דוד בן-גוריון – על הרצל, הציונות ומדינת ישראל מחברת: מתיה קם

חזרה3

"פשט הקול בעיר שמשיח בא"

דוד בן-גוריון (1886 – 1973) לא זכה לפגוש או לראות את בנימין זאב הרצל (1860 – 1904), אך בזיכרונו של הילד דוד גרין מפלונסק נחקקה – מפי השמועה - דמותו של הרצל בתבנית המשיח: "כשהייתי בגיל עשר פשט הקול בעיר שמשיח בא, והוא נמצא עכשיו בווינה, ויש לו זקן שחור ושמו הרצל." ומאחר שמשיח זה הביא את בשורת הציונות –"חובבי ציון בפלונסק, שהיו קיימים כבר כעשרים שנה, נעשו כולם ציונים." שמונה שנים לאחר מכן נפטר הרצל בדמי ימיו ובן-גוריון תיאר בזיכרונותיו את רישומו הקשה של האירוע: "בקיץ 1904 נדהמה עירנו מבשורת איוב: מת הרצל. קשה לתאר [...] מה הייתה המהלומה הזאת בשבילנו, אז, גם בשביל הנוער וגם בשביל הקשישים בתוכנו. אני הייתי מדוכא עד היסוד – כאילו חשך עולמי וניטל אור חיי." שבועיים לאחר פטירתו של הרצל, במכתב מליצי לחבר בניו יורק, כתב בן-גוריון בהשתפכות הנפש: "נתייתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללם ומטפחם – מת; הוטל כבר בקבר האפל [...] קר וחושך מסביב". בן שמונה-עשרה היה בן-גוריון, וכבר אז היטיב להכיר את ההיסטוריה היהודית וזיהה את מקומו של הרצל בעיצובה ובגילומה: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, [את] אומץ לב רבי עקיבא, המת ב'אחד'¹ ו[את] ענוות הלל,² את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת-אש של רבי יהודה הלוי" והוסיף בפסקנות: "רק פעם אחת במשך אלפי שנים ייוולד איש פלאים כזה". ובכל זאת האמין בן גוריון באותה שעה "יותר מתמיד" כי פועלו (הקצר) של הרצל לא היה לשווא, וכי הוא עתיד להותיר חותם בל-יימחה: "השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!", ואותם "ניצני התחייה הרעננים" שזרע הרצל בלבבות היהודים "לא יבלו לנצח", וכול "שביבי שלהבת אהבתו לעם עולם אומלל, לארץ יפה אלמנה, שהצית האיש הזה ברוחנו, בדמנו – לא יכבו, לא!"³ יובל שנים לאחר פטירתו של הרצל סיכם בן-גוריון ש"החוזה שבה לב העם לא פחות מחזונו", וזאת בזכות אישיותו שהתברכה "בחן של אמן", "בחכמה של מדינאי", "ברצינות של הוגה דעות" – וגם: "בזוהר של גואל, בקסמים של מנהיג", שעוד בחייו הקצרים "היה לאגדה חיה". בצמד המילים שטבע הרצל - "מדינת היהודים" – "שמע העם בשורת-גאולה שציפה לה כל השנים, והמבשר היה ראוי לבשורה."⁴

"משק כנפי שכינת-ישראל"

בנאום בכנסת לרגל העלאת עצמותיו של הרצל⁵ קרא בן-גוריון דברים שכתב הרצל ביומנו בשנת 1898 - שש שנים לפני פטירתו - ואשר היו בבחינת נבואה שהתממשה: "'איני יודע שעת מותי, אבל הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם-ישראל נציגות עממית, והמדינה היהודית במולדת תקום." בן-גוריון הזכיר, כי כבר בסיום הקונגרס הציוני הראשון (1897) כתב הרצל ביומנו "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים" – אך לא העז לומר דברים אלה באוזני הנוכחים באותו היום, שהרי אם היה עושה זאת "היו כולם פורצים בצחוק". ועוד התנבא הרצל: "בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמישים שנה – יכירו בה [=במדינת היהודים] כולם." ואמנם – אותו מעמד של יום הזיכרון הראשון להרצל בכנסת ישראל התקיים יובל שנים ושנה (1948) לאחר הקונגרס הציוני הראשון, "וחזונו של הרצל קם ויהי", ציין בן-גוריון.⁶ הוא גם הזכיר לשומעיו, שכאשר כתב הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (1896) - " היה נדמה לו שהוא שומע מעין משק כנפי שכינת-ישראל" והוסיף כי שכינה זו "לא סרה מעליו גם לאחר מותו – כי נסתלק הרצל בן-התמותה, שאינו אלא בשר-ודם ככל אדם אחר, אבל נשאר לנצח החוזה והיוצר הממלכתי בחסד עליון, שנועד על-פי ההשגחה להיות בן-אלמוות בתולדות ישראל." לדידו של בן-גוריון זכה הרצל לחיי נצח בתולדות האומה, לפיכך - "לא תהלוכת-אבל תהיה הלווית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע-ניצחון החזון שהיה למציאות." ובאנלוגיה בין הווה לעבר, בין ההיסטוריה החדשה להיסטוריוגרפיה המקראית, העיר בן-גוריון: "רק שני אישים בתולדות ישראל – ושניהם בני-יעקב⁷ – זכו לכך, שעמם המשוחרר יעלה עצמותיהם ארצה. רווח של כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה עומד ביניהם, מאז יציאת-מצרים, כשהעלו עצמות יוסף בן יעקב, ועד היום הזה." בדומה ליוסף – גם בנימין זאב הרצל נקבר תחילה בניכר; וכפי שהשביע יוסף את אחיו " פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ 25) – ביקש הרצל בצוואתו מן העם היהודי להעלות "את גופתי לארץ ישראל."⁸ והוסיף בן-גוריון: "בכך זכה הרצל למה שלא זכה המנהיג הגדול, גדול מנהיגי ישראל ונביאיו, משה רבנו".

"רעיון ישן נתלקח בלבו –ויתלקח עם ישראל"

לתפיסתו של דוד בן-גוריון לא הייתה הציונות חידוש ברוח המחשבה המדינית ומדינת הלאום - אלא תחייה והגשמה של חזון הגאולה היהודי העתיק: "הרעיון הציוני הוא הרעיון ההיסטורי של העם היהודי [..] לדורותיו".⁹ בן-גוריון הדגיש, כי "ערגת העם היהודי לחידוש עצמאותו הממלכתית במולדתו העתיקה לא פסקה אף פעם מאז הלך עמנו בגולה, ושלוש פעמים ביום התפלל כל יהודי לשיבת-ציון ולקוממיות-ישראל"- ומכאן מסקנתו: "הרצל לא המציא את הרעיון הציוני ואף לא חידש את חזון המדינה היהודית". אך הרצל, שניחן "באינטואיציה עמוקה של חוזה היסטורי" הצליח לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית, ובכך גדולתו.¹⁰ "הרצל היה הראשון שידע להפיח נשמה חדשה, נשמת רצון-הביצוע" באמונה ובכיסופים העתיקים והרדומים של העם היהודי, והצליח לעשות זאת בזכות היותו "חוזה-עתידות גלוי-עיניים"¹¹ וגם "בכישרון האדריכלות הממלכתית" כפי שבאו לידי ביטוי בכינונה של פלטפורמה כלל יהודית - הקונגרס הציוני וההסתדרות הציונית - וביכולת להפעיל "ההמונים כמכשיר מדיני, לאומי ובינלאומי."¹²

חיזוק לתפיסה זו מצא בן-גוריון בדברים שכתב הרצל כשנה לפני הקונגרס היהודי הראשון (תרנ"ו – 1896): 'אין אני מעלה שום רעיון חדש, להיפך: זהו רעיון ישן-נושן – ובזה דווקא כוחו גדול; שנותיו – כשנותיה של האומה, שמעולם לא פסקה מלטפח אותו, אפילו בימי האסון המרים ביותר, והוא – הקמתה מחדש של המדינה היהודית'." ועוד ציטט בן-גוריון מדברי הרצל שהעיד על עצמו "אין אני לא נביא ולא חוזה חזיונות," אך קיווה שחזונו יצית את עם ישראל "באחד מן הימים", ואז " יתלקח עם-ישראל באש התלהבות נפלאה". ואכן עלה בידי הרצל מה שלא עלה בידיו של אף אחד לפניו - לחדש את הישן ולהפכו לכוח יוצר, מהפכני ומעצב-מציאות: "רעיון ישן נתלקח בלבו – ובכוח אמונתו, קסמי אישיותו ופעליו האדירים נהפך לרעיון חדש, חי ודינמי, מדליק לבבות, מפיח תקווה ואמונה, מפעיל המונים, זוקף קומת-עַם, מארגנו, מלכדו, הופכו לכוח מדיני, לגורם בינלאומי – והרעיון נעשה מציאות."¹³ בן-גוריון סבר, שהרצל קנה את מקומו בהיסטוריה היהודית "בשתי מילים: מדינת היהודים". הצירוף "מדינת היהודים" הביע "פשטות גאונית, אמונה עמוקה, להט מידבק"; הוא הפיח "נשמה חדשה בעם היהודי" ועורר "תקווה ישנה-נושנה שהייתה נרדמת בלב העם כל הדורות."¹⁴

בן-גוריון הזכיר, כי בנערותו ובצעירותו היה הרצל "כאילו זר להמוני ישראל" ואף "רחוק מתרבות יהודית" – ואף על פי כן היה ביכולתו ל"הסתכל עמוקות בנפש האומה ובנבכי גנזיה" יותר מכל אלה שהתחנכו כל ימיהם על התרבות היהודית "לִפְנַי-ולפנים". זאת ועוד: "אמונה גדולה מילאה נפשו – אמונה בסבל המשחרר ובגאון האדם ובנצח עמו, ואמונתו הלוהטת דבקה בעַם ותהי לכוח יוצר ומהפכני – ומדינת ישראל קמה." ולמרות שהרצל "לא זכה לראות את פרי יצירתו" - חייו נגדעו שבע שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון "ושירת חייו באמצע נפסקה"¹⁵ - פעילותו המדינית באותן שבע שנים "מאומצות ומתישות" העניקו לעם היהודי שני "כיבושים ממלכתיים גדולים" כהגדרתו של בן-גוריון: הצהרת בלפור (תרע"ח – 1917) והחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל (תכנית החלוקה, תש"ח – 1947).¹⁶

"יהדותם קדמה לציונותם"

בפולמוס הפנים-ציוני בין הציונות המדינית, "הקונגרסאית", של הרצל ובין הציונות המעשית-החלוצית, עמדתו של בן-גוריון הייתה ברורה ונחרצת: ""כל חיי האמנתי [...] בציונות המתחילה בחיי הגשמה בארץ; עכשיו קוראים לכך בשם ציונות חלוצית. בראשית ימי לא השתמשו בשם זה. ואני וחברי שעלו ארצה לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ¹⁷ [...] רק בזה ראו חובתם הציונית".¹⁸ שיבת ציון המקראית הייתה מבחינתו הלוז והמסד של הרעיון הציוני: "הציונות לא הייתה אלא שם חדש לשיבת-ציון."¹⁹ בן-גוריון הגדיר "שני טיפוסים ציוניים שונים זה מזה בצביונם הרוחני, בזיקתם היהודית ובמקורות היניקה של ציוניותם." הטיפוס האחד – "שהרצל בעצמו היה נציגו העליון" - היה "היהודי המתבולל בארצות מערב אירופה". יהודים מסוג זה נעשו ציונים "רק מתוך פגיעת-המחץ של האנטישמיות", לאחר שנוכחו לדעת שאינם רצויים בארצותיהם למרות נכונותם להתפשר ואף לוותר על זהותם היהודית.²⁰ ואילו בקרב יהודי מזרח אירופה – "רוב בניינה ורוב מניינה של התנועה הציונית" - "רעיון הגאולה פעם בלבם כל הדורות", ולפיכך "הרעיון הציוני המודרני לא היה בשבילם אלא אקטואליזציה של תקווה ושאיפה ישנה". בניגוד ליהודי ארצות המערב, ש"ציונותם קדמה ליהדותם", הגיעו יהודי מזרח אירופה אל הציונות מתוך יהדותם. "הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי, ולא להיפך. אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי", הצהיר בן-גוריון והוסיף: רבים מיוצאי רוסיה - "ואני אחד מרבים אלה" - נולדו ציונים, כי נולדו יהודים. "הציונות שלנו ימיה כימי העם היהודי והיא גלומה וטבועה ביהדותנו [...] היא מתחילה בימי אברהם אבינו – משנאמר בפעם הראשונה 'לֶךְ לְךָ'".²¹ ומכיוון שהאמין כי יהדותו היא-היא ציונותו, פסק בנחרצות: "הנאמנות לעם היהודי והאמונה בעם היהודי קודמת לציונות ומַתְנָה אותה".²² ולפיכך – "תיתכן אולי יהדות בלי 'ציונות', אך לא תיתכן ציונות בלי יהדות."²³

אפיק ראשון לגאולה – וזכות אבות

בשנותיה הראשונות של המדינה בחן בן-גוריון את מקומם של הרצל והציונות על רצף חזון הגאולה של העם היהודי לדורותיו - מפרספקטיבה היסטורית ואידיאית וכחלק מן הפולמוס עם הציונות המדינית, "הקונגרסאית" מבית מדרשו של הרצל. בן-גוריון טען בתוקף כי לא זו בלבד ש"הרעיון הציוני ימיו כימי העם היהודי, והרצל ידע שלא הוא המציא רעיון זה", אלא ש"רוב ערכי התנועה הציונית לא באו מהרצל, אלא להיפך, הרצל קיבל אותם מהתנועה הציונית, כגון הזיקה למולדת הקדומים." זאת ועוד: "הרצל לא האמין בפעולה התיישבותית ובעלייה לפני השגת זכויות ממלכתיות", ודבק ב"התגשמות הציונות בשני שלבים: תחילה – המדינה, אחר כך – יציאת אירופה". אבל "המדינה לא קמה בדרך שתיאר לעצמו הרצל". להקמת המדינה קדמו "עלייה והתיישבות וגיבוש כוח יהודי בארץ".²⁴ שהרי עוד בטרם כתב הרצל את "מדינת היהודים" ועוד לפני כינוסו של הקונגרס הציוני - "נפתח אפיק ראשון לכיסופי האומה" ולביצוע "דבר הגאולה". היה זה "אפיק העלייה ההתיישבותית והחלוציות היוצרת והמגשימה", שאותו סללו "בוני בית הספר החקלאי הראשון במקווה ישראל בשנת 1869, מניחי היסוד לכפר העברי הראשון בפתח תקווה" וכן "ראשוני החלוצים של ביל"ו וחבריהם מייסדי גדרה, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב וראש-פינה". אנשי הציונית המעשית, החלוצית, הם שהצליחו "במשך שלושה דורות של עמל חלוצים ומעפילים" להפוך את פני המולדת "והצמיחו יישוב יהודי שלא היה כמוהו בעולם [...] מושרש בעברו הרחוק ומצומד לעתידו הנכסף, מגלם בתוכו לא רק רצון אלא יכולת לבניין מדינה". ובזכות אפיק זה של ציונות חלוצית והתיישבותית – לא נקטעה הפעילות הציונית גם לאחר מותו של הרצל, כאשר "נדמה היה שחלום מדינת היהודים הוכה מכת-מוות", שהרי באותה שנה בדיוק (1904) גם "פרץ המעיין של העלייה השנייה".

אך גם אפיק ראשון זה של גאולה לא צמח יש מאין; עמדה לו "זכות אבות" – "עשרות דורות של יהודים מעונים ודוויים, בזויים ושנואים" שחרף נסיבות חיים קשות "שאין להם דוגמה בהיסטוריה העולמית" נותרו "גאים ונאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול" - חזון שיבת ציון. "רצון המדינה של עמנו" – הרעיון הציוני – ינק "ממקור לא אכזב אחד, מקור עתיק יומין: ממקור הנאמנות היהודית למחצבתו, למקורו, לצורו, לייחודו ההיסטורי של עם ישראל". הציונות ומדינת ישראל קמו והיו בזכות אותו כוח מופלא "שגילה עמנו במשך אלפי שנים ואשר אנחנו נושאים את ירושתו ועומדים על שכמו".²⁵

הרעיון – והמעשה: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

בן-גוריון טרח להדגיש, כי בתקופה שקדמה להקמת המדינה לא הייתה הציונות בגדר קונסנזוס בעם היהודי, נהפוך הוא: הציונות הייתה בראש וראשונה "מאבק רעיוני בתוך העם היהודי" ועם מתנגדיה נמנו רבים ובהם "חרדים ומתבוללים, סוציאליסטים רדיקלים ומשכילים" – ולהם נימוקים נחרצים נגד הציונות: "מטעמי דת, פרוגרס [=קידמה], סוציאליזם, מעשיות, נוחות, דאגה לזכויות [היהודים] בתפוצה" וגם מתוך "עקרונות פציפיסטיים" ואחרים. אך לאחר הקמת המדינה – "המפעל המרכזי וההיסטורי של התנועה הציונית" - הפכה הציונות לגורם מלכד בעם היהודי, פרט להתנגדויות שוליות של "מתכחשים ומתנכרים משמאל ומימין". ובהמשך לדבקותו במרכזיותה של הציונית המעשית, החלוצית, קבע בן-גוריון: "מה שלא עשה הרצל בהופעתו הדרמטית והמקסימה לפני חמישים שנה [...] עשתה המדינה", ובמילים אחרות: "מה שלא עלה בידי הרעיון – עלה בידי המעשה". באותה תקופה – בשנותיה הראשונות של המדינה - חש בן-גוריון ביתר שאת בפרימה המאיימת על התפר העדין שבין ציונות לציון, היינו: בין הרעיון הציוני – כהצהרת כוונות, "ציונות של הלכה ריקה" - לבין מימושה: עלייה לארץ וקיבוץ גלויות. לציונות של בן-גוריון היה פירוש אחד ויחיד: לא "הכרזה מצלצלת שאין אִתה כל חובת חיים וכל עול הגשמה וכל תביעת מעשה", אלא "ציונות של הגשמה בלתי פוסקת, ציונות הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום-יום". ציונית תובענית וחסרת פשרות המוקדשת "לגורל המפעל הציוני", והעבודה "להלכה ולמעשה" היא "נשמת אפה". זוהי "זכות העבודה של היהודי השב לארצו על-מנת לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ ".²⁶

בן –גוריון הכיר בעובדה, שהעליות לארץ מאז ראשית הציונות "באו מתוך שני גורמים הפועלים בהיסטוריה היהודית: מצוקה= וחזון". בעליות שלפני קום המדינה גבר יסוד החזון – ואילו בעליות שלאחר הקמת המדינה גבר יסוד המצוקה, "אבל תמיד פעלו שני היסודות במשותף". לדידו של בן=גוריון, האמת היסודית במעשה הציוני היא "כוח העלייה": "בלי חובת עליה [...] מתרוקן השם הציוני מתוכנו המהפכני, הגואל." לאור מיעוט העלייה מארצות הרווחה בשנותיה הראשונות של המדינה ניסח בן-גוריון את מסקנתו העגומה: "הנס היהודי שנתרחש בדורנו לא הוליד נס ציוני".²⁷

ראשית הגאולה

בן-גוריון האמין כי לאחר הקמת המדינה, צמיחתה של "הציונות האמתית" לא תבוא מן "הכוח הדוחה של הגלות" – אלא "מכוחה המושך של מדינת ישראל", מן המאור והחזון "הגנוז בגידולה ובחתירתה המוכרחת להיות מדינה למופת",²⁸ מן השילוב של מוטיב הגאולה ומוטיב עם-סגולה, מדינת-יהודים ומדינה למופת. בן-גוריון העיד על עצמו "הנני אחד המאמינים שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה". הוא אף העלה את הסברה, "שכל מה שאנחנו עושים בימים אלה הוא אמנם הלכתא למשיחא [=הלכה לימי המשיח]" – אך טרח לסייג ולהזהיר: "כגודל הגאולה כן יגדלו חבליה", ואף קבע כי "חבלי הגאולה הקשים" עוד לפנינו.²⁹ "חזון-הגאולה הקים את מדינת-ישראל, אבל מדינת-ישראל טרם הקימה את חזון הגאולה. המדינה אינה אלא אתחלתא דגאולה [=תחילת הגאולה], וערך ההתחלה תלוי בשני תנאים: אם תתקיים לאורך ימים ויהיה לה המשך, ואם תהיה נאמנה לייעודה ההיסטורי"- להיות "מדינה למופת" ולשמש "אבן שואבת לכוחות יהודים" גם מארצות הרווחה. "ושוב מִתאמת כלל היסטורי גדול: האמצעי הנאמן ביותר למטרה – הוא הגשמת המטרה עצמה."³⁰