלק הפחות חשוב בהתרחשות. הצבא הצלבני שיצא בשעות המוקדמות של השלישי ביולי מציפורי לטבריה היה זקוק לנס של ממש. עוד בטרם קרב היו בידי המוסלמים יתרונות גדולים: עדיפות מספרית, יתרון טופוגרפי ושליטה על מקורות המים באזור. כאשר אלה נתוני הפתיחה של הקרב, אין פלא שהוא הסתיים בתבוסה.

ביום הראשון הגיעו הצלבנים עד אזור צומת גולני. מהלך 15 ק"מ ביום אינו קצב מהיר, וברור שהצבא המוסלמי הצליח לעכב את הצלבנים בדרכם לטבריה. למחרת הם התכוונו להמשיך בדרך, אולם בפועל התקדמותם הייתה מועטה, אם בכלל. הצבא הצלבני כלל אלפי בהמות והרבה מאוד חיילים רגלים ורכובים. המרחק מצומת גולני לקרני חיטין הוא כארבעה ק"מ. אם קצה המאסף של טור זה היה סמוך לצומת גולני, ראשו היה כשניים שלושה ק"מ מקרני חיטין. זה כל המרחק שעבר הצבא הצלבני ביום זה.

כידוע, חלק ניכר מהצבא הצלבני הושמד בקרב. על אף זאת, הן החלוץ והן המאסף הצליחו להימלט, עובדה המלמדת שהמוסלמים תקפו את הצלבנים מן האגף. מבט על המפה מסביר את העניין בקלות: המוסלמים היו מרוכזים מדרום לשדה הקרב ואילו הצלבנים התקדמו ממערב למזרח. הייתה זו התגשמות חלומם של הקשתים המוסלמים - הצלבנים צעדו כברווזים במטווח כאשר ממד הרוחב של הסוסים מופנה לעבר הקשתים. במצב זה החליט צלאח א-דין להתרכז בעיקר ולזנוח את הטפל, ולפיכך הוא התקיף בשני מקומות: בין החלוץ לעיקר הצבא, ובינו לבין המאסף. באופן זה הוא הצליח ללכוד את חלקו המרכזי של הצבא ולהשמידו, כך שלהימלטות החלוץ והמאסף לא הייתה משמעות.

הצבא הצלבני הובס בקרני חיטין בגלל שמפקדו לא ירד לסוף דעתו של יריבו, ובגלל שאִפשר ליריבו לזכות ביתרונות גדולים. כך קרה שהצבא המוסלמי - שהיה גדול מהצבא הצלבני - זכה גם ליתרון טופוגרפי ולוגיסטי ברור, וזו הסיבה לכך שהקרב הסתיים בניצחון מוסלמי מוחץ. החום, השריון המעיק והמים שבדיוק אזלו הם רק תירוצים. אלה לא הפריעו לצלבנים לזכות בניצחונות רבים במהלך עשרות השנים שקדמו לקרב זה, ולא הם שגרמו לתבוסתם בו. בקרב זה היה לצבא המוסלמי יתרון בולט ברמת הפיקוד הבכיר, ולכן הצליח להנחיל לצלבנים את הכבדה שבתבוסות.